Be roo

מקרה קלאסי של נהגים מטומטמים ישראלים טיפוסים, האחד לא מחובר למציאות, לא מכיר את החוק, לא יודע איפה הוא ואיך לתכנן מסלול נסיעה, והשני בריון שמעדיף עימותים על פני זהירות ורוצה לחנך את כולם.

ודאי שיש. היא הולכת ופוחתת, בעולם המערבי, אבל קיימת. אוכל לספר לך שהמחזור שלי ביסודי היה הראשון שבו שיעורי מלאכה היו מעורבים, והפסיקו לשלוח את הבנים לנגרות ואת הבנות למלאכת יד. ואנחנו לא מדברים על שנות ה-50, אלא אמצע שנות השמונים. והיו כאלה שמחו על כך. גם בחטיבה, כשהבנים הצטרפו לשיעורי כלכלת בית. ונכון, שיעורי ההתעמלות היו מעורבים גם, אבל למה התלבושת האחידה של הבנים היתה גופיה ושל הבנות חולצה? זו אומנם לא הסללה, סתם הפרדה מטופשת חסרת בסיס. ואתה חושב שבנות שרצו לשחק בהפסקות במשחקי כדור ״עם הבנים״ במקום לקפוץ בחבל זכו לקבלה מוחלטת? לא מצד הממסד, אלא הבנים עצמם. חלקם לעגו, גם חלק מהבנות. אז כן, היום זה פחות מורגש. אבל המושג ״טום בוי״ עדיין קיים לתאר ילדה שמעדיפה לקלוע לסל מאשר לשחק עם בובות.

את הדברים הבסיסיים אפשר גם למצוא בחנויות הום סנטר ואייס. פחות מבחר מצד אחד, אבל אם פתאום תזכרו שאתם צריכים גם מקדחה מקצועית, אז יש להם גם דברים שאין באיקאה.

זו טענה לא רלוונטית. האחריות לא חלה רק על מכלולים שמונעים מהרכב לנסוע.

פנצ׳רים זה קצת וודו. יש לי זוג חשמלי להתניידות יומיומית. צמיגים בגודל מלא, לא סיני מצ׳וקמק, פנימיות עם גי׳פה. נסעו חודשים בלי בעיה ואז תפס אותי פנצ׳ר אחוק מהבית. דידתי לחנות קרובה והחליפו. ואז החלה סאגה של 4 פנצ׳רים נוספים בטווח של חודשיים-שלושה. מה לא בדקו?, פרקו את הגלגל, ניקו את החישוק, רחצו את הגלגל מבפנים, החליפו סרטים, שמו סרט נוסף, כיווננו ספייקים, איזנו. יוק. ואז יום אחד בבית, פיצוץ חזק. הפנימית התפוצצה, קרעה את הצמיג (מזל שהם מאוחסנים בחדרון קטן בלי חפצים, אין כמו לנקות גי׳פה מקירות). הרכיבו צמיג חדש, ונעלמו הפנצ׳רים. לא ברור.

ורק מכתבים רשומים ממשיכים לא להגיע כמו שקרה תמיד. העיקר שחזרנו לשגרע שאנחנו מכירים.

זו נקודה חשובה לזכותו, שהוא תיקשר להם את זה. זו יכולה להיות נקודה לרעתו או לזכותו. האם יומיים הם מספיק זמן? כנראה תלוי את מי שואלים. הנקודה הבעייתית היא שהוא הודיע להם על פרישה אחרי שהוא מצא דירה אחרת, לא לפני. מצד שני הכל קרה מהר, והוא הודיע להם באותו יום. כמו בכל מקרה משפטי, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. להערכתי הלא מקצועית, לא היה סיכום על הפרטיים הכספיים של העסקה, לכן לא היו קרובים לחתימה. אבל למנוע מהם לתבוע אי אפשר.

מדובר על מקרה קצה. העובדה שכאן הצדדים היו ממש לפני חתימה אחרי הסכמות מלאות, לא אומרת שאלה המקרים היחידים בהן נפסק פיצוי.

אין ״רשימת מכולת״ להתנהלות. תום לב זו מהות של כוונה ותקשורת. אם הוא ניסה פעמיים להציע להם פריסת תשלומים שהם דחו, יתכן שזה יספק שופט לפסוק שניתנה להם הזדמנות הוגנת להענות לבקשה, ויתכן שלא. הכל נמצא בפרטים הקטנים של איך הדברים הוצגו. האם זה היה משא ומתן של הצעה-פסילה-הצעת נגד-פסילה, והתקרבו לאט לאט לתנאים דומים, או שאולי המרחק בין ההצעות היה רחוק מאוד עם סיכוי קטן להסכמה. שאר הנקודות להערכתי יהיו פחות רלוונטיות, כי הוא גילה אותן והמשיך במשא ומתן. אבל יתכן שיתנו הקשר לתמונה הכוללת. בקיצור, זה נשמע כמו מקרה לא חד משמעי, בטח להדיוטות. והיות וכל הדיון הוא בדיעבד, נשאר רק להמתין ולקוות.

לא הבנתי. איש מקצוע, שהוא משלם לו כסף, מזהיר אותו מפני תביעה, והוא מעדיף את דעתם של אנשים שהוא לא מכיר, רובם חסרי השכלה משפטית, וכולם לא בקיאים בפרטי המקרה? או שהשאלה היא עקרונית? להבין למה יש לזה סיכוי? כי גם על זה עדיף שיענה איש מקצוע, אבל OFF THE TOP OF MY HEAD, משא ומתן על דירה פרטית לא דומה למקרים אחרים שניסו לתת פה כדוגמה. לרוב האנשים, קנית דירה זו העסקה הכי גדולה שיבצעו, בסדרי גודל על פני כל רכישה אחרת, עם מחוייבות לעשרות שנים קדימה, וצורך בתזמון של קניה ורכישה עדינים כדי לא להשאר ללא מגורים בין לבין. לפיכך זו עסקה עם מאפיינים מיוחדים ולהשוות אותו לעסקאות אחרות זה לא רלוונטי. חוסר תום לב יכול לגרום לאדם (לקונה ולמוכר) להשאר קירח מכאן ומכאן אחרי שדחה אופציות אחרות, מה שעלול לגרום לו להפסדים כבדים בשל הצורך לקחת עסקה אחרת בלחץ זמן, ובעיות לוגיסטיות לשגרת החיים שלו ושל משפחתו. לכן, אם אחד הצדדים מתנהל בחוסר תום לב, בהחלט יתכן שהוא יאלץ לפצות את הצד השני. השאלה היא מה יכול להחשב כחוסר תום לב. מן הסתם יש מקרים שיהיו ברורים, כמו הסתרת פגם ידוע, או אם מישהו מראש נכנס למשא ומתן בלי כוונה להגיע להסכמה. אבל כפי שניתן לראות מהפסיקות, רוב המקרים מדברים על פרישה "ללא סיבה מוצדקת". מהי סיבה מוצדקת? תלוי בנסיבות. פה למשל יש פסק דין נגד מוכרים שפוצצו עסקה כי קיבלו הצעה טובה יותר, בלי שנתנו לרוכשים הזדמנות להשוות אותה. כלומר, מותר לאדם לחפש עסקה טובה יותר, אבל תום לב שימנע הוצאות ועוגמת נפש מהצד השני הוא חיוני: https://www.psakdin.co.il/Document/ביטלו-מכירת-בית-“על-סף-החתימה”-ויפצו-בענק בקישור הבא אין פרטים אבל מוזכרת שם פרשיה ממשא ומתן "ללא הצדקה". וגם יש פה דוגמה של פסק דין שחייב מוכרים למכור את דירתם למרות שלא נחתם חוזה בפועל. https://yancu-law.co.il/חוסר-תום-לב-במשא-ומתן-פסיקה-תקדימית-עו/. כאן יש מקרה נוסף, גם הוא ללא חוזה חתום, עם פיצוי על ההוצאות שנגרמו למוכרים: https://www.din.co.il/articles/1203/B-4427/ אין לי מושג האם המקרה של פות"ש נחשב לסיבה מוצדקת, האם העובדה שלא קיבל הסכמה לפריסת התשלומים מהווה סיבה מוצדקת. יתכן שאין לו ממש דרך להגן על עצמו ב-100% והוא יצטרך להחליט האם לוותר על הדירה השניה או לקחת סיכון בתביעה. לנסות לגרום לצד השני לפוצץ את המשא ומתן זו ההגדרה של חוסר תום לב. הוא יכול להציב אולטימטום לפריסה שביקש ולקוות שיסרבו, אבל הוא לוקח סיכון שיסכימו. לסיכום, פות"ש, אמור למכר שלך לסמוך על איש המקצוע שלו ולבקש ממנו ייעוץ כיצד לפעול. יכול להיות שאין דרך להגן על עצמו מתביעה באופן מוחלט.

מה שמגיע לשופט זה מה שהתביעה מציגה כראיות, שהן התמונות המקוריות, על מסך דיגיטלי או הדפסה איכותית. אין טעם להטיל ספק באמינות מצלמות רמזור. הצלמה נדרכת שניה אחרי מופע האדום ומצלמת שתי תמונות כדי להוכיח תנועה. את השינוי במיקום הרכב ניתן לראות אפילו בתמונות הכהות של ההדפסה בדוח. שלם והפק לקח, כי טעית בחישוב ואתה אפילו לא מודע לכך.

משקל ויעילות. אתה הולך לרכב בשבילים עם ילד בן 5. אם אתה רוצה בולם אחורי כדי להרגיש כאילו אותה בספה בסלון בשביל כורכר, תגלה שאתה בעיקר רודף אחריו, אחרי שפתח עליך פער של 200 מטר. האנרגיה צריכה ללכת לאנשהו... אתה קונה רגשית. שזה סבבה, כסף שלך. אתה רק צריך לשאול את עצמך אם רוצה צעצוע או רוצה מוצר שיענה על הצרכים שלך בקניה חכמה.

בין שהנהג יתן פרטים ובין שלא, אחרי תאונה לקחת את הטלפון ולהפעיל צילום וידאו ולא לכבות עד שהארוע הסתיים. ככה אפשר מידית להרים את המכשיר ולתעד מספר רכב שבורח, או נהג שמגיב באלימות. 1. מאבטחים את האיזור, לוודא שלא יהיו עוד נפגעים (לפתוח דלתות בזהירות, להציב משולש על גג הרכבים כדי שיראה למרחוק (לא על הכביש איפה שלא רואים אותם עד השניה האחרונה)). 2. מוודאים שכולם בסדר. 3. פונים לתעד את כל הרכבים המעורבים, המספרים שלהם, המיקום שלהם אחד ביחס לשני וביחס לאיזור (נתיבים, כיוונים, תמרורים...), נקודות פגיעה והנזק שלהן. אם הנהגים המעורבים אומרים דברים, לנסות לוודא שהמכשיר קרוב מספיק להקליט. לא חסרים מקרים של נהגים שהודו במקום ואחרי זה שינוי גירסה. לא לדחוף להם את המכשיר לפרצוף, עדיף שלא ידעו שמדובר בהקלטת וידאו, לעשות כאילו מצלמים סטילס כשמתעדים את הרכבים. חשוב להזהר בשלב הזה, התנועה ממשיכה לעבור בסמוך, אנשים שוכחים ומתרכזים בצילום ולא תמיד שמים לב, והנהגים גם לא מרוכזים. 4. מפנים את הרכבים שאפשר הצידה כדי לצמצם את ההפרעה לתנועה. אחרים יצטרכו להמתין לגרר. 5. מצלמים את המסמכים של כולם (רשיון נהיגה, רשיון רכב, תעודת ביטוח) 6. ממשיכים בשגרת היום ומדווחים לביטוח.

אתה מערבב מושגים. הנקודות נרשמות לחובת הנהג רק אחרי שהדוח חלוט או הורשע במשפט. ספירת הנקודות היא מתאריך ביצוע העבירה. אלה שני דברים שונים. הדברים עובדים כך: אדם מקבל דוח, מבקש להשפט, כל עוד אין הרשעה, הנקודות לא נרשמות לו כלל. לאחר הרשעה סופית הם נרשמות לרעתו, והתקופה לגביה הן "תקפות" היא מיום העבירה. אם הוא לא עבר שום עבירה בתקופה הזו, אז אין להן משמעות, הן כבר לא רלוונטיות. אם הוא עבר עבירה נוספת, אז מרגע שהורשע, גם אם עברו יותר משנתיים, הנקודות האלה "יתעוררו" לחיים וילקחו בחשבון לחישוב סך הנקודות שהיו לו באותה תקופת צבירה, ויתכן שהוא יקבל זימון לאמצעי תיקון בגלל שעבר את הרף. אם הוא יבקש לערער, אז הכל יוקפא. הרישום הוא אחרי הרשעה סופית, יש פרק זמן מוגבל להגשת ערעור.

זו פירצה שנסגרה מזמן. פעם היה שווה לבקש להשפט ועד להרשעה הנקודות כבר לא בתוקף. ביצעו תיקון כך שאם צברת נקודות נוספות בנתיים, אז הן ״יעירו״ את הנקודות מההרשעה במשפט והן יהיו תקופות לחישובים של אמצעי תיקון ופסילות כאילו היו שם מאז ומעולם.

לא הבנתי מה אתה מנסה לומר. לרוב הילדים יש שני הורים, לפחות ללא מעט מהם יש לכל אחד רכב ושניהם מסיעים את הילד בהזדמנויות שונות ולפיכך יש צורך בתג לשניהם או ביכולת פשוט להעביר את התג מרכב לרכב בהחלטה של רגע. הצורך ברכב מיוחד תלוי במצבו הרפואי של הנכה, לא בגילו. ולא הבנתי איך זה קשור לדיון.

זה לשפוך את התינוק עם המים. זה יוצר קושי אמיתי למי שמסיעים נכה שתלוי לגמרי באחרים כמו ילד, קשיש וכו'. מספיק שמדובר בילד שצריך להוציא מהגן, וההורים מתחלפים בינהם בכל יום כדי ליצור בעיה אמיתית יומיומית למי שתלוי לגמרי באחרים. יש היום אפשרות להעביר תג מרכב לרכב דרך האתר הממשלתי. זה צריך להיות הרבה יותר פשוט, בלחיצת כפתור דרך הטלפון. כך שכל מי שמסיע נכה יוכל ברגע להעביר את התג לרכב שכרגע מסיע אותו. זה כמובן לא מונע לגמרי ניצול. אין דרך ריאלית למנוע זאת לגמרי לצערי, עם כל הכעס על הניצול.

תקנה מאוורר usb קטן ושים אותו בתוך המכונה אחרי שהיא מסיימת, יחד עם איזה קרש או משהו דומה שימנע מהדלת להסגר לגמרי זה אומנם נאמר בחצי בדיחה, אבל יש לי חדר אמבטיה שסובל מחוסר אוורור והלחות הורסת את הארון והדלת, ולכן הצבתי מאוורר קטן שמופעל אחרי המקלחת.

כאמור, כל הדברים הברורים מאליהם נבדקו ולא נמצאה בעיה. בכל מקרה, הבלמים הוחלפו ונראה שהבעיה נפתרה. (הם מרגישים קצת אחרת, אבל יתכן שפשוט יקח להם זמן ״להתיישב״ כמו שצריך, ננסה להמנע מבלימות חזקות בימים בקרובים). ההימור שלי הוא שהבולם הפגום ״מיסך״ את בעית הבלמים, ואולי אפילו גרם להם לעבוד לא אחיד.

אז למוסך אין מושג מה המקור לבעיה, בבדיקות שלהם הכל נראה תקין (אין חופש בגלגלים, משאבת בלם לא תפוסה) נראה שבצד שמאל חסר חלק במכלול של הבולם, רק שלמוסך אין מושג מהו ואם הוא רלוונטי לענין, זה נראה כמו חתיכת מתכת לכיסוי בלבד, אבל לך תדע. מסומן באדום בתמונה של צד ימין התקין. הוחלט בכל מקרה להחליף בלמים, כי ממילא נשארו להם חודשים ספורים ואנחנו נכנסים לחורף. אבל זה די מבאס לא לדעת אם הבעיה תיפתר או לא, וגם אם כן, למה לא הורגשה לפני החלפת הבולם.

אפשר למצוא קסדות MIPS גם בפחות מ-200 שקל, זה לא משהו שמייקר את הקסדה בצורה מורגשת.

עזוב את המידות והמספרים. לכל אחד יש את הפרופורציות שלו. שני אנשים יכולים להיות באותו גובה, ואחד עם רגליים ארוכות יותר על חשבון הטורסו והשני להפך, והסיכוי שאותו זוג ואותה מידה תתאים לשניהם הוא אפסי. אין תחליף ללעלות על כל זוג ופשוט לנסות. לפנות לזה כמה שעות אחר הצהריים ולנסות עוד ועוד זוגות. אם יש זוג שמרגיש טוב אבל לא מדוייק, אפשר לבקש מהחנות לבצע כיונונים שונים ולצאת לסיבוב נוסף כדי לראות אם יש שיפור. באופניים חדשים כל מעביר של חברה ידועה יעביר"כמו חמאה". סביר להניח שאצלך משהו קיבל מכה ולא יושב כמו שצריך. חלק מהבעיות ניתן לכוון (איזון גלגל, כיוון כבל מעביר) וחלק צריך להחליף חלק (אוזן שחטפה מכה). העברת הילוכים צריכה להתבצע תוך כדי דיווש רגיל קדימה, ללא כח. כלומר צריך לתכנן אותה מראש ולא להעביר באמצע עליה תלולה תחת מאמץ. איך לבדוק? אם אתה קונה חדש, אין צורך. אם אתה קונה משומש, תצטרך לקחת חבר שמבין באמת, כי כל אחד יכול להעביר הילוכים, אבל הרוב לא יזהו שבר בשילדה.

כל הקסדות שנמכרות בחנויות עומדות בתקן מבחינת יעודן. כל השאר זה ענין של נוחות שנובעת מ: 1. התאמה אישית, כל אחד והארגונומיה שלו 2. משקל (יותר קל, יותר נוח, יותר יקר) 3. אוורור (יותר חורים, פחות חם, יותר יקר) ויש גם כל מיני טכנולוגיות ופטנטים שהיצרנים מנסים לשווק כבטוחים יותר. נראה שיש לך נטיה להתלהב מפיצ'רים כאלה ואחרים, תזהר מכל מיני מוכרים שישתמשו בכל אלה לדחוף לך בכח קסדת פול פייס ב-1200 שקל. זה בערך תואם את הזוגות ב-8000 שרצית לקנות. בכפפות זה די בסיסי, ענין של נוחות בעיקר, כשה"פיצ'רים" הם אוורור לצד אחיזה, ואצבע שמתפעלת את הטלפון בלי צורך להוריד את הכפפה. אתה נכנס לתקופת החורף, אבל בהנחה שלא תתחילו ברכיבות במזג אויר קשוח, לדעתי להתחיל בכפפות חצי, זה לא שתאבד את הגריפ בדרופ חלקלק בגלל אצבעות רטובות, והן נוחות יותר. גם כפפות, ובטח קסדה חובה למדוד ולהתאים לך אישית. אני קניתי קסדה חדשה לפני כמה חודשים. קפצתי לאיזור חשמונאים בת"א ועברתי בין החנויות. לקח ביקור בכארבע חמש חנויות עש שמצאתי את זה שישבה לי "כמו כפפה" על הראש. אל תתפתה לקנות עד שלא ניסית כמה וכמה סוגים, לפעמים זה מרגיש "בסדר", ואז כשאתה מנסה את זאת שמתאימה אתה יודע ש"זה זה". עריכה: שכחתי, מבחינתי דיל ברייקר בקסדה זה ריפודים פריקים. האפשרות להוציא אותם אחרי כל רכיבה, לרחוץ עם מעט סבון ולהחזיר, היא הכרחית אצלי. אחרת הם מתחילים להסריח, ולרחוץ את כל הקסדה זה הרבה פחות נוח. ערכיה נוספת: לגבי בחירת אופניים, נראה שאתה מתכוונן כבר לדגם כזה או אחר מבחינת פיצ'רים ושוכח מה שכבר כתבו לך כמה, אופניים, בטח ברמה הזו, זה בעיקר ענין של התאמת הגאומטריה לנוחות שלך. אתה יכול להתלהב מזוג מסויים ולגלות שתנוחת הרכיבה לא מתאימה לך. זה מאוד אישי. כן, יש דברים שאפשר לכוון, במידה מסויימת. תעשה סיבוב על כמה זוגות, תרגיש איך גאומטריה שונה משפיע על התנוחה שלך. תלמד איך הגוף שלך מגיב, אל תתמקד בפיצ'רים.

שלא יובן לא נכון, ההמלצה שלי היא לא להגיע למשפט. אי אפשר לדעת מה יפסוק השופט, אבל מעיון בפסיקות אחרות, פיצוי ללא הוכחת נזק הוא קטן ולא שווה את הטרחה. יהיה הרבה יותר יעיל לפתור את הענין מול הספק עם הצעות לפתרון, מתוך תקווה שהוא יבין שגם לו לא כדאי להגיע למשפט.

הציטוט מתחת לקישור הזה לא מופיע בפסק הדין (או שאולי הוא מופיע בגרסה המלאה שאין לי קישור אליה ולא אוכל להתייחס) לא ברור מה ניסית לומר בציטוט הזה. אין פה ענין של ספירת ימי עסקים בחישוב הפיצוי, אלא בחישוב אספקה. הוא מתיחס לעובדה שהספק מראש התריע על זמן אספקה מאוחר בשל החגים, מה שלא נעשה במקרה של פות"ש. גם פה, הציטוט לא מופיע בקישור, אין לי גישה לגרסה המלאה. אז לא אוכל להתייחס אלא לציטוט. אתה מתעלם באלגנטיות שהשופט מציין שתי סיבות ספציפיות להחלטתו לא לפצות על ההפרש במחיר. הראשוןנה כי לא הוכח שקנה מוצר דומה, ושתיים כי קנה אותו לפני ביטול העסקה. כאמור, שופט מחליט בכל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות, לפיכך נסיון לקבוע באופן מוחלט מה שופט יפסוק הוא חסר בסיס. שופט פועל לפי אמות מידע משפטיות. אכפת לו לא לא, זה לא הענין. יש דברים שקל לכמת ויש כאלה שלא, אז לא אומר שמתעלמים מהם. הנה כמה ציטוטים משופטים לגבי הפעלת שיקול דעת משפטי לגבי נזק וסבל: "דומני כי איחור של שבועיים בהתקנת חלק אחד מהמוצר כולו הנו מינורי" - אומנם כאן הוא קובע שהוא מינורי, אבל בהחלט לא ניתן לומר שלא אכפת לו, הרי התייחס, מכאן שאכפת. עוד התייחסות לסבל של תובעת: "התובעת עתרה גם לפיצוי בשל עגמת נפש בשל 2,000 ש"ח. אני סבור שאכן נגרמה לתובעת עגמת נפש ובכל מקרה היא זכאית לפיצוי בשל הטרדה שהייתה מנת חלקה בשל איכותו הירודה של המוצר שסופק לה והצורך לעסוק זמן רב בניסיונות לתקנו ולהחליפו. לאור כך אני סבור שהתובעת זכאית לפיצוי בשל טרדה ועגמת נפש בסך של 2,000 ש"ח. אינני סבור שיש לקזז סכום כלשהו בשל העובדה שהתובעת "נהנתה" מהסלון עד היום."- לא בדיוק חוסר אכפתיות. עד כאן שתי דוגמאות שמפריכות את הטענה הגורפת שלשופטים לא אכפת והם חסרי אמפתיה. ועכשיו לענין ספירת הימים: התיחסות לספירה קלנדרית, לא לימי עבודה: "בנסיבות האמורות ניתן לקבוע כי כאשר ספקה חברת אלוני את מערכת הסאונה כעבור חודש ושלושה שבועות מהמועד המשוער אליו התחייבה הרי הפרה את החוזה עם התובע." - זו אמירה כללית שלא מתייחסת לחישוב הפיצוי, אבל אמשיך לחפש. ועל הדרך התייחסות לחובת הספק לקחח בחשבון שיקולים שידועים לו מנסיונו (נושא שעלה בהודעת אחרת שלי, ודרך אגב מתייחס גם הוא לתאריך קלנדרי, לא לימי עבודה): "פועל סופקה מערכת הסאונה ביום 12.6.00 באיחור של למעלה מחודש וחצי לעומת המועד המשוער הנקוב. הנתבעת לא נתנה הסבר לפער זמנים זה אשר על פניו נראה בלתי סביר. משהתחייבה הנתבעת לתאריך אספקה משוער ונקבה ביום 25.4.00 מותר להניח כי איחור (או הקדמה) של ימים ספורים, עד סוף חודש אפריל או תחילת חודש מאי, סביר. אמנם נכון שתהליך היבוא אינו בשליטתה של חברת אלוני ולכן לא יכולה היתה להתחייב למועד אספקה מדויק, עם זאת, בעת שהעריכה את המועד המשוער היה עליה להביא בחשבון כל אותם מרכיבים של תהליך היבוא לרבות עיכובים אפשריים בדרך." - על אחת כמה וכמה כשמדובר בחגים ידועים מראש. לגבי פיצוי ללא הוכחת נזק, אכן מצאתי שמדובר במספר מקרים מוגדרים, ונראה שאיחור אספקה לא מפורט בהם, אבל אתר משפטי שקישרתי אליו מוגדר יותר טוען שכן (אותו פיצוי של 5%), אבל לא ברור על מה הוא מסתמך. אמשיך לחפש. עריכה: הנה פסק דין שמתייחס לנקודות שחלקן רלוונטיות למקרה זה https://www.fridmanwork.com/lawmix1675.html "מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה, זמן אספקת המוצר הינו זמן אספקה משוער התלוי בספק. יחד עם זאת שוכנעתי כי, לתובעת נמסר המועד לאספקת המקרר עד ליום 9.6.12 ולא עד 60 ימי עסקים כנטען" ימי עסקים הם ספירה שרלוונטית לבית העסק כדי לחשב כמה ימי עבודה דרושים לו להכנת המוצר. מה שמעניין את הלקוח הוא תאריך האספקה, ואם זה מה שסוכם, זה מה שקובע. "יוצא אפוא כי, קיבלה את המקרר שהזמינה בחלוף למעלה מחודש ימים ממועד האספקה, זמן שאינו סביר בעיניי, אף אם המועד הינו משוער." התייחסות לזמן קלנדרי, כי מה שחשוב זה כמה זמן סבל הלקוח מהאיחור באספקה, לא בכמה ימי עסקים איחר הספק. "התובעת לא צירפה מסמך כלשהו המעיד על גובה הנזק שנגרם לה בעת שנאלצה לזרוק לפח מוצרים שהתקלקלו בתקופה שבה התעכבה האספקה, כאשר רוב הנזק שנגרם לתובעת, כפי שהעידה בתה, נגרם בשל עוגמת נפש וטרחה. אשר על כן, אני פוסק לתובעת פיצוי כספי בשל האיחור באספקת המקרר על דרך האומדנה בסך של 1,000 ₪." התייחסות לפיצוי ללא הוכחת נזק.