BoazB11

בשביל ענפים יש מסורים ייעודיים - מסור יד איכותי (אני עובד עם WOLF) יחתוך בקלילות ענפים עד 3 צול בערך, ועם מאריך אפשר לשפר זווית וגישה ולהגיע גם לענפים גבוהים ללא סולם. משהו כמו זה - https://hagarin.co.il/product-page/6522 או מיני שרשרת נטען - https://hagarin.co.il/product-page/7214 לצינורות (פלסטיק, פקס ו-SP) יש קאטר מיוחד - https://bar-gal.co.il/product/חותך-צינורות-פלסטיק-ופקס-42-מ״מ/ מסור חרב יהיה יעיל בעבודות קצת יותר מסובכות מבחינת גישה - כמו נניח לחתוך צינור ברזל בתוך שלולית בוץ (במקרה של צינור טמון שהחליד ונוזל).

הרקע הוא פלילי. עצרו איזה עבריין וחילטו לו כספים, אז הוא נוקם... https://www.mako.co.il/men-men_news/Article-44f5fa863c7ba81026.htm

תודה. מקפיץ לעוד תגובות... כרגע מתכווננים על מוסך סגנון ברמה"ש - יש למישהו המלצות או דיס-המלצות? רמלה קצת רחוק אבל יכול לבוא בחשבון אם הוא מקצועי והעלות באמת נמוכה משמעותית

דווקא ביטוח צד ג' לדו"ג לא כל כך יקר. חצי משל רכב בערך. ביטוח החובה הוא היקר, והתעריף שלו לרוכב צעיר על קטנוע 125 בשימוש עסקי יעלה יותר מ-7000 שקל וזה לרוכב יחיד נקוב בשם. בהרבה מקרים זה עובר את שווי הקטנוע עצמו. בנפחי מנוע גדולים קצת יותר - התעריף יכול להתקרב ל10K₪ בתלות בנתוני הרוכב.

קרנית מכסה במאה אחוז את כל ההוצאות הרפואיות כולל שיקום ואח"כ תובעת. למיטב ידיעתי המדינה לא משתתפת. בכל פוליסת ביטוח חובה יש סעיף של קרנית ממנו משולמים הפסדי קרנית כי לא על הנתבעים אכן משלמים בסוף מחוסר יכולת וכדו'. בשנה בה יש גרעון בקרנית - הוא מכוסה מהסעיף הזה ואז מתייקרים קצת כל ביטוחי החובה. בהקשר הזה צריך לזכור שלביטוח החובה בישראל יש בסיס סוציאלי - כלומר שכל מי שנפגע מרכב מטופל מא' ועד ת', ללא קשר לאשמה או לקיום או תקפות הפוליסה. בפועל - עלויות הבלתי-מבוטחים נופלות על המבוטחים.

קרנית משלמת כיסוי מלא לנזקי גוף ושיקום, ואח"כ תובעת את הבלתי-מבוטח על סכומים שיכולים להגיע למאות אלפים ולמעלה מזה. אם היו בלתי-מבוטחים נוספים שנפגעו, כגון הולכי רגל, רוכב אופניים/קורקינט וכו' - גם את נזקיהם תשלם קרנית במלואם ותתבע בהמשך את הרוכב/נהג הבלתי-מבוטח.

בחיפושית ישנה שהיתה לי פעם המתזים של השמשה לקחו את הלחץ מ...הגלגל הרזרבי. שזה די גאוני אם להודות על האמת, למעט זה שצריך לזכור לנפח אותו חזרה מדי פעם, אחרת אפשר להיתקע עם חלון נקי וגלגל רזרבי מרוקן מאוויר. אז אולי מהרעיון הזה אפשר לאלתר חיבור של לחץ אוויר, ואז לנפח עם הקומפרסור הקטן. אבל מניסיון שלי עם לייבש אופנוע עם מפוח גינה - זה עושה פעולה הפוכה - דוחף מים (+ אבק = בוץ) לתוך מתגים ומחברי חשמל, וגורם לקצרים ול'חריקה' של המתגים.

רכב של חבר קרוב. הוא עושה טיפול שמן ופילטרים כל 10K ק"מ במוסך כללי, ועכשיו מתקרב ל-200K והמלצתי לו שייכנס למורשה מיצובישי לטיפול מקיף לפי הספר. (הוא עושה בערך 35K ק"מ בשנה). מה באמת עושים בטיפול כזה? מהרשת לא הצלחתי בדיוק להבין. האם מוסך סגנון ברמה"ש מומלץ? אם לא - אשמח להמלצות באיזור השרון.

גיר רציף למיטב ידיעתי

אני חייב לשבח את תרבות הדיון שלכם. באמת. בלי ציניות. זה דבר שכל כך חסר היום, ולכן מאוד מרענן ומשמח לפגוש את זה כאן. במיוחד בנושא כל כך טעון. אני מעריך את הידע ואת הרמה והסגנון בו הוא מוגש, ולומד הרבה ממכם. תודה! תמשיכו...

נכון שהסיכון גבוה יותר. ידוע ומוכר. כל שאר מה שכתבת זה דעה קדומה ולא מבוססת בסטטיסטיקה אמיתית. (ואני בכלל לא בטוח שיש כזו). חלק מהמאבק בתעריפי ביטוח החובה לדו"ג ב-2010 היה דרישה ממשרד התחבורה והמדינה להכיר בתחום הדו"ג ולהסדיר אותו. מלימוד רכיבה ברמה ראויה, דרך הפחתת מיסוי על ציוד מגן, וחינוך מגיל צעיר לרכיבה נכונה, חשיבות הקורסים לרכיבה מתקדמת וסיבסוד שלהם, ועוד ועוד... מה שקיבלנו זה הנחה בביטוח תמורת השתתפות עצמית, ו... זהו בערך. מנגד המדינה עצמה עין מתופעת הכלים החשמליים שרובם הגדול לא עומד בתקנות, ועל ההשפעה של ההפקרות הזו על הדור הבא של רוכבים ונהגים. את התוצאה רואים על הכבישים יום יום.

מכמה סיבות שנובעות בעיקר מטימטום. 1. ככה הם למדו להתנהג על הכביש מגיל 12/13 כשרכבו על אופניים חשמליים, וראו שאין דין ואין דיין. 2. כי זה כיף בגיל הזה להשתין מהמקפצה בצוותא על הראש של כולם. 3. מסיבות היסטוריות... (ספציפית להיכנס לתוך הצומת באדום אבל לא לחצות לגמרי). לקחו פעם קבוצת קופים ולימדו אותם שתנועה מסויימת קשורה לקבלת מזון. הם למדו את זה די מהר, וגם לימדו את הצאצאים וכן הלאה. גם כשנותק הקשר בין התנועה והמזון, הם המשיכו לעשות את התנועה הטפשית וחסרת התועלת לפני האוכל כפי שלמדו מהוריהם... מה שלמדו השליחים ושות' הוא מנהג אופנועני ותיק של 'להוציא את האף' בצומת, כמובן בצורה מתחשבת בלי לחסום מעבר חצייה וכדו'. ככה הנהגים שמאחור רואים אותם, יש שדה ראייה טוב יותר לאתר רכב שלא יעצור עוד שנייה באדום, וגם כדי לזנק שניה לפני המכוניות כדי לרכב על כביש פנוי ולא בין הרכבים. אז החבר'ה האלה חיקו את האופנוענים הוותיקים, ולקחו את זה עוד כמה צעדים קדימה, תרתי משמע... ובמקום להיות רוכב אחראי שצופה קדימה, הם נעמדים כמו דבילים באמצע הצומת כשתנועה צולבת זורמת, וצוחקים כששואלים אותם מה הם עושים ולמה. הם באמת לא יודעים... והם גם גאים בזה שמדי פעם הם (לכאורה) שומרים על החוק ולא עוברים באדום כל הזמן.

אפשר להתווכח על האחוזים, אבל תכלס מה שתיארת מוכר לי ואני סולד ומגנה התנהגות כזו בדיוק כמוך, ואפילו יותר, כי אני הוא ה'שאר' שסובל מהתדמית הזו.

זה מזכיר לי ויכוח שהיה לי לפני שנים עם רוכב שגם שמו בועז. הוא טען שצריך לרכב כמו רכב. לא להשתחל, לא למהר, אפילו לעמוד בפקק עם המכוניות בשורה. כמו בארה"ב. הבעייה היא שכאן זה לא ארה"ב מהרבה בחינות. הוא עמד בפקק כהרגלו ונהג שבא מאחוריו נכנס בו והדביק אותו לרכב שלפניו. פציעה קשה ונכות קשה. אין לי מושג אם חי היום או לא, ואם כן איך. הרבה פעמים בתנועה צפופה אני מדמה את עצמי לארנבת שרצה בתוך עדר תאואים דוהר... לכן אני נוקט באסטרטגיה הנ"ל. נטו הישרדות. אפס חוליגניות. כשאני קצת יותר מהיר - השליטה יותר אצלי מאשר אצל הנהגים סביבי. כל עקיפה נעשית בתכנון (סיכול ממוקד) וכל משבצת פנויה בכביש אני בודק שאין ל'פחית' שלידי אינטרס עליה, והרווח בין הרכבים - משמש בעיקר למרחק בלימה לחירום, וגם לעקיפה בטוחה מבחינתי, כי סטטיסטית יש הרבה פחות תאונות צד בצד. בין לבין יש המון דקויות, ותמיד משתדל "ליידע" את הנהג על נוכחותי וכוונתי, ואפילו נותן דאבל וינקר קצר כסימן תודה על ההתחשבות.

מסכים איתך כמעט במאה אחוז. הבעייה היא בהכללות. אי אפשר לשים את כל הרוכבים בקלחת אחת בדיוק כפי שאי אפשר להכליל את כל הנהגים. גם בין הרוכבים יש אסכולות ותפיסות שונות, ו"עמים" שונים: קטנועים, אופנועים, כביש, שטח, שליחים וכו'. וגם בתוך אותן קטגוריות יש ים ויכוחים מה נכון ומה פחות. עולם שלם ומגוון לא פחות מעולם הרכב ה-4 גלגלי. אולי אפילו יותר. אחד המונחים השגורים בקהילה הוא: ...Darwin Rules לא כולנו חוליגנים שרוכבים על מדרכות ומעברי חצייה ומפחידים נהגים והולכי רגל וכלב עם אגזוז פתוח וסל"ד בשמיים. וגם בתוך ה'נורמטיביים' יש לא מעט חילוקי דעות. אם מעניין אותך קצת 'להציץ פנימה' - אני מצרף קישור למאמר קצר שכתבתי בתגובה לרוכב ותיק שטען כי הפחד הוא מלווה הכרחי ברכיבה: https://www.doogigim.co.il/no-fear/

אני רוכב כי רק ככה אני באמת חי, אז ברירת המחדל היא שאני לא שפוי... כדאי להיכנס לפרופורציות לפני שמפריחים סיסמאות מופרכות.

דו"גרי היה מגזין מוטורי שייסד טל שביט ז"ל. טל נהרג בצומת מורשה כשנהג רכב "נורמטיבי" נסע משום מה לרוחב הכביש ולא השאיר לו שום סיכוי. טל ועוד רבים וטובים כמוהו ממש לא נכנסים להכללות האלה ואחרות שהוזכרו כאן ולא רק. המשפט האחרון מיותר. תרבות הנהיגה מעידה על ההתבהמות וההתקרנפות שפושות בחברה הישראלית כולה. להשליך את זה בעיקר על רוכבי האופנועים זה כמו להאשים את מבקשי המקלט מאפריקה בכל החוליים של דרום ת"א. הם שחורים ולכן בולטים, ורוכבי הדו"ג בולטים גם הם - לכן נוצר הרושם ש(כמעט) כולם כאלה, ולא כך. צריך להבדיל גם בין שליחי הכרך הרכובים לבין רוכבים מהשורה. השליחים האלה ברובם בוגרי אופניים חשמליים, ואת חוסר התרבות שלהם הם רכשו על אותם כלים לא מפוקחים, והמחדל הזה די מקביל למחדלים גדולים אחרים של המדינה שמצידה מתעלמת ומתנערת מאחריות ופעולה.

ואז אתה מתעורר ומבין שהטחינה היא בכלל מהרדיאטור והחמוצים זה הבוס שלך והמוסכניק ולך כבר אין עבודה בכלל...

בלי לפרק גלגלים? איך בדיוק? פות"ש כתב ש... לדעתי מתקן נשיאה איכותי לדלת האחורית הוא הפתרון ההגיוני ביותר. מתקן גג יהיה יקר ולא נוח להעמסה ופריקה בגלל הגובה של הרכב. לנסיעה ארוכה של מאות ק"מ הייתי שוקל לפרק גלגלים, כדי להוריד משקל ורוחב. באופניים איכותיים פירוק והרכבת גלגלים זה עניין של דקות.

בתחושה שלי (לא מתוך ידע) הטורבו המודרני דווקא נותן את ה'בוסט' בסל"ד מאוד נמוך. עד 3000 סל"ד בערך (במנוע VAG 1.0 שאני מכיר היטב) יש למנוע "שריר עבה" והוא מרגיש חזק וכוחני, אבל דווקא בסל"ד הגבוה יותר זה נגמר. לא שהוא מרגיש אנמי פתאום, אבל כבר אין בוסט של כוח.

השבוע תוך כדי דיווש באופניים אני קולט בזוית העין משהו מוכר. האקס המיתולוגי שלי, או יותר נכון – ה-XR המיתולוגי שלי. טוב, לא בדיוק אותו אחד שהיה שלי, אבל תאום זהה שלו שעמד יפה במבחן הזמן. הונדה XR650L. * * * 1994. הייתי בן 32 עם עבר של כמה וספות ואופנועי תקציב. ראיתי את המודעות, הזלתי ריר והזמנתי רכיבת מבחן. לא עמדתי בקסם שלו. הלכתי לחברת 'קידום' שהיתה אז שם מכובס לשוק אפור, חתמתי על חוזה עתיר ריבית, שמתי ערימה של צ'קים על השולחן והלכתי להונדה בדרך השלום לעשות הזמנה. * * * הקפתי את המיתולוגי הקשיש, המשכתי לדווש והזכרונות מלפני 25 שנה החלו לצוף. ה-XR הזה היה שווה כל גרוש ריבית ששילמתי עליו. האופנועים שהיו לי לפניו עשו לי בית ספר יסודי, והוא לקח אותי לבגרות ברכיבת שטח, לתואר ראשון בבוץ ותואר שני בדיונות. את כל הארץ חרשתי איתו בשטח, שיפצרתי, נפלתי, קמתי, קפצתי ובעיקר נהניתי מכל רגע. * * * ואז צף הפלאשבק. 1996 – שבת מוקדם בבוקר. יצאנו מהמרכז לכיוון דרום מזרח דרך השטח. הצטרפתי לחבורה שלא הכרתי קודם לכן, רובם על XRים כמו שלי. חגגנו במדבר ואחה"צ הגענו למצדה ממערב. משם מנהלתית לערד, אכלנו ותיכננו את הדרך חזרה. המוביל שלנו טען שהוא מכיר 'עוקף חברון' והציע לחזור דרך השטח. כמה פרשו לכביש ונשארנו 5 אופנועים. השעה 6 בערב ואנחנו חולפים ליד הר עמשא. השמש שוקעת, הכבישים הופכים צרים ומשובשים, ואנחנו מוצאים עצמנו בשבילי עפר כשמולנו אורות דלילים ומרוחקים. חולפים ליד ישובים קטנים, חושות ואוהלים פזורים. אותם אורות ומבנים הופכים צפופים יותר ויותר והעסק הופך להיות מסריח, תרתי משמע. מגיעים לשדרה רחבה ואנחנו מקוים שהכביש הראשי הזה יוביל אותנו החוצה. כבר חושך וסביבנו האורות מציירים את קוי המתאר של ההרים. אנחנו בלב חברון! עוצרים לרגע וא' מוציא את האקדח מהחגורה ומסליק אותו בנרתיק השחי עמוק בתוך המעיל. בחור חכם. הכביש הרחב הופך צר ומשובש ומסתיים בעיקול שמוביל לחצר של בית דו-קומתי. עוברים בחצר בין חבלי כביסה לערימת זבל, ממשיכים בשביל צר ויוצאים ממנו ישר לתוך רחוב צר והומה אדם – משהו בסגנון של שוק הכרמל ביום חמישי. הלחץ מתחיל לעלות. מחשבות של "אלוהים, לאיפה הגענו" ומה אנחנו הולכים לעשות עכשיו? זיעה קרה מתחת למעילים, ואנחנו יוצרים דבוקה של אופנועים ומשתדלים להתנהג כאילו אנחנו עוברים פה כל יום. אבל זו תקופה של אינתיפאדה ופיגועים, ומחזה של 5 אופנוענים יהודים בלב הקסבה הוא בטח לא משהו שגרתי. מתמרנים באיטיות בין העוברים והשבים ברחוב וזוכים למבטי הפתעה מהולים בפחד ורתיעה, אבל גם בחיוכים ובשריקות חזקות! מאלה עם שתי האצבעות בפה. לכל שריקה יש מסר ויש נמען. הרבה מאוד נמענים מסתבר. תוך דקות אנחנו מוקפים במאות צעירים שבינתיים למזלנו עוד מתלהבים מהאופנועים. אבל ההתלהבות עוברת מהר מאוד לידיים. מטלטלים את האופנועים, מכניסים לנו ידיים לכיסים ומעיפים כאפות לקסדות. עוד שנייה זה הופך ללינץ' ומה שאני מרגיש זה בעיקר צער על האופנוע שעוד רגע מופקע ממני. את סכנת החיים המוח כנראה מדחיק בינתיים. אני כבר לא רואה את החברים מבעד להמון, אבל שומע את המנועים ליד. כולנו מפמפמים את הגז, ופתאום אני קולט שהמוביל שלנו נחלץ ועוד מרביץ ווילי! השבאב התלהבו מהביצוע ואנחנו ניצלנו את השנייה הזו ונתנו גז בעקבותיו. השריקות מתחזקות מאחורינו ומלפנינו שידור חוזר! שוב המון אדם זורם וחוסם לנו את הדרך. מאחור סוגרת עלינו במהירות הקבוצה הקודמת ואנחנו מבינים שזהו. על החיים ועל המוות! – פשוטו כמשמעו. מניעים את הכידון מצד לצד, ממש מזיזים פיזית את האנשים עם הגלגל הקדמי, הרבה רעש עם הגז, אדרנלין בשמיים ובנחישות מתקדמים עוד סנטימטר, עוד מטר, צורחים אחד לשני "גז! גז!! גז!!!" ופתאום מצליחים להיחלץ ולברוח קדימה. מאיטים אחרי מאתיים מטר כדי לוודא שאף אחד לא חסר. "גז גז גז!" , "לא לעצור!" צועקים אחד לשני וממשיכים ברכיבה בעיר עויינת ולא מוכרת וללא כיוון מוגדר. העיקר להמשיך ולא לעצור. משתדלים להישאר על דרכים ראשיות ולהתרחק ממקומות צפופים. שואלים עוברי אורח בודדים איך יוצאים מכאן, וכל אחד מראה לנו כיוון אחר. עולים, יורדים ומסתובבים בעיר הענקית וההררית שבנויה טלאים טלאים, עד שאיכשהו אחרי כשעה וחצי יצאנו מאיזור חלחול לכביש 60 ולצומת גוש עציון. מנשנשים קצת ענבים בבסטה לצד הדרך, מביטים אחד בשני כשהאדרנלין שוקע והלב נרגע, ולא מאמינים איך יצאנו מזה. יותר מזל משכל. זה בטוח. (פורסם לפני כ-3 שנים באתר דוגיגים צילום מתקופה אחרת: רונן טופלברג)

מצטרף להמלצה לבדוק אם יש טאבו לחנייה. היה לי מקרה הפוך. בבניין בו גרתי לא היה רישום בטאבו לחניות, אבל היתה הסכמה בין הדיירים. אחד השכנים שלא גר בדירה השכיר אותה עם חנייה צמודה בחוזה. הוא פשוט הראה לשוכרים ש"הנה - פה החנייה שלכם" ... הבעייה היתה שהחנייה הזו היתה משוייכת בהסכמה לדירה אחרת. במקרה הזה בעל הדירה היה ביריון גס רוח שסירב לשמוע או להתחשב בהסכמות שאר הדיירים. (במאמר מוסגר: ויכוח אחר על חנייה אחרת הגיע למשפט, והרשמת אמרה שהסכמה בין דיירים היא בעלת כוח משפטי וקבעה פשרה). אם לקצר שנים של ביריונות מצד אותו בעל דירה, בנושא הזה ועוד אחרים - בסופו של דבר אני חי עם הדיירים שלו שלא עשו דבר רע (וגם סבלו בעצמם מהאופי שלו) ופשוט הסברתי להם את המצב, ויחד מצאנו פתרון שהוסכם על כולם: צמצמנו מעט את שטח הגינון, ופינינו מקום לחנייה נוספת ע"י תזוזה של החניות של 2 דיירים אחרים. לכן - לפני שאתה נכנס למלחמה עם מישהו, תבדוק שבאמת החוק והצדק איתך.

מאוד מתסכל הסיפור הזה של "תמרור צבוע" על הכביש. ברכב זה פחות מורגש, אבל לדו-גלגלי זה סכנת נפשות כשהכביש רטוב. ברוב המקומות משתמשים בצבע שמן, וכשמו כן הוא: שמן. מחליקים עליו בקלות גם ביבש ובמיוחד ברטוב. מועדון האופנועים העלה את הסוגיה הזו עשרות פעמים אם לא יותר מול משרד התחבורה והרשויות המקומיות, ואפילו הביא תחשיב של צביעה בצבע שאינו מחליק (ייעודי לסימוני כביש כמו בשאר העולם הנאור) לעומת צבע השמן (עולה כפול אבל מחזיק פי 3) אבל כנראה לקבלני הסימון וחבריהם ברשויות יש לובי חזק שמבטיח להם הרבה עבודה בחידוש הצבע המסוכן במקום לצבוע בצבע ייעודי שגם מבטל את סיכון ההחלקה וגם עמיד הרבה יותר לשחיקה.

אבל בהסכמה ואישור ישראל, בגלל דאעש בצפון מערב סיני, לא?

על פניו נתונים טובים. אבל בגיל הזה יש מצב ספציפי לכל רכב. מכון בדיקה לא רלוונטי לשנתון ולתקציב, אז אתה חייב מישהו שמבין. המחיר אולי קצת גבוה לרכב בן 16, אבל אם הוא מטופל ושמור ברמה סבירה הוא יכול להיות אופציה לא רעה בכלל. תנסה אולי לחפש מוסך ידידותי שיעשה בדיקה קצרה לוודא שלא מדובר בנבלה, וגם יעריך איזה יישור קו בסיסי תצטרך לעשות, זה גם יעזור במיקוח. בהצלחה!