ידית הילוכים שהיתה מותקנת לצדו של גלגל ההגה היתה נפוצה מאד מתחילת שנות ה 40' ועד אמצע שנות ה 70',גם במכוניות אירופאיות רבות,והסיבה העיקרית היא,שמיבנה זה איפשר 6 מקומות ישיבה,גם במכוניות קטנות יחסית.
לצד היתרון הזה יש למערכת העברת הילוכים מסוג זה חסרונות רבים;בניגוד למוט הילוכים ריצפתי,בה מועברת תנועת המוט ישירות לתיבת ההילוכים,כשמוט ההילוכים ממוקם לצדו של ההגה,יש צורך במערכת מוטות(שטנגות)שתמיר תנועת מעלה-מטה לתנועת לפנים-אחור.
בנוסף,מערכת השטנגות גרמה לכך שהיה קשה לשלב הילוכים מהר,מה שפגע בתאוצה.
והשיקול האחרון הוא בטיחותי;במקרה תאונה,מוט ההילוכים "נידחף" יחד על ההגה לכיוונו של הנהג..
במהלך שנות ה 70' חדלו היצרנים להשתמש בשיטה זו,וחזרו להשתמש במוט הילוכים ריצפתי.
האחרונים שעוד שמרו אמונים לשיטה זו היו היצרנים האמריאיים,אם כי לרוב הוא משמש בתיבות ההילוכים האוטומטיות.