משהו יפה שכתב הקומיקאי/פעיל חברתי/מה שזה לא יהיה,
גדי וילצ'רסקי:
גדי לשבת: "שתדע כל אם עבריה"
"וואלאק אתם הנחלאווים... חבורה של קוקסינלים אתם, באמא שלי..." סינן לעברי המגבניק ששכב לידי על הגבעה תוך כדי שהוא מפרק עוד מחסנית, "מה אתה מבקש א' בקשר?! יורים עליך!" הוא המשיך לנזוף בי בלעג, תוך כדי שהוא שולח צרורות ארוכים אל עבר הגבעה הקרובה, ממנה הושלכו לעברינו סלעים ובקת"בים.
זה בעיקר מה שאני זוכר מהשירות הצבאי שלי בשטחים - חוסר אונים מוחלט: הערבים יורקים עליך, זורקים עליך סלעים וצוחקים לך בפנים; בינתיים איזה קצין צועק עליך בקשר שלא תעז לפתוח באש, תוך כדי שמתעופף לכיוונך בלוק של איטונג, וכאילו כל זה לא מספיק - הצדיקים מ"ארגוני זכויות האדם" מדביקים לך מצלמות לפרצוף, מתים לתפוס אותך נגרר לפרובוקציה ועושה להם את היצירה שתשכנע את כל העולם שצה"ל הוא צבא נאצי.
לעולם לא אשכח את היום האחרון שלי ביריחו, שהיה גם היום האחרון שלי בסדיר: לא אשכח את הקצין שעמד על הגבעה מאחוריי, עומד וצורח בקשר שאנחנו בסכנת חיים מיידית, מתחנן לאישור לעבור מאלפ"א לאש חיה. לא אשכח את השריקה של הכדור שנכנס לו בצד אחד של הגרון ויצא מהצד השני. לא אשכח את הסמב"צית צורחת בקשר שיש לנו פצוע ושיעיפו אלינו כבר מסוק חילוץ. ובעיקר לא אשכח אותה מחזל"שת בבכי ובצעקות את המסוק, כי כבר אין את מי לפנות...
הרבה אנשים אמרו לי השבוע "גדי בחייאת גדי, דוד הנחלאווי הודח בלי קשר לתקרית הזאת בכלל". חברים, הסיפור האישי של דוד בכלל לא רלוונטי יותר, אלא הדיון שהוא העלה: העיקר בפרשה הזאת הוא גל ההזדהות חסר התקדים, שמצביע על המצוקה העצומה של לוחמי צה"ל.
הצבא שולח אותנו בגיל 18 לשבור את הראש עם אוכלוסיה אזרחית עוינת וכובל את ידינו עם הוראות פתיחה באש כאלה מגוחכות, שגורמות לתמונות המתסכלות האלה של חיילי צה"ל חוטפים בלוקים וסלעים ולא יכולים להגיב...
הצבא הזה, ששולח אותנו לתופת הזאת, לסכנה הזאת, לסיטואציות הבלתי אפשריות האלה, יומיים אחרי שסיימנו י"ב, זהו אותו צבא שמפנה היום את הגב ללוחמיו ובמקום לטפל בהם – משתיק אותם ומשליך את הזועקים לכלא.
איפה המדינה ואיפה החזון, איפה המדינה ואיפה הבטון