חן פרחי

לא ירדת לסוף דעתי. התכוונתי לחזרתה של מחליפת הבראבו לשוק. סביר להניח שעל קודמתה, הסטילו מעטים שמעו, וזה בהחלט הקשה על חדירתה של הבראבו לשוק.

שהיית צהל בדרום לבנון היתה איוולת שנמשכה 17.5 שנה מיותרות בתכלית. במו ידינו הקמנו את החיזבאללה, שברבות הימים הפך לאויב המר ביותר שלנו. מלחמת לבנון הראשונה היתה מוצדקת לחלוטין, עד הרגע בו ערפאת ושות עלו על הספינות לתוניס. זה הרגע בו היה צריך לקפל את צהל ולהשיבו לגבולו. ניסינו להתערב בפוליטיקה הפנים לבנונית, וקיבלנו בדיוק ההפך ממה שרצינו. גם בלעדינו לבנון היתה מתוסבכת שנים ארוכות. החל מסוף שנות ה 80׳ צהל היה עסוק בעיקר בלמגן עצמו, בעוד הצפון ממשיך לחטוף קטיושות כל אימת שהחיזבאללה רצה. אין נסיגות מכובדות, אבל לפחות הנסיגה החפוזה, הגם שתוכננה היטב, נגמרה בלא נפגעים לכוחותינו.

אמור לתת ניצוץ חזק יותר, בכל זאת מדובר בתערובת הכוללת שמן.

לד.ק.וו היה מנוע דו פעימתי בעל 3 בוכנות, שכשל בוכנה צויידה בסליל הצתה משל עצמה, גירסה קדמונית למערכות ההצתה בנות זמננו. היו עוד מכוניות בעלות יותר מסליל הצתה בודד - לפרינץ 4 היו זוג סלילי הצתה וגם לפיאט 126.

BEAMVELAVAN ידידי, מסכים עם חלק מדבריך. תתפלא, אבל אפילו ל RR היו מתחרות. לא סתם הציגה מרצדס את ה 450SEL 6.9 ב 75' ויגואר את ה XJ12 ב 72'. שניהן כוונו בדיוק לפלח השוק הגבוה ביותר, וכמוכניות היו עדיפות לאין ערוך ושיעור על ה RR, שאפילו יפה היא לא היתה. בדיוק כמו במקרה בריסטול, יש גבול כמה אפשר למכור יוקרה, כשזה אינו מגובה במוצר הולם. זה שהיו לקוחות שהסכימו לשלם, זה עיניין אחר. בדיוק כמו אנשים שיסכימו לשלם אלפי דולרים על שעון יוקרתי שמצוייד במנגנון של סיטיזן פשוט. ברגע שלקוחות RR הבינו שמזמן מזמן לא מדובר ב"מכונית הטובה בעולם", ואפילו לא במשהו שמתקרב לזה, קרנה של RR הלך וירד. אגב מכונית ללא מתחרות, היחידה שהיתה ללא מתצחרות היתה האמפיקאר..

מי שבאמת חוללה מהפך, לפחות בחודשיים האחרונים, היא קאיה עם הספורטאז' אורבן 1.6 שהפך ללהיט היסטרי. מכוניות מנהלים כמעט ולא נמכרות, וסביר להניח שכשתגיע המאזדה CX3 גם משלט הקומפקטיות ייפול. צ'מפיון שמה דגש על דגם ה 1.4 עם 122 כ,ס, שבעצם יחליף את ה 1.2, ושיפור ברמת האבזור. אין לזה שום קשר לרמת האמינות של מנועי ה TSI ותיבות ה DSG. נראה לי שמתחילה להתפתח כאן הגזמה קלה בנושא.

היו 136 כ"ס גרמניים בצבע קרם-מונית במקומם..

לא הפסדת כלום, באמת. בדיוק כמו לנהוג באמריקאית טיפוסית מסוף שנות ה 70׳. אפילו המושב האחורי שלה פחות נוח ממה שמדמיינים, ואפילו איכות הגימור נופלת מזו של התוצרת הגרמנית בת זמנה. גרסה מוגדשת היתה רק לבנטלי, אגב.

תודה על השיתוף ! תמיד תענוג להתבונן בתמונות הנפלאות שאתה מצלם, ובזוויות הצילום המיוחדות. ואם כבר הגעת לרעש, למה לא באת להגיד שלום ?! חג שמייח !

לא יודע אם נהגת ברולס רוייס אי פעם, אך משובח זו בערך המילה האחרונה שהיית אומר על מנוע ה V8 החנוק והעייף שלה. במקרה הטוב ביותר הייתי מגדיר אותו כמנוע אמריקאי ממוצע ותו לא. ברור שבמשך השנים הוא עבר השבחה, ע"י בנטלי, וכיום הוא נמצא במולסן משיקולי יוקרה בלבד. הסילבר שדואו יוצרה 15 שנה, ולפחות ב 7 שנותיה האחרונות לא עמדה בתחרות עם סדרה S של מרצדס, היגואר XJ12 והב.מ.וו סדרה 7. הסילבר ספיריט שחליפה אותה היתה בעצם אותה מכונית בעיצוב אחר, וסימנה את תחילת הסוף של רולס רוייס כחברה עצמאית.

בוודאי, הפרארי 400\412, והיא גם היתה הפרארי הראשונה שהיתה לה אופצייה לתיבת הילוכים אוטומטית. סופה של בריסטול הבריטית היה ידוע מזה זמן רב. הבריסטול בלנהיים נראית ארכאית ומיושנת להחריד, ועם כל הכבוד לאריסטוקרטיה, צריך גם מוצר שעומד מאחורי התדמית הזו. הניסיון היחיד של בריסטול להתאימה לרוח הזמן, היתה הפייטר שהשהתמשה במכללי הדודג' וייפר האמריקאית, אך ייצורה הופסק ב 2011, וחבל, כי היא היתה אחת המכוניות המהירות ביותר שיוצרו אי פעם. סיפור דומה עבר על רולס רוייס, שמצאה עצמה עם מכונית פאר שנפלה מכל מתחרותיה, הסילבר ספיריט, שהיתה מיושנת ויקרה מאד. לא היה לרולס רוייס שום סיכוי למכור מכונית יקרה להפליא עם מנוע V8 בעל שסתומים עיליים משנות ה 60' ותיבה אמריקאית עתיקת יומין. כשעברה רולס רוייס להשתמש במנוע ה V12 של ב.מ.וו זה כבר היה קצת מאוחר עבורה, ולכן היום היא חברה שולית למדי.

חלפה עברה לה עוד חצי שנה. מד המרחק עומד היום על 54K והמכונית חוגגת אצלנו שנתיים וחצי בדיוק. בשנתיים וקצת שהיתה אצלנו הפגינה המכונית אמינות גבוהה, עד שבחודש דצמבר האחרון התחלתי לשים לב שהמכונית מאבדת מים בעקביות. מאחר וצריכת המים לא היתה גבוהה, בקבוק ליטר וצי בחודש, ומאחר ועקבתי באדיקות אחר מפלס המים, הוחלט לטפל בבעיה כשהמכונית תגיע לטיפול השנתי, בחודש מרץ. לא נמסר לי מה היתה הבעיה, אך לפי החלקים החדשים כנראה שמדובר היה באחד הצינורות שמובילים למצנן שמן התיבה. באותה הזדמנות בוצע עדכון תוכנה בתיבת ההילוכים, וכעת היא מתפקדת נעים בהרבה. באותה הזדמנות הוחלפו זוג צמיגים בלויים בצמיגים חדשים, KETER שמם, סיניים, מיותר לציין. החוראני שהחליף את הצמיגים לא החליף את שסתומי הגלגלים, ונטילים בעברית, ואחד מהם עף בכביש ערד - להבים, הכביש הכי סימפטי בעולם להתקע בו עם פאנצ'ר, ללא ספק. מיד כשחזרתי החלפתי ונטיל גם בגלגל השני. כשמזג האוויר החלת להתחמם, שמתי לב לתופעה מעניינת; החל רעש עמום מאחורי לוח המחוונים, בצדו הימני. הרעש דומה לאדם שתוקע גרעפסים בתדירות גבוהה, וזה נשמע ממש משעשע. כנראה שמקור הבעייה הוא במדף הסרקולצייה, אם כי הוא מתפקד היטב. כשחם במכונית התופעה נשמעת חזק יותר, וכשמתקרר זה אינו נשמע כלל. במשך השנה האחרונה עפו להן צלחות הגלגלים; אחת עפה בירידות של סדום, והשנייה טרם נודע מקום קבורתה. צריכת הדלק נותרה כשהיתה וכנ"ל אין צריכת השמן. עוד 3 חודשים אני מחזיר אותה, ונראה עם מה נמשיך הלאה. מגיעה מילה טובה לחברת מאל מור על השירות המצויין והאישי, ולדוד מנהל סניף ראשל"צ.

ברור שסמל"ת של היום היא לא סמל"ת של פעם, וזה קל כשאתה מוכר כמה עשרות מכוניות בחודש, אם נניח לרגע בצד את המסחריות של פיאט, שכרגע מהוות חלק ניכר מהמכירות. בהנחה שתוצג מחליפה לבראבו, מצפים לה חיים קשים ופלח שוק עמוס לעייפה בדגמים שנמכרים היטב - גולף, פוקוס, פיג'ו 308, C4, אוריס ועוד. לא קל לחזור לשוק אחרי שנעדרים ממנו שנים ארוכות.

כל שנות ה 70' וה 80' המכוניות הקטנות של פיאט היו הנמכרות ביותר בקבוצתן, ובצדק. ה 127, זו שהמציאה בעצם את הסופר מיני במתכונתה הנוכחית, והאונו החדשנית, היו מכוניות מצויינות שתומחרו נכון, ולכן הפכו לבחירה הכמעט יחידה בקבוצתן. מה שתרם לכך היו מרווח פנימי מצויין, שהפך אותן לתחליף הולם למשפחתיות קטנות, מחיר זול כחדשות ותחזוקה זולה ופשוטה. גם בתחום המשפחתי זכו מכוניות פיאט, בעיקר ה 124 וה 131 להצלחה לא מבוטלת, ולשניהן היה אופי לאטיני, בייחוד ל 131 שבגרסת הסופר מירפיורי הציעה ביצועים מצויינים, בוודאי במונחי אותם שנים. ההדרדרות של פיאט בתחום המשפחתי החלה כבר בסוף שנות ה 80', עם הפסקת ייצור הרגאטה, שהיתה לה גירסאות אוטומטיות, ועם התחלת היבוא של מיצובישי לארץ. פיאט נותרה ללא שום מכונית אוטומטית בהיצע, והאבזור המושלם של הלאנסר, בצירוף מוניטין האמינות היפני שצברה סובארו, גרמו לרוב הלקוחות המסורתיים לנטוש את פאט, ולכן הטיפו לא ממש הצליחה כאן. בתחילת שנות ה 90' עיקר מכירות פיאט התבססו על האונו, שעדיין הציעה מחיר אטרקטיבי. גם הפונטו הצליחה לא רע בתחילת דרכה, אך המחסור בגירסה אוטומטית, ותחרות גוברת מצד מתחרותיה שרובן הציעו גירסאות אוטומטיות, גרמו למכירות נמוכות מאלו של האונו. פלח שוק חשוב של פיאט נותרו ציי הרכב, והפונטו והטמפרה היו נפוצות מאד בחברות השכרת רכב רבות. בתחילת שנות ה 2000 איטליה, כמו רוב מדינות אירופה, עברו לשימוש באירו, שהחליף את הלירטה, ששערה הנוח גרם לכך שתמיד המכוניות האיטלקיות תומחרו נוח. עלייתו המהירה של שער האירו, גרמה לכך שהפונטו ספייס כבר לא היתה זולה מספיק, והגעתה של היונדאי גטס ב 03' גרמה לפיאט לאבד את פלח השוק החשוב ביותר שלה - ציי הרכב. הגרנדה פונטו סבלה מהיעדר גרסה אוטומטית "אמיתית", מנוע חלש ואנמי בגירסת הבסיס ותג מחיר לא אטרקטיבי, ולכן כמעט ולא היתה נוכחת בפלח השוק שתמיד היה החזק ביותר עבור פיאט. הבראבה והבראבו לא זכו להצלחה של ממש, ובנוסף היו יקרות לתחזוקה, ולא היה בהן שום ערך מוסף כלשהוא, שלא לדבר על המראה הכושלת. מאז פיאט מדשדשת בארץ, והאמת שקשה לראות איך, אם ומתי, אם בכלל, היא יכולה לחזור להיות שחקן משמעותי בשוק הרכב בארץ חבל.

הרגאטה נמכרה במספרים סבירים, יחסית, ומאחר והפכה, בלחץ ראשי פיאט, למכונית החצי רשמית של ממשלת איטליה. בשווקי היצוא היא לא נחלה הצלחה בשום מדינה בה נמכרה. הטמפרה כבר לא נהנתה מגורל דומה, וכך גם המראה.

פיאט לא נכחו בשוק המשפחתיות, לפחות לא בצורה משמעותית, מאז שהופסק ייצורה של ה 131 לפני 32 שנה. הטמפרה, שלא היתה אלא טיפו עם תא מטען נפרד, והמראה שהיתה בראבה עם תא מטען נפרד, לא הצליחו מסחרית, והאמת שדי בצדק. מעניין עם איזה תיבה אוטומטית תוצע, פלנטרית או רובוטית חד מצמדית.

בסוף שנות ה 70' ותחילת שנות ה 80' היו מכוניות אמריקאיות שבהן החלונות האחוריים לא נפתחו כלל, אלא היו קבועים במקומם. הסיבה - חטיפות רמזורים, שהיו נפוצות מאד באותה תקופה, ולכן הדלתות היו ננעלות עם השילוב ל D. בשל העובדה שהחלונות האחוריים היו קבועים, מערכות האיוורור והמיזוג היו משוכללות יחסית.

משתתף בצער המשפחה. צביקה זכור לי כאדם בעל ידע רב וכשרון כתיבה, נהנתי מאד לקרוא כתבות שלו במגזין מוטו. יהי זכרו ברוך.

חברת פנהארד-לווסור היתה אחת מיצרניות הרכב הראשונות בעולם והוקמה בשנת 1891 בצרפת. ה PL17 היתה מכונית משפחתית קטנה בעלת מנוע בוקסר 2 בוכנות מקורר אוויר והנעה קדמית. למרות המנוע הקטן יחסית, 800 סמ״ק, הביצועים היו סבירים, בעיקר בשל המשקל העצמי הנמוך. בשנת 55׳ החלה סיטרואן בתהליך השתלטות על פנאהרד שהושלם ב 67׳, וכך נעלמה פנאהרד. בארץ היו מכוניות מתוצרתה, וידוע לי על אספן שמחזיק לפחות שתי מכוניות כאלו, לא במצב נסיעה.

אין שום בעייה להתרגל ללוח המחוונים; הסידור הפוך מבספארק בה מד הסל״ד דיגיטלי ומד המהירות אנלוגי. לסוניק שלדה לא רעה כלל; ל 1.4 הגה טוב מזה שב rs, למיטב ידיעתי היה הסופר מיני היחידה שנותרה עם הגה הידראולי ולא חשמלי. דווקא דגם ה 1.6 מאכזב. המנוע רועש, ההגה קל מידי ונוחות הנסיעה נפגעת בשל צמיגים רחבים מידי. ואסיים בנימה אישית - נהנתי מאד לקרוא את המבחן, כמו גם את שאר המבחנים שכתבת, יישר כוח !

הרכב לא יזוז רק אם קרסו זוג המכטרוניקסים ביחד. הסכוי שזה יקרה שקול לסיכוי שאראלה תתקשר אלי מחר בבוקר.. אם אחד המכטרוניקסים כשל, המכונית מאבדת קו הילוכים - זוגי או אי זוגי, באחד מהם יש את ההילוך האחורי. אגב, גם מכונית ידנית או "סתם" רובוטית חד מצמדית לא תזוז אם המצמד מחליק, מה שתמיד יקרה בשלב כלשהוא.

במקרה הגרוע ביותר אתה נשאר בלי אחד מקווי ההילוכים, אין מצב שהמכונית לא נוסעת כלל.

אף יצרן לא נהנה מתקלות ובעיות, ואף יצרן לא מתכנן מלכתחילה מוצר לקוי. קבוצת VAG היתה חלוצת השמוש במנועים קטנים מוגדשים ששמו דגש על חיסכון ופליטת מזהמים נמוכה, כמו גם בשימוש בתיבות רובוטיות דו מצמדיות, שכיום אין בנמצא תיבה יעילה ממנה, בדגש על יעילה, והיא שילמה על כך מחיר. אם כל המנועים ותיבות ההילוכים היו קורסות, גם קבוצת VZG היתה קורסת עימם, אז כנראה שהמצב בפועל פחות גרוע ממה שמתואר כאן.

רק שהפעלתי רמקולים הבנתי את כוונתך.. הבנייה על ידי רובוטים הובלטה במסע הפרסום של הריטמו, ובשלטי החוצות תמיד נכתב "נבנתה על ידי רובוטים", וצעירים באיטליה הוסיפו, עם תרסיס צבע ליד, "ונוהגים בה אידיוטים"..

מלמעלה למטה. 1. רנו 8, מכונית בעלת מנוע והנעה אחוריים, כיכבה במרוצי ראלי בשנות ה 60'. 2. פורד מוסטנג מתחילת שנות ה 70'. 3. פורשה 356. 4. פליימוט ברקודה 68'. 5. מיני קופר (המקורית כמובן). 6. ב.מ.וו סדרה 8, החליפה את דגמי סדרה 6. 7. לוטוס אירופה. 8. שוב פורשה 356. 9. פורד מוסטנג מאך 1.