Doc Slow

וונקובר הכרך הגדול ביותר בחוף המערבי, הבירה הכלכלית והתרבותית של קולומביה הבריטית (הבירה המדינית היא ויקטוריה), העיר עם איכות החיים הטובה בצפון אמריקה והעיר הרב-תרבותית ביותר ביבשת. המונית הימית בתמונה לא סתם עונדת גגון בצבע הקשת, שבוע לפני ביקורנו היה בעיר מצעד הגאווה והעיר וונקובר היא מהערים הסובלניות ביותר ביבשת אמריקה. וונקובר היא אחת משתי ערים שקרויות על שם קפטן וונקובר, מגלה ארצות בריטי ששט לאורך חופי אלסקה והחוף המערבי של צפון אמריקה בסוף המאה ה-18. העיר שחלה את דרכה כתחנת מסחר קטנה התפתחה לכרך עצום הכולל בתוכו מספר ערים. לאחר איסוף המכונית משדה התעופה (2000CAD ל-24 ימים, כולל ביטוח), נסענו בהנחיית ה-GPS המובנה אל בית המלון בדאון-טאון. חדרי הלינה נבחרו והוזמנו ברובם דרך אתר Booking.com ובחלק מהמקרים תוך שימוש בחיפושים אחר ביקורות נוספות ברשת. שירות החיפוש דרך המפה של booking התגלה כמועיל במיוחד בעת חיפש ברדיוס מסוים מנקודת עניין נבחרת או בחיפוש אתרי לינה לאורך מסלולי נסיעה רב-יומיים. חשוב לזכור שבשיא העונה קשה למצוא חדרים טובים במערב קנדה ורצוי להזמין מספר חודשים מראש. המלון הנבחר היה Georgian Court Hotel - מלון סוויטות המשקיף לאיצטדיון בדרום הדאון-טאון. השכונה סך הכל בסדר, אבל לא רצוי להתרחק דרום ממנה יותר משני בלוקים. מאחר שנסענו כמשפחה ומדובר היה בטיול דינמי, לא הייתה כל חשיבות לשירותים שהמלון מספק. מחיר סוויטה הכוללת סלון וחדר שינה היה כ-280CAD ללילה בממוצע. החדר היה נקי, המיטה נוחה. החדר לא כלל מטבחון (בעיה עם משפחה), חניה תת-קרקעית בתוספת תשלום (לא זוכר בדיוק - אבל לא זוועה). וונקובר מציעה לתייר חיי לילה ותרבות עשירים מאוד, מה שכמובן לא עניין אותנו כמשפחה עם ילדים קטנים. היומיים (נטו) שלנו בעיר התמקדו בעיקר בהתגברות על הג'ט-לג ובטיול נינוח באתרים שלא ישעממו את הטף. האטרקציה המרכזית היא פארק סטנלי, פארק עירוני עצום ממדים הכולל בתוכו נקודות עניין רבות. זהו מקום בילוי מצוין למשפחות, לחובבי הליכה, ריצה, אופניים, רולרבליידס וכו'. המקום מטופח, נקי, בעל נופים מרהיבים, אם כי עמוס בעונת השיא (בסטנדרטים קנדיים). האקווריום של וונקובר הוא אתר חובה בפארק. ניתן לבלות בו שעות, כולל צפיה במופעים של לוויתני בלוגה, פינגווינים ושאר בע"ח ימיים. בעת ביקורנו שם הייתה תצוגה מרהיבה של מדוזות. ניתן לרכוש במקום מזון באיכות סבירה. בנוסף יש סרט 4D (יעני - 3D עם כיסאות זזים ושפריצים של מים) על מסע דגי הסלמון שהילד הגדול מאוד אהב (בזמן שאני שמרתי על התינוקת בחוץ). בהמשך נסענו ל- Prospect point נקודה גבוה שמשקיפה על גשר Liongate ועל פתח המפרץ. מלבד נוף מדהים ומקום סימפטי לתת לילדים להתרוצץ, יש במקום גם בית קפה קטן המוכר קפה דלוח במחיר מופקע (ועדיין - נקודת עצירה חובה בפארק). סיום היום היה באי גרנוויל, מעין גרסה לנמל תל-אביב - איזור תעשייתי שהפך לאתר מסחר ובילוי סופר-אופנתי (ולא זול). לא התלהבתי ולפי דעתי ממש לא מדובר בנקודת חובה בעיר. נמל ת"א, פלורנטין, מחנה-בנימין וטיילת יפו עדיפים (באמת!) למחרת, שאנחנו קצת פחות סובלים מג'ט-לג ואחרי שעשיתי קניות עם אחי ואשתי, גיסתי והילידים בילו עוד קצת באטרקציות שבפארק סטנלי, נסענו למפרץ הפרסה (horseshoe bay) שהינו מקום בילוי אופנתי ויפה בקצה העיר מע'-וונקובר. לאחר שהרשמנו מהנוף המדהים שמשקיף על מפרץ HOWE (למעשה מדובר באוסף של פיורדים שהתאחדו למפרץ ארוך ובו מספר איים), שכרנו סירת מנוע לשייט קצר במעלה המפרץ, לאורך כביש 99 אשר התפתל על המצוק ממזרח ועד ל-Pam rocks ולתצפית על כלבי הים השוכנים בו. לציין שבקנדה ניתן לשכור סירת 60 כ"ס ללא הוצאת רישיון משיט, אלא עם רישיון נהיגה רגיל לחלוטין. רק לזכור לא להתנגש בגזעי עץ צפים ולא לנסות לחתוך מעבורות. מדובר בחוויה לא זולה (80CAD לשעה כולל מס), אבל תמורת זה מקבלים סירה מהירה למדי ונוף עוצר נשימה. לאחר ארוחה של דגים וצ'יפס סיימנו את החלק בטיול של העיר וונקובר בתצפית מהר סייפרס.

מרצדס C דיזל בת 6-7 זאת מכונית שאני בהחלט שוקל כאופציה לרכב שני (מה שיעמוד אצלנו על הפרק בעוד 1-2 שנים ולכן אני מתחיל את המחקר בעניין - ספציפית על C200CDI W204 מהשנתון המוקדם שלהן). אני אשמח לעדכונים מצד ה-OP.

אל דאגה, יהיו תמונות, הרבה ובאיכות טובה. סבלנות.

אתה צודק - בעיקר על E-CLASS. למעשה גם וגם - ע"ע וויקיפדיה. בשביל שהתיאור יהיה צבעוני יותר בחרתי להזכיר את ה-S-CLASS. חלקי רצפה והנעה אכן של W211, אבל המתלה הקדמי הוא של W220 - לא רע למכונית של 35-45 אלף דולר... אני אציין מחירים ופרטים מדויקים יותר החל מהפוסט הבא.

הפוסט התעכב בשל מחיובותי למולדת (מילואים). חלק ראשון -- תל-אביב עד וונוקבר // קרייזלר 300 אחרי התלבטות של שנתיים החלטתנו שבשלה השעה לבקר את אחי שגר לט אי שם במערב קנדה ועל הדרך לעשות טיול משפחתי "גדול". מחמת משך הטיסה ועלותה, הוחלט על משך טיול ארוך למדי (כ-3 שבועות) יחסית לגיל המטיילים (תינוקת בת שנה וילד בן שבע). למי שלא יודע - אין טיסות ישירות בין ישראל לוונקובר ולכן הרע במיעוטו הוא טיסה עם תחנת עצירה אחת. הזמנה של כרטיסים כחצי שנה מראש מוזילה מעט את העלויות ומאפשרת בחירת מקומות נוחים יחסית במטוסים. חברת התעופה שבה בחרנו הייתה British Airways (תחנת עצירה כמובן בלונדון). לציין שהשירות שקיבלנו היה טוב, עם המון סבלנות לצרכים "המיוחדים" של הנוסעים הצעירים. למרבה הצער המטוס בקו לונדון-ונקובר היה 747 מעט מיושן, רועש ורועד. למי מבין הקוראים שטרם טס עם תינוקות - שיתכונן לטיסה מלאת פעילות ודלה בשעות מנוחה. המעברים בביטחון בשדות התעופה מאוד מסורבלים עם עגלה והמון תיקי יד, אבל אנשי הביטחון היו כמעט תמיד מלאי סבלנות. חשוב לזכור שעם עגלת תינוק ועם ילדים קטנים בכלל אתה חייב להגיע לשער מוקדם ואתה גם תהיה בקבוצה שעולה ראשונה למטוס (לרוב בשלב מוקדם כעשר דקות לפני פתיחת השער לשאר הנוסעים), זה מאוד מועיל עם ארגון שלל תיקי היד שהמטוס עדיין ריק מנוסעים. עצירת ביניים בהית'רו - שדה תעופה ענק, מנוכר ולא מאוד נוח למי שנאלץ לשרוף כמה שעות בדיוטי-פרי. המחירים מזוויעים ומוציאים כל חשק לקנות. הילד היה שקוע בטאבלט והתינוקת, תודה לאל, ישנה רוב הזמן. עוד 9.5 שעות מעל צפון האטלנטי, גרינלנד וצפון קנדה וגלגלי הג'מבו נוגעים במסלול בוונקובר. יום מטורף שהתחיל לפנות בוקר בישראל ונגמר עם שקיעת החמה במרחק של מעט יותר מעשרת אלפים ק"מ. החניונים של חברות השכרת הרכב בוונקובר נמצאים מול אולם הנכנסים וכוללים נציגות של 3-4 חברות גדולות. כצפוי במגרש השכרת רכב בעיר צפ' אמריקאית גדולה, החניון מלא במכוניות גדולות ומאובזרות ממיטב התוצרת המקומית. בנוסף ניתן למצוא דייהולטים כמכוניות בסיס, יונדאי וולוסטר טורבו(!), יונדאי ג'נסיס כמכונית פרימיום (כמעט ושכרתי כזאת) וכמה וולבו ו-BMW. מדהים לראות שרבות מהמכוניות מגיעות עם אבזור אופציונלי רב, בשונה לחלוטין מהמצב בשוק ההשכרה הישראלי. במיוחד הופתעתי לראות פורד פיוז'ן בגרסת הטורבו עם ההנעה הכפולה, מושבי עור וחלון בגג שמושכרות "כרכב בינוני" אצל חלק מהחברות. חובבי הגג הפתוח ישמחו לראות מוסטנגים (כולל כמה 5.0GT) וקאמרו. אצל אוויס תמצאו גם כמה קרייזלר 200 קצוצות גג. הרכב שחיכה לנו היה קרייזלר 300C שמלבד האבזור המאוד עשיר בגרסה זאת גם כלל את מנוע ה-V8 של החברה וגג שמש פנורמי. קרייזלר 300 אשתי לא אהבה את הרכב. היא בכלל רצתה מיניואן או SUV. החלק הכי חשוב מבחינתה הוא תא המטען. אבל הרכב הספציפי הזה היה מבחינתי נקודה עקרונית. זה לא רק המושב הנוח, האבזור, הנינוחות והיכולת לגמוע מאות ואלפי ק"מ מבלי להרגיש. זה הקונספט, ההיסטוריה, המסורת שעומדת מאחורי הרכב הזה. אולי לא ספציפית ה-300 מהדור האחרון, אבל בהחלט מה שהיא מייצגת. כי כמו הקרחונים שאנחנו היינו עתידים לראות בהמשך הטיול, הרכב הזה היה שריד מתקופה אחרת, מאובן חי שהולך ונעלם מהעולם. רכב סדאן (או קופה) גדול, הנעה אחורית, מנוע V8 בשרני, תג מחיר סביר השילוב הזה הומצא על ידי פורד לפני כ-80 שנה והיה אחד מסימני ההכר של תעשיית הרכב האמריקאית עד שנות ה-70. אין ספק שבאירופה יצרו גם מכוניות V8 חזקות וגדולות, בוודאי מעודנות ומחוכמות יותר. אבל אלו היו מכוניות אריסטוקרטיות למעמד הגבוה. משבר הנפט, מבול של מכוניות מהמזרח ושינויי אופנה השמידו את הדינוזאורים מדטריוט. האמריקאים המשיכו לייצר מכוניות גדולות, אבל ההנעה הפכה לקדמית וזה פשוט לא היה זה יותר. על תופעת ה-SUV אני פשוט לא ארחיב. השריד האחרון, שנכחד לפני מספר שנים, היה הלינקולן טאון-קאר (ואחיותיה הפורד קראון-ויקטוריה ומרקורי הגראן-מרקיז), עם שלדה נפרדת, מנוע V8 גדול והנעה אחורית. ושוב פעם קרייזלר 300 קונצרן קרייזלר כמובן נטל חלק חשוב בחגיגת הברונטוזאורים של שנות ה-50 עד ה-70. אחד מיהלומי הכתר היו "סדרת האותיות" של החברה - מכוניות שזכו לסימון 300 בתוספת אות אנגלית (שהתחלפה משנה לשנה ביחד עם שינויים עיצוביים בעיקר ומדי פעם שידרגוים מכניים). אלו היו מכוניות גדולות, מפוארות וחזקות. האחרונה שבהן התהדרה ב-360 כ"ס (לפי שיטת המדידה דאז) והשלימה דהרה ל-60 מי"ש ב-7 שניות. בשנות ה-90 קרייזלר החייתה את השם 300 כסימון לדגם "הספורטיבי" של הקונקורד, עם מנוע V6 מתקדם יחסית. אבל זה ממש לא היה הדבר האמיתי. ואז הגיעו הגרמנים. ב-2003 קרייזלר הציגה את ה-300 החדשה שלה. יציר כלאיים בין-יבשתי עם חלקי רצפה שנלקחו ממרצדס S-CLASS, איכות גימור מפתיעה לטובה, מנועים משופרים וזאת ביחד עם ממדים צפון אמריקאים טיפוסיים, עיצוב מוחצן וכמובן - הנעה אחורית. הרכב היה הצלחה גדולה בשביל היצרן מדטריוט ונמכר לא רע למרות תג מחיר לא קטן (כ-50 אלף לדגם ביניים). בשנת 2011 קרייזלר לקחו את ה-300 ושיפרו אותה בכמעט כל היבט. העיצוב הפך למכובד ומרוסן יותר (בעיני הרבה יותר מוצלח), מנוע ה-V6 הוחלף למנוע "פנטהסטאר" המצוין שאף קיבל בהמשך תיבת 8 הילוכים מעולה, האיבזור ואיכות הגימור שופרו והושקעו מאמצים רבים בהפיכת חווית הנסיעה לשקטה וחלקה ככל הניתן. למרות כל השידרוגים, המחיר ירד משמעותית. קרייזלר 300 המי זה לא באמת המי. ז"א - חלל הפיצוץ כבר לא בנוי בצורה חצי-כדורית כמו במנועי ההמי המקוריים. המנוע עדיין עם שסתומים עיליים, אבל הרבה יותר מתקדם ממפלצות התהילה של שנות ה-50 וה-60. התזמון משתנה ויש מנגנון לכיבוי של 4 צילינדרים בעת נהיגה מתונה (עובד בצורה לא מורגשת לחלוטין ונחשב עד כה לאמין - להבדיל מהזוועה שקדילק מכרו פעם). הוא לא מגרגר כמו מנועי ה-V8 של פעם. הוא לא מגרגר בכלל. למעשה אם תחליט לנהוג במתינות - אתה עשוי לא לשמוע אותו כלל. אבל הוא עדיין חולק גנים עם דור הדינוזאורים, זהו עדיין סוג של מאובן חי. זה מנוע עצום במונחים של היום, בוודאי מנקודת מבט ישראלית. 5.7 ליטר - מספיק לדחוף בפנים מנועים של שלוש וחצי קורולות. המנוע ממלא את רוב החרטום עצום הממדים ושולח 363 כ"ס לגלגלים האחוריים - יותר מאשר ה-300 הקלאסית החזקה ביותר. יש גם גרסת SRT עם 470 כ"ס - מכונית שרירים אמיתית. ושלוחצים עליו - הוא נוהם. הוא נוהם כמו שרק V8 יכול לנהום. ושהמנוע הגדול הזה נוהם, המכונית על כל שני הטונות שלה צוברת מהירות בקצב מרשים. כמו הדינוזאורים של פעם, גם ה-300 של היום מגישה את כל הגודל והעוצמה הזאת עם תג מחיר סביר למדי. ה-300C המי גדולה כמו סדרה 7, חזקה יותר מה-740 ועולה כחצי ממנה (הגרסה שנהגתי בה - בערך 42 אלף דולר). אנשים בוודאי יקטלו אותי על כך - אבל לפי דעתי במחיר הצנוע הזה היא גם נותנת לא פחות איבזור, נוחות ונינוחות - בתנאי הנסיעה והנהיגה הטיפוסיים ליבשת מולדתה. הפוסט הבא - וונקובר עצמה והגיגים על עיצוב (+ תמונות).

תנסה לראות כמה זמן מקבלים נעילה שאין חיבור סלולרי ואין שום רשת WIFI בסביבה. אחרי זה תנסה אותו הדבר בחו"ל - זמן נעילה עלול להיות דקות. לנסיעה שלי לקנדה (כולל נהיגה באלפי ק"מ ללא כל כיסוי סלולרי) לקחתי איתי GPS בלוטות' חיצוני קטן שננעל על מיקום בכל מקום בשניות (HOLUX שעלה 45 דולר ב-EBAY). אולם בסופו של דבר הוא היה ללא שימוש - כי במכונית כבר הייתה מערכת ניווט. וכאן אני מגיע לנקודת הסיכום - היום ביותר ויותר מכוניות השכרה יש מערכות ניווט מובנות, יכול להיות שגם ברכב שאתה תשכור יש או לחילופין ברכב מקטגוריה גבוה יותר שיעלה לך עוד כמה דולרים ליום. המערכות האלו עובדות בכל מקום, נוחות יותר לתפעול ובוודאי בטיחותיות יותר בזמן נהיגה.

לפני בערך שנה ו-20K ק"מ רכשנו בראבו מודל 2009. בנתיים מלבד בעיות של בלאי מעט מעל שהייתי רגיל אליו עם הטויוטה הישנה שלנו, האוטו נהדר. יצא לי לאחרונה במשך שלושה חודשים לנהוג גם בפוקוס חדשה (1.6 אטמ' עם גיר רובוטי 6 הילוכים) המכונית שהוכתרה (לפחות עד לפני שנה) "כמשפחתית הטובה ביותר" על ידי מגזין רכב ישראלי גדול. בנוסף בשביל קצת פרופורציה נהגתי גם לאחרונה 4100 ק"מ ברכב גדול וחזק (קרייזלר 300 עם מנוע 5.7 - למעשה זאת המשפחתית הכי גדולה של קונצרן פיאט). אז ככה -- * הגיר החד-מצמדי בבראבו לא חלק כמו בפוקוס, אבל מהיר וחד יותר, התפעול שלו כמובן כיפי יותר מאשר בגרסה הבסיסית של הפוקוס (עם כפתור +/- דבילי בצד הידית בפוקוס לעומת מיקום משובח של הידית בפיאט + כפתורים מאחורי ההגה). * המושבים בפוקוס נוחים יותר, חומרי הריפוד בפיאט טובים יותר. המושב בפיאט מעט קצר מדי, התמיכה בגב התחתון מעט לוקה. לאשתי ד"א אין תלונות - זה כנראה מאוד אינדיווידואלי (גם בקרייזלר 300C עם כורסאות העור הרחבות ו-12 כיווני מושב לא הצלחתי למצוא תנוחה שתעשה חסד מוחלט עם כאבי הגב התחתון שלי). * הבראבו הרבה-הרבה יותר זריזה. הפיאט מושכת מ-1700-1800 סל"ד באופן שלא יאמן, התאוצה מעמידה לא רעה בכלל ותאוצות הביניים ממש מרשימות יחסית לסיווג הרכב (ראש בראש מול 1.6 "סטנדרטיות"). מנוע ה-1.4 טורבו של פיאט הוא פנינה אמיתית, גם בגרסה הבסיסית שלו (120 כ"ס). * צריכת הדלק דומה. בערך 1:11 בפרופיל עירוני/פקקים/מדי פעם רגעי חסד של כביש פתוח. * ההגה של הפוקוס עם יותר "משקל". ההגה החשמלי של הבראבו מדויק יותר ואני מעדיף אותו (אני יודע שיש בזה משום חילול הקודש). * ועוד חילול הקודש - הבראבו מרגישה גם חדה יותר בפניות. * תא המטען די דומה בנפח (עם יתרון קל לבראבו לפי דעתי) אבל נוח יותר להטענה בפוקוס. * כפתורי ההגה בפורד מצויינים ובאופן כללי נוחות התפעול ואיכות הכפתורים בפוקוס קצת טובים יותר. איכות השמע בבראבו מצוינת, הרבה יותר טובה מאשר בפוקוס הבסיסית וטובה באופן כללי. * הבראבו הרבה, אבל ממש הרבה, יותר יפה מהפוקוס.

זה בדיוק העניין, כולה מגדש-על משומש יעלה לך כמו מנוע משומש קומפלט במכונית אחרת. ואין שום סיבה שהגיר ילך, אבל אני מכיר שני אנשים שהלך להם גיר במרצדס ומדובר בעסק לא זול. ברכב בן 10 יש כבר סיכוי לכשלים מעצבנים במערכות אלקטרוניות וכל דבר קטן כזה עולה הרבה כסף. חלקים ניתן אמנם להזמין מחו"ל, אבל צריך טובה מחבר או לנסות את מזלך במכס/משרד-התחבורה ולפעמים זמן ההמתנה לחבילה הוא שבועות ובנתיים יש לך פסל סביבתי מאוד יקר. ואפילו אם הכל יתקתק כשורה ושום דבר לא יתקלקל - מדובר עדיין בצריכת דלק מופרכת לחלוטין, צמיגים מאוד יקרים, טיפולים שוטפים יקרים יותר מאשר במכונית "עממית". יכול להיות שיהיה צורך לוותר על ביטוח מקיף בגלל העלות שלו. יש סיבה לאובדן הערך הדרמטי של מכוניות כאלו - וזה לא רק בארץ אלא בכל העולם. גם אני השתעשעתי בשלב מסוים ברעיון של לקנות רכב יוקרה גרמני קטן יחסית (C-CLASS או סדרה 3) ובדקתי עלויות. חבר שלי גם בדק ברצינות אפשרות של רכישת מרצדס דיזל וברר עלויות. אלו לא מכוניות זולות לאחזקה. באמת ברכות לרוכש המאושר (שכנראה יודע למה שהוא נכנס), אבל שלא תכניסו בטעות לחבר'ה הצעירים והדלפונים בפורום לראש שמרצדס ישנה עם מנוע V12 זאת דרך מצוינת וזולה לעשות רושם בכבישים ולחרוך אספלט.

לכן הוא סוג של דבילי (אולי לא במובן שאתה חשבת שהתכוונתי אליו). הרי זה לא באמת רכב ספורט, ה-S המקבילה מהירה יותר ויש סיכוי שגם תאחוז טוב יותר מ-CL (שהיא כבדה יותר ועם מרכז כובד גבוה יותר בגלל חיזוקי הגג). אם זה מיועד רק לנהג, אז למה צריך 5.3 מטרים של פלדה? למה תא מטען גדול? הרכב הזה הוא בדיוק כמו שאמרת - כרטיס ביקור - "יש לי המון כסף לפוצץ על מכונית שאין לה שום יתרון פרקטי אחד ויחיד על פני אחיותיה". זה בדיוק כמו שעון שוויצרי ב-50 אלף דולר שמדויק פחות מקסיו דיגיטלי (שגם כולל יותר פונקציות ועמיד יותר למים ולזעזועים). ווירון במובן זה היא לא דבילית - היא מכונית ספורט עם היתרונות (והחסרונות) של מכונית ספורט. יש לה את "הפרקטיות" שהיא מאוד מהירה ומאוד אוחזת. לריינג'רובר יש את "הפרקטיות" של אופצית נהיגת השטח - אפילו אם רוב הבעלים ישארו איתו תמיד על אספלט וכו'. בלי שום קשר - אני עדיין חושב שמדובר במכונית מדהימה, יש לי חולשה למכוניות קופה גדולות. ד"א - הקטגוריה הזאת הייתה פעם מאוד פופולרית אצל יצרני הרכב האמריקאים - קראו להן Personal Luxury Cars. מכוניות יוקרה גדולות שיוצרו בגרסאות קופה "כמכוניות לנהג".

קניית S600 היא לא עניין רציונלי ולא משנה איך מציגים את זה. באותה מידה ניתן לדון על הכדאיות שברכישת יאכטה (השורה האחרונה - אין - מדובר בבור ספיגה של כסף). זאת בכל זאת מכונית בת 10 ומספיק שהלך הגיר או שיפוץ במנוע או במגדשים וכל הדיונים על עלות/תועלת הלכו לפח במחי יד (וצ'ק מכובד למוסך). מדובר בהגשמת חלום ולכן אין טעם להכנס לשיקולים כלכליים. יחד עם זאת, נפילת הערך העצומה שיש למכוניות כאלו, מאפשרת גם לשכירים (מדרג מסוים) או לעצמאים קטנים - לרכוש ולהחזיק מכונית שכזאת, בתנאי שהם ידעו להתאים את סדרי העדיפות שלהם בהתאם (למשל ה-OP שמוותר על נסיעות לחו"ל). כל זמן שהוא מודע למה שהוא נכנס וזה לא בא על חשבון האוכל והחינוך של הילדים, אני לא מבין מה הבעיה. תתחדש, תהנה ותעלה תמונות.

אז זה פשוט שם חדש-ישן לדור הבא של ה-CL? ד"א - אוטו דבילי, לא שימושי, כבד יותר מה-S שהוא מבוסס עליו ועדיין אחת המכוניות הנחשקות ביותר של המותג ובעיני לפחות המייצגת את המותג באופן המוצלח ביותר אחרי ה-SL. שפת העיצוב של מרצדס השתפרה בשנים האחרונות, עם חזרה לקו של כוחנות שמרנית ומאופקת, זאת אחרי שנים שהיו (לפי דעתי) הליכה במדבר מאז החלפת ה-W140 וה-W124 (ומכונית הקופה המבוססות עליהן).

מדיניות האכיפה באירופה משתנה בין מדינה למדינה. בקנדה יש שוני בין פרובינציות ובארה"ב מדיניות האכיפה יכולה להשתנות בין מחוזות בהתאם לקריזות של השריפים המקומיים. מי שרוצה למהר בחו"ל, רצוי שיעשה שיעורי בית היטב. תיירים הם טרף קל למכמונות ומתברר שיש בעולם מדינות שיכולות לעשות בי"ס למדיניות אכיפת המהירות שיש בישראל. צריך לרוב להיות מקומי בשביל לדעת איפה אפשר ללחוץ על המצערת ואיפה רצוי לשים את הרגל על הבלם. אחרי שעשיתי מחקר מקדים ברשת הבנתי שמערב קנדה זה לא המקום לבדוק את המהירות המרבית של הקרייזלר השכורה שלי. כך יצא שעם פורד מונדיאו דיזל נהגתי על האוטוסטרדה הקפואה בפולין מהר יותר מכל מהירות שהגעתי אליה עם 360 הסוסים מדטרויט. אבל שהנוף הסטדנרטי במרבית הטיול נראה כמו בתמונות מצ"ב (ואלו עוד לא הכי מוצלחות), אין לך שום סיבה למהר... יחד עם זאת - ואני מקווה שיהיה לי זמן לכתוב על זה בשרשור נפרד - יש הרבה סוגים של רואד-טריפ. יש רואד-טריפ של נופים מהממים וגמיעת קילומטרים בתוך גלויה, יש רואד-טריפ לגיבוש (או כיסוח) חברים או משפחה, יש רואד-טריפ בשביל לברוח מהצרות או מעצמך ויש גם רואד-טריפ של "התגרזנות" בכבישים מעניינים וחדשים ועם רכב ההולם את זה. המוסטנג ששכר ה-OP בהחלט הולמת את זה...

יש לנו ארץ נהדרת, יש לנו גם בארץ מכוניות אספנות מאוד מעניינות ומיוחדות, חלקן אפילו ברמה עולמית. פשוט לא תראה בחניון של שמורת המג'רסה פורשה 356 בצבע תכלת, במצב תצוגה ועם גג מופשל בשעה שהבעלים הלך לו לטייל באיזור...

צרות של עניים - תקראו את הסיפור על ביל גייטס והפורשה 959, במשך שנים הרכב היה תקוע במחסן עד ששינוי חקיקה (ביל וחבריו הפעילו לחץ) אפשר שיחרור שלו בנסיבות מגבילות. לך תתווכח עם פקיד אמריקאי, אפילו אם אתה תכננת את מערכת ההפעלה שרצה על המחשב שלו. ובנימה רצינית ועצובה יותר - משרד התחבורה הישראלי לא התקדם משמעותית מימי השלטון העות'מני והתנהלות זאת ביחד עם (לכאורה כמובן, הכל לכאורה) שילוב ידיים עם יבואני הרכב הם מתכון לסיוט. כמו שכבר רמזו לך וכמו שהיה בימי העות'מנים, הולכים לאיזה "בחור" שהוא מומחה לשמנים. כמו שיש מומחה לשמן מנוע שמשחרר את הצילינדרים, ככה יש כאלו שמומחים בשמן שמיועד לשחרר את גלגלי הבירוקרטיה. לא צריך להתמם או להתחסד, זאת פשוט תרבות שלטונית המקובלת במקומות מסוימים בעולם וכנראה גם במקצת ממוסדות מדינתנו היקרה.

המהירות המותרת שנתקלתי בה ב-BC וב-AB (הטיול שלי לקח אותי עד קלגרי) הייתה לעיתים הזויה לחלוטין. אוטוסטרדות - בין 80 ל-110 (נדיר) ולפעמים 70 (בלי שום סיבה ברורה) כבישים עירוניים מהירים - בין 50 ל-80. נסיבות מיוחדות (כבישים עירוניים, פיתולים וכו') - בין 20 (עשרים!) ל-50. לאורך הפיתולים (המדהימים) של כביש 99 באיזור שבין לילואט לוויסלר המהירות המותרת היא 40 קמ"ש. ארבעים קילומטרים לשעה בקטע כביש בעל אורך לא מבוטל כלל ועיקר. על הכביש המהיר והמדהים בין ג'ספר לבאנף יש קטע שהמהירות המותרת יורדת פתאום ובלי שום סיבה ל-70, כ-300 מטרים אחרי השלט, בישורת מושלמת ומוסתרים לאחר ירידה קלה, יש מארב משטרתי די קבוע (שמעתי עליו גם מעוד אנשים) שמוריד מכוניות מהכביש באופן סיטוני. במובן הזה הם יותר גרועים ממשטרת ישראל. איזה שוטרת עמדה באמצע הכביש ופשוט הורידה מכונית אחרי מכונית לנתיב הנגדי (שם עמד המארב). למזלי הייתי ילד טוב והורדתי ל-75 אחרי השלט... עוד עניין הוא העבודות בכביש שיש שם בלי סוף בקיץ. המהירות המותרת מופחתת באופן דרמטי קילומטרים לפני אתר העבודות וחוזרת לנורמה לעיתים רק 2-3 ק"מ לאחריהם. למרות אין-סוף העבודות בכביש, האספלט הוא לא משהו. נדיר למצוא קטעי כביש משובחים באמת. מי שחושב למהר בכבישים שכוחי האל שמתפרשים ממערב להרי החוף ועד להרי הרוקי, חשוב שיזכור שיש רק שניים-שלושה עורקי תנועה כאלו ומשטרת BC רואה לנכון להוציא הון על מכמונות מהירות מעופפות (מטוסים ומסוקים) בשביל לתפוס את "החוליגן" שדוהר ב-150 בכביש ישר במרחק של יותר מ-50 ק"מ מהישוב הקרוב ביותר. ותוספת לגבי הקשר בין מהירות להנאה מנהיגה - מעבר למהירות נסיעה מסוימת לא ניתן כבר להנות מהנוף ובשלב מסוים הנוף הוא רק הזווית המאוד צרה שלפני חרטום המכונית שלך. לא יודע מה המצב בקליפורניה. אבל לפחות ברוב הכבישים שנהגתי בהם בקנדה, שום חווית מהירות לא שווה להפסיד את הנוף.

איזה אירוע נחמד ליפול עליו, אכן ה-M1 זה משהו מיוחד. מזכיר גם שמה שכל-כך נדיר בישראל, הוא הרבה יותר "טבעי" במדינות אחרות בעולם... בקנדה עקפו אותי (למעשה פיניתי ציר ונתתי להן לעקוף בכוונה בשביל שאני יהנה "מהנוף" והם יהנו מכביש פתוח) על הכבישים שתי קיטרהם 7 ומורגן אחת. נתקלתי בשתי פורשה 356 ספידסטר בחניונים ציבוריים לחלוטין, אחת מהם ישבה לה באלגנטיות עם גג מופשל, 911 קלאסיות (משנות ה-70) הפסקתי לספור בשלב מוקדם יחסית. מה שנראה כמו MGB אחת (חלפה על פני בכיוון נגדי). אי אפשר בלי איזה AC COBRA כמובן. עוד רולס-רויס לבנה משנות ה-60 המוקדמות במצב תצוגה שריחפה לה ברחובות העיר וויקטוריה. כמות לא מבוטלת של מרצדסים משנות ה-60 וה-70 ואין טעם או מקום לפרט על גדודי מכוניות אמריקאיות קלאסיות במצב תצוגה שנראו שם בכל חור ועל כל קורבט סטינגריי או מוסטנג קלאסית שחלפו על פני בקולות גרגור בשרני מה-V8 העתיק שלהן. שוב פעם - זה ממש לא במסגרת איזה אירוע מיוחד. מדובר במכוניות שבישראל מבלות 99% בתוך מחסן אטום ויוצאות רק לאירועים של מועדון ה-5 (או IVC) ואילו שם פשוט נסעו להן לטייל בהרים ובערים.

אכן הוצאה מיותרת. אפשר להגיע לחתונה עם כל מכונית. אנחנו הגענו עם פיז'ו 206CC - אוי כמה שהיה צפוף, אבל שרדנו. אין שום בעיה להגיע לחופה בתוך רוב המכוניות הנוסעות על כבישי ישראל (במיוחד אם אתה מתכוון, משום מה, לנהוג וזוגתך תשב לידך). אם אתה ממש מתעקש - מאזדה 6 או פורד מונדיאו יעשו את העבודה יופי - מספיק מקום גם מלפנים וגם מאחור - עם יתרון למונדיאו. מאליבו וקאמרי גם יצלחו למשימה, אולם בארץ אלו משום מה מכוניות "פרימיום", יעלו לך יותר וזה כסף סתם. רכב "גבוה" אולי יהיה נוח יותר אם הכלה כלואה בתוך מחוך מפלצתי או אם יש לך בעיות פרקים (אני מקווה מאוד שלא), אבל אם זוגתך מבקשת - מאזדה5 תעשה את העבודה בזול יחסית, אבל בלי הרבה הוד והדר (הרכב גם קצת צר - אבל זה לא קריטי אם יושבים רק שניים מאחור). כל השלושה האלו נוחות לנהיגה גם למי שרגיל למכוניות "קטנות". שהמילים - "מרשים", "נראה טוב" וכו' אפילו לא יכנסו לך למערכת השיקולים - אף אחד לא יזכור עם איזה רכב הגעת (מעט האורחים שיהיו באולם/גן בשלב זה יהיו עסוקים בבופה). למעשה 95% מהאורחים ישכחו לחלוטין מכל פרטי החתונה שלך בתוך חודש-חודשיים. היחידים שזוכרים שהגעתי עם רכב עם גג נפתח לגן הם אני, אשתי והחבר שהשאיל את הרכב. קח את הכסף הזה ותוסיף לעצמך עוד יום לירח הדבש. עדיף.

יש תופעה מוכרת מאוד אצל רופאים בתורניות לילה עמוסות (אני משער שגם אצל בעלי מקצוע אחרים העובדים בסגנון זה) - בשלב מסוים העייפות הכבדה מתחלפת במעין מרץ מחודש ואופוריה. מדובר במצב שדי דומה לשכרות שבו שיקול הדעת פגום. אצל רופאים במיון לרוב מדובר בשעות מ-0300-0500 ועד סיום המשמרת וזהו זמן מסוכן ביותר (לפציינטים). הדבר תקף כמובן גם לנהיגה.

אחחח, המכונית שהייתי שוכר אם לא הייתי בעל משפחה (בערך - הייתי הולך על 5.0 קבריולט - למעשה ראיתי לפחות שתיים כאלו באוויס וונקובר). סחטיין. רק שלא הייתי מנסה סגנון נהיגה כזה ב-BC. כמה שבועות לפני שהגעתי לשם המשטרה תפסה שיירת פורשה ממהרים על כביש 99. המכוניות הוחרמו, הרשיונות נשללו וקנסות כבדים חולקו. דובר המשטרה המקומית ציין בסיפוק שהחוליגנים "דהרו" במהירות של מעל 140 קמ"ש...

השיפור הוא בכל יצרניות הרכב האמריקאיות. הם ממש לא "תקועים". הדור האחרון של לינקולן גם הוא ממש השתפר. הפורד פיוז'ן/מונדיאו היא מכונית טובה. גם הטאורוס החדשה היא ממש לא האוניה של פעם. קרייזלר הם היום בכלל חלק מקונצרן פיאט. זה אומר שהדארט חולקת רצפה ומנועים עם הג'ולייטה. חוץ מזה ה-200 היא שיפור משמעותי ביחס לסברינג וה-300 כאמור גם היא השתפרה מאוד. הדור הבא של המכוניות הגדולות שלהם יחלוק מכלולים עם אלפא רומיאו (ומזארטי) - להלן "עידון אירופאי". ושוב פעם, צריך לשים את הדברים גם בפרופורציה של מחיר. פאר אמריקאי עולה 40 עד 60 אלף (דולר). פאר גרמני עולה 60 אלף ומעלה. קרייזלר 300C המי עם כל חבילות האבזור עולה כ-45 אלף לצרכן האמריקאי, זה יותר מ-20 אלף פחות מבמוו 535 ברמת אבזור מקבילה. קרייזלר מיוצרת בארה"ב ובקנדה. לאנשים "המתוחכמים" של ניו-יורק, סיאטל וונקובר זה לא משנה הרבה (ואולי רק פוגע), אבל באיזורים היותר פנימיים שנהגתי בהם, אתה זוכה לתשומת לב חיובית בזכות זה. הקנדים מאוד פטריוטים. נכון גם שרואים הרבה מכוניות יוקרה אירופאיות ויפניות, אולם בעיקר משום שאלו מושכות את העין. אתה זוכר יותר אאודי A8 שחלפה על פניך מאשר תריסר דודג' אוונג'ר. וונקובר וויקטוריה מלאות במכוניות סופר-יוקרה, אולם אפילו בערים העשירות האלו על כל מרצדס S550 ניתן לראות גדוד של מכוניות אמריקאיות (הרבה מאוד מתוצרת קונצרן קרייזלר ד"א). כאשר נוסעים יותר למרכז היבשת, מכוניות היוקרה האלו הולכות ונעלמות לטובת הרבה F150 ודודג' ראם.

אני לא חושב "שעידון ותחכום אירופאי", אם המונח הזה עדיין קיים ב-2013, הוא בעל משמעות קריטית או משמעות בכלל בכבישים ובתנאי הנהיגה שיש ברוב צפון אמריקה. אני גם לא בטוח שהעידון האירופאי עדיף משמעותית על העידון האמריקאי בדור האחרון של מכוניות היוקרה שלהם. בתנאי הנהיגה שהיו אצלי לא נשמע קרקוש או צפצוף יחיד בסלון הרכב, גיהוץ המהמורות (היו הרבה) היה למופת, בידוד הרעשים מצוין והמנוע חרישי. במהירות הנסיעה המקובלת שם העברות המשקל היו טובות, הרכב לא הטלטל, תמיכת המושבים תהיה מצוינת אם אתה הלקוח הטיפוסי של קרייזלר (1.85 ו-120 ק"ג). אז מה יש בעידון האירופאי שהבהמה מבית קרייזלר לא נותנת? אכן המנוע בבסיסו מיושן וברצפה יש אלמנטים של מרצדס מדור לפני קודם, אבל כמה זה רלוונטי לאוחז בהגה? אני משער שבכבישי מפותלים ובמהירות "אירופאית" יהיה יתרון לבמוו 535 (שעולה 20 אלף דולר יותר), יתכן גם שהקרייזלר תסבול יותר מפגעי הזמן בשל ההרכבה ואיכות החומרים הנחותים יותר. אולם נהיגה "אירופאית" תגמור לך את הרישיון מהר מאוד ב-BC ואיכות לאורך שנים לא רלוונטית ברכב השכרה. חשוב להבין שאני לא מסנגר ספציפית על הקרייזלר 300. מדובר במכונית שהייתה טובה למקום שלה ולדרך שהיא עשתה. אני לא מתגעגע אליה עם חזרתנו לארה"ק ולפיאט הצנועה שלנו. אלא פשוט הייתה לי הארה בנוגע לתרבות מוטורית שהיא שונה משלנו ובוודאי שונה מזאת הנהוגה באירופה, תרבות שונה, ממש לא נחותה. הבנתי איך יכול להיות שמכונית שהמנחים השנונים של תוכניות הרכב הבריטיות לעגו לה, יכולה להיות ממש טובה שהיא מגיעה בקונטקסט הנכון.

אכן צריכת הדלק הייתה בערך כפי שהיצרן ציין שתהיה ולא חריגה למכונית כזאת. היא פשוט מזעזעת ביחס למה שהישראלי "הממוצע" מכיר מהמכונית "הממוצעת" שלו. בארץ יש לי פיאט בראבו וגם נהגתי לאחרונה די הרבה בפורד פוקוס - מכוניות שעושות 1 ל-10 בתנועה עירונית צפופה ו-1 ל-17 מחוץ לעיר. בחישובים לקראת הטיול אכן כיוונתי לצריכת דלק ממוצעת של 1 ל-9 וקלעתי קרוב למטרה זאת. החריגה שלי מהתקציב נבעה לא מצריכת הדלק אלא מהחריגה בקילומטרז' ביחס לתכנון (4100 במקום 3000). אבל כל ליטר דלק שנשרף היה חלק מחוויה - בעיקר מבחינת הדרך המדהימה. הדרך המדהימה, המכונית המיוחדת הזאת והתרבות המוטורית שהיא מייצגת ראויים להתייחסות נוספת וזאת תבוא בפוסט נפרד (עם תמונות).

זאת ביקורת עניינית יותר, דיווח על החוויה הכללית של רואדטריפ במערב קנדה ועם תמונות, בעוד מספר ימים. מדובר כאן בדינוזאור האחרון - רכב "משפחתי" אמריקאי בגודל מלא, מנוע V8 גדול (שסתומים עיליים כמובן) והנעה אחורית. הרכב הושכר מסוכנות אוויס בוונקובר (YVR) וננהג על ידי למרחק כולל של 4100 ק"מ בכבישים עירוניים ובין-עירוניים ממגוון סוגים. תנאי הנסיעה - ממצוינים ועד גשומים מאוד. המרחק המרבי ליום אחד - 650 ק"מ. עיצוב - עצום ומרשים במונחים ישראלי (לציין שאשתי לא אהבה את עיצוב הרכב). קצת פחות מרשים בנוף המוטורי הצפון אמריקאי. זאת משפחתית גדולה, מעט כוחנית, ממש לא רכב לפוזה. החזית הגנגסטרית של ה-300 הקודמת הומרה בחזית מכובדת יותר, האחוריים אלגנטיים, הפנסים צרים יותר, רמיזות עיצוביות לתור הזהב של מכוניות הענק של שנות ה-60 ותחילת ה-70, עם הרבה "השראה" מרולס-רויס ובנטלי. סאלון ואבזור - עור שחור, מחורר באיכות סבירה ולא יותר. האוטו מאוד מרווח אולם לא מדהים. נוח מאוד ל-4 מבוגרים, סביר ל-5. הראות החוצה ככה-ככה, גג השמש הפנורמי מציל את המצב. מושב הנהג והנוסע רחבים ויספיקו גם לעבי הבשר שבנהגים. הבעיה היא שאם אתה לא מאוד עב-בשר, התמיכה הצידית היא ככה. המושב די נוח, עם 12 כיוונים חשמליים ו-2 מצבי זיכרון שזוכרים גם את כיוונון ההגה והדוושות (הנעות קדימה ואחורה בהנעת מתג). אישית לא התקשתי למצוא תנוחת נהיגה מושלמת. נהגים גבוהים במיוחד (190 ס"מ ומעלה) עשויים לסבול מגג השמש שפוגע משמעותית במרווח הראש. לוח המכוונים זורח בכחול (ניתן לעימום), מימין מד מהירות, משמאל מד סל"ד, באמצע מסך LCD המציג את מצב בורר ההילוכים ושלל מידע לפי בחירת הנהג - כולל לחץ שמן, לחץ אוויר בצמיגים, מחשב דרך (די בסיסי) ומידע ממערכת הניווט. בקונסולה המרכזית - מסך מגע 8.4 אינץ' בהיר וברור המשמש את מחשב הניווט, מערכת הסטריאו, בקרת האקלים, חימום/אוורור המושבים, שליטה על הטלפון וכיוונון מגוון עצום של אפשרויות ברכב. מתחת למסך כפתורים לשליטה במזגן ובסטריאו, ניתוק בקרת היציבות (לא ניסיתי) ובהמשך בורר הילוכים "קלאסי" במסילה משוננת, נוח לתפעול ועם אפשרות לבחירה ידנית של הילוכים (שימש אותי רק בירידות לבלימת מנוע). הכל פשוט ואינטואיטיבי - ממש לא אוסף הכפתורים הנורא שאפיין את התוצרת הוותיקה יותר דטרויט. רשימת האבזור ב-300C מאוד ארוכה, כמעט כל צעצוע שתחשוק בו - הגעה בלחיצת כפתור, בקרת שיוט, מערכת אלפיין סבירה ביותר עם כניסות לכרטיס SD, כניסת USB וכניסת AUX. רדיו לוויני (סיריוס). מערכת ניווט סבירה. כאמור 12 כיוונונים למושבים הקדמיים. חימום מושבים קדמיים ואחוריים, אוורור מושבים קדמיים, חימום להגה, סך שמש אחורי ממונע, מראות פוטוכרומיות, מחזיקי כוסות קדמיים מחוממים ומקוררים (יעיל מאוד ושימושי בנהיגות ארוכות), הנעה מרחוק עם הפעלה אוטומטית של החימום והפשרת השמשות, מצלמת רוורס (אבזור חיוני בבהמה שכזאת) והסטת מראות הצד אוטומטית מטה. בטח לא זכרתי הכל - ניתן לעיין באתר של קרייזלר למי שזה ממש חשוב לו. אבזור שאין וחבל - בקרת שיוט אקטיבית ותאורת קסנון (אופציות בתשלום שלא נכללו ברכב ההשכרה). גג שמש פנורמי הוא אופציה בתשלום שהגיע עם רכב ההשכרה שלי (וראיתי אותו ברוב ה-300 של אוויס ד"א). למי שלא מכיר - שני פאנלים מזכוכית שהקדמי נפתח. מאוד נחמד. איכות ההרכבה והחומרים סבירה. לא מדהימה. הבוחנים של "הילוך חמישי" לעגו ל-300 בעניין זה, אבל לפי דעתי הם הגזימו. המראה לא התפרקה לי וכף ידי לא נחה על פלסטיק שהיה ממש לא נעים למגע. תא מטען - קטן יחסית לשאר גודל הרכב, עיצוב לא ממש יעיל. חלק מהמטען שלנו עבר למושב האחורי בין הילדים. רוצים פרקטיקה? לכו על טאורוס או אימפלה, או על SUV. נוחות נסיעה - מנוע חרישי כל זמן שהוא לא מתאמץ (מה שקורה לעיתים מאוד נדירות), זיגוג כפול, הרבה בידוד. חוץ מצמיגי ה-M+S שאוויס התעקשו לשים ברכב ובשילוב אספלט קנדי ממוצע מינוס, האוטו חרישי כמו רכב פאר עד 120 קמ"ש. שיכוך המהמורות ממש טוב (לרכב מאוד ארוך וכבד קל יותר לגהץ שיבושי כביש) וזה לא בא על חשבון טלטולים בלתי נסבלים. למעשה האוטו מרגיש ממש מרוסן. רכב אמריקאי ללא מחלת ים? מתברר שיש התקדמות בדטרויט! ביצועים בקו ישר - יש אנשים בפורום שחושבים שמאזדה3 עם מנוע 2.0 היא מטוס, הקרייזלר הזאת תגדיר מחדש את המונח "מטוס" אצלם. יש כאלו שחושבים שגולף GTI היא רקטה, עצה ידידותית, אם אתה יושב בגולף GTI ולידך פנסיונר חביב ב-300 המי, אל תנסה לבחון אותו ברמזור. אתה רק תראה שני מפלטי כרום עצומים דוהרים הרחק ממך בדרך ל-100 קמ"ש בקצת פחות מ-6 שניות. המנוע אמנם עם שסתומים עיליים, אבל שנים של עידון טכנולוגי ותזמון משתנה מאפשרים לסחוט ממנו 360 כ"ס והמון מומנט. בנהיגה משפחתית הביצועים רלוונטיים בעיקר להשתלבות בתנועה ובעקיפות, סחיטה של המצערת ובתוך 3-4 שניות אתה בתוך האוטוסטרדה או שהמשאית האיטית מאחורך. עקפתי פעם אחת במצערת מלאה משאית שהחלה מזדחלת לנתיב שלי - המחט טסה מ-70 ל-130 בקצב מבהיל. התאוצה מדהימה גם במישור וגם בעקיפות בעליות תלולות. אה, והמנוע החרישי בד"כ נוהם שלוחצים עליו. V8 הללויה. רק תזכרו שחוקי המהירות בקנדה מאוד מחמירים והמשטרה (לפחות בצד המערבי) פאנאטית. 40 קמ"ש מעבר למהירות המותרת ותשארו בלי המכונית! לציין גם שהרכב מאוד כבד ושקט ולכן התאוצה הרבה פחות מרגשת מאשר בהוטהאץ'. ביצועים בעקום - האלו! יש משפחה ברכב! שלא לדבר על צמיגי הM+S. אבל בכל זאת. קחו לדוגמא את כביש 99. בקטע מלילואט ועד כמה עשרות ק"מ מזרחית לוויסלר. רצף פיתולים בלתי פוסק בנוף הררי מדהים. כמו נס-הרים, רק ארוך יותר, עם עצים והרים גדולים יותר, המון פלגי מים ובלי אף רוכב אופניים אחד לרפואה. בכביש הזה ובמהירות סבירה+, הקרייזלר הפגינה היגוי מדויק במידה סבירה, העברות משקל סבירות ביותר ובסך הכל התנהגות ממש טובה יחסית לרכב אמריקאי עצום ממדים. תמרון בעיר - מצלמת הרוורס מצילה את המצב. גם רדיוס סיבוב טוב יחסית לגודל הרכב ולא לשכוח שבצפ' אמריקה החניות קצת יותר גדולות מאשר בישראל. אני לא מקנא במי שמחליט לנהוג ב-300 בתוך תל-אביב. צריכת דלק - אאוץ'. 1 ל-6 בעיר. 1 ל-11 בחוץ. אבל למה אתם מצפים ממנוע 5.7 ליטר ותיבה מיושנת יחסית (5 הילוכים)? נהיגה אגרסיבית תחמיר את המצב משמעותית. לסיכום -- לחובבי הז'אנר, למי שרוצה לגמוע מרחקי ענק בפינוק, למי שרוצה הכי הרבה פאר וביצועים בהכי פחות כסף. למשפחה מרובת מטען עדיף SUV או מיניוואן. זוג אולי יהנה יותר במוסטנג או קאמרו עם גג מתקפל. פורד פיוז'ן (מונדאו) גם תעשה את העבודה וניתן למצוא אותה בחלק מהסוכנויות בגרסה מאובזרת היטב ועם מנוע טורבו נמרץ. גם ה-300 "הבסיסיות" יותר שראיתי בחניון של אוויס מאובזרות היטב ועם מנוע V6 ותיבת 8 הילוכים הביצועים לא רעים וצריכת דלק שפויה יותר. מבחינתי - רציתי רואדטריפ אמריקאי עם V8 והנעה אחורית, בגלל הילדים הייתי צריך משפחתית וה-300 המי סגרה לי את הפינה. הבחירה לא רציונלית לחלוטין במכונית שהיא לא רציונלית לחלוטין. עשיתי V על העניין הזה ובפעם הבאה כבר אשכור גרנד-צ'ירוקי.

חן פרחי - הסיפור שה-928 כמעט חיסלה את פורשה ובזכות המכירות של ה-911 החברה שרדה מושרש היטב בעולם המוטורי. אני לא יודע אם קיימים נתונים נתונים מדויקים עליהם ניתן לבסס אותו. ה-928 פותחה במחצית הראשונה של שנות ה-70 (עשור לפני המשבר המדובר) ונמכרה עד שנות ה-90. גרסת ה-S4 היחסית פופולרית הוצגה באמצע שנות ה-80, בדיוק הזמן שבו החברה כמעט קרסה לכאורה בגלל המכונית הזאת. ה-924 הגיעה מתוך יוזמה של VAG אבל הייתה בתכנון של פורשה. מנוע 2 הליטרים ב-924 אכן היה מותקן גם ב-LT, אבל בגרסה שהייתה שונה מהותית מבחינת עקומת המומנט וההספק המרבי שלה. המנוע הוצג לראשונה באאודי 100. אין בכך רבותא, שהרי הדבר נהוג ומקובל בכל עולם הרכב ואצל VAG באופן ספציפי נזכיר את ה-VR6 שהיה הן בדגמים חזקים של הגולף, קוראדו ובהמשך A3 ו-TT וגם בטרנספורטר הצנוע. ה-924/944 היו יחסית זולות לפיתוח ולייצור ונמכרו היטב, יכול להיות מאוד שהחברה צלחה את שנות ה-80 בשלום ותוך שמירה על עצמאותה בעיקר בזכות המכוניות הצנועות הללו. בחזרה לנושא -- טוב יותר? תגדיר "טוב יותר" לנהג הממוצע? האם איכות הנהיגה של אותו נהג ממוצע תשתפר אם הוא ישאר עם הפיאט 127 הידנית שלו משנות ה-70? אלו ספוקלציות, אולם העובדות הן שהמכוניות היום מאפשרות לנהג הממוצע לנסוע מהר יותר, בנוחות מצוינת, בפחות דלק ועם הרבה יותר בטיחות. הנאה מנהיגה? הנאה היא מונח מאוד סוביקטיבי. העובדות הן גם שהלקוחות היום דורשים מכוניות ממוחשבות, רובוטיות ומפנקות לכל רוחב השוק - עד וכולל מכוניות ספורט יוקרתיות. אז כנראה שאצל רוב האנשים הנאה היא לא סלון ספרטני, אפס אלקט', גיר ידני עם מצמד וזיעה קרה בכל פיתול סטייל ה-911RS של פעם. רק מעט מאוד אנשים חושבים אחרת וגם מוכנים לשים את הכסף שלהם על עניין זה (ולא רק לכתוב פוסטים בפורומים). מעט מדי מכדי שפורשה או פרארי יתייחסו אליהם בעת שהם מפתחים את המכוניות שלהם.

ה-924 תרמה משמעותית לתזרים המזומנים של החברה. אני לא רואה איך הן הזיקו לתדמית החברה שעדיין מבקשת (ומקבלת) פרמיום משמעותי על מוצריה. אכן ה-914-924-944 והקאיין הן כולן תולדה של שת"פ עם VAG עם הרבה חלקים של האחרונה, אולם כולן נחשבות "פורשה" ואני חושב שכולן היו רווחיות גם בזכות הוזלה משמעותית של עלות המו"פ. ה-928 לא הייתה הצלחה גדולה אבסולוטית, אבל מכרה לא רע יחסית ליצרנית קטנה (מה שפורשה למעשה הייתה עד שנות ה-90) והכניסה כסף לקופה. תקנות זיהום האוויר הן רק סיבה אחת לשינויים. הרי פורשה יכלו לאזן את חשבון ה-CO2 גם עם גרסה מפונפנת של ה-UP (בדומה לאסטון מרטין וה-IQ). סיבה נוספת היא כאמור המכירות המאוד חלשות של מכוניות יוקרה עם הילוכים ידניים ובנוסף היתרון המשמעותי של היגוי חשמלי בפשטות התכנון, היצור וכן אמינות מוגברת.