Derish

אני מזכיר את המשפט הנ"ל מהפוסט המקורי לכל מי שלא קרא בעיון ומדבר על 'לשכוח אורות'. אין באוטו הזה אפשרות לנסוע ללא אורות בכלל, וגם אם שוכחים - זה יפריע בעיקר לנהג עצמו ולא לנראות שלו ע"י עוברי דרך אחרים. לענייננו - לא אתפלא אם מדובר במהלך הוזלה או שיפור תקינה כלשהו של היצרן, ובשוק קטן כמו ישראל הם יכולים לחייב רוכשים קיימים לעשות את הרטרופיט הזה כדי לבדוק כמה זמן/כסף זה לוקח לפני שיוצאים איתו לשווקים רחבים יותר. מעבר לכך - מטריד לראות איך כולם פה מתחילים להצדיק את המהלך ברגע שיוזר ותיק מתלונן שלקחו לו את החופש להחליט איך להשתמש במכונה שרכש במיטב כספו. זה מראה ששטיפת המוח של האיחוד האירופי ושל לובי יצרני הרכב עובדת היטב. עוד שנה שנתיים ויתחילו להשתיק פה גם את מי שמתלונן על מסכי מגע שמפריעים לריכוז, או על דמי מנוי שצריך לשלם כדי להפעיל פיצ'רים שכבר מותקנים ברכב.

ההלחם של נמר וברזל אמנם רלוונטיים לשוק הסיני שבשבילו הדגם פותח ואף הוזכר רשמית בהודעה לעיתונות, אבל נשמע קצת בולשיט בהתחשב בכך שכותבים את זה Tayron. לפעמים השמות האלה מגיעים מצוות שיווק אחד, ואז צוות שיווק שני במדינה אחרת צריך להמציא את הרציונל... כך שכדאי לקחת את כל ההסברים האלה בע"מ.

...מה שאומר שהאתר ומי שמאחוריו נכנסים לתמונה באופן זמני למטרת שיווק וגביה, אבל בסבירות גבוהה יעלמו ברגע שיתחילו בעיות עם מכס, חבילה שלא הגיעה ליעדה, וכו'. תחשוב על זה כעל יחצ"ן מסיבות שישמח למכור לך כרטיס (בהנחה) למועדון לילה, אבל אם תקבל שם הרעלת אקסטזי ויגנבו לך את הארנק - סיכוי טוב שלא יהיה עם מי לדבר.

אוסיף כמה מילים חמות על ה-C1: הדבר הזה אמנם היה מגניב ברמה ההנדסית אבל היה מיועד לרוכב אחד בלבד (לפחות בחלק המוגן) ושקל כמו קטנוע סטנדרטי + מורכבת (בערך 50-60 קילו אקסטרא בגלל הגג). הוא גם עלה כמו מכונית קטנה, וביחד עם יחס המנוע-משקל שבועז תיאר לעיל מיצב את עצמו די מהר כמוצר נישה יוקרתי במקום כלי התחבורה האישית של העתיד. גרסת 200 סמ"ק הופיעה בהמשך, אבל לא עזרה בהיבט הפיננסי וממילא בשלב הזה התדמית השלילית של הכלי כבר די התגבשה. איפשהו באמצע בינו לבין ה-MP3 היה גם את הבנלי אדיבה, שהגג הקשיח שלו ידע להתקפל לתוך תא המטען: גם פה המשקל הגבוה שהעמיס על המנוע הצנום לא עזר, אפילו שהמחיר היה נוח יותר. בנוסף, הגג לא הגן על הרוכב מהתהפכות אלא רק מגשם, ומרכז הכובד הגבוה יצר מכונה שהיה די מפחיד לרכב עליה ברוחות צד. בנלי עוד היה אז יצרן איטלקי, וכשהסינים השתלטו עליו ב-2006 'אדיבה' הפך למותג נפרד ודי פופולרי באסיה, שהמשיך לפתח דגמים באותו סגנון. כיום הם אפילו מייצרים תלת-גלגלי עם גג מתקפל:

היפנים נתנו לאירופאים להכתיב את הקו העיצובי והתרכזו בפיתוח מנוע יותר מתוחכם ואינטריור (עוד) יותר ורסטילי. גישה הגיונית ויעילה סה"כ, שכל אחד יתעסק במה שהוא טוב בו. נדמה לי שאני מדבר בשם כולנו כשאני אומר שאני שמח שהפיקאסו נשארה על הכביש ומצאה בית חם, אבל שמח עוד יותר על כך שמישהו אחר לקח על עצמו את הסיכון הזה ולא אני. 🙂 דגם מעולה שמככב עד היום בשוק היד השניה בספרד, במיוחד עם מנוע דיזל וגיר ידני. סעו ותהנו, מקווה שישרת אתכם היטב ולאורך זמן!

ראה כאן:

ההיבריס מתבטא בעיקר באיך שחברות מערביות עדיין מפתחות מוצרים בפילוסופיה של 'כל המהנדסים החכמים זה אצלנו ובסין יודעים רק לייצר בזול'. אופייני לסטארט-אפים של חומרה בכל מקום (כולל ישראל), אבל צוותי הפיתוח בחברות כמו אפל לוקחים את זה לרמה אחרת עם השאיפה האימפריאליסטית שלהם להפוך כל מוצר למחלבת כסף ודאטא, ואז יוצא משהו כמו HoloLens שכל בקשת שינוי בו שמגיעה מהשטח לוקח חצי שנה ליישם, בהנחה ובכלל הצליח למצוא את השוק שלו. בינתיים במזרח מוצאים נישה קטנה, מפתחים בשבילה מוצר גמיש שכל שינוי בו נעשה תוך ימים או שבועות בודדים, ואז מוכרים מאה יחידות ללקוח בטא, אלף פה (לרשת מרפאות בסין), אלפיים שם (לארגון שירות טכני בינלאומי בקוריאה), ואחרי תקופה של הבשלה ותיקון טעויות - עשרת אלפים בשנה (למשרד החינוך של מדינה אירופאית). גם מתודולוגיית הפיתוח שונה בתכלית, אבל את זה קצרה היריעה מלפרט פה.

עוד אחת מהמכוניות של שמעון מזרחי, המספר מסגיר אותו. פרופורציות משונות היו כל הפואנטה של היצרן הזה באותן שנים. Their claim to fame.

ספיקינג אוף מכות בכנף, ההסבר הזה נשמע בערך כמו הצהרת ה'ניצחנו בנקודות ולא בנוק-אאוט' של דן חלוץ אחרי מלחמת לבנון. חסר פה רק נציג של דייסון שיסביר איך מאות המיליונים שהם מחקו על פרוייקט הרכב החשמלי בעצם היו השקעה נבונה, שכן הטכנולוגיה שפותחה במסגרתו הולכת לחלחל לשואבי האבק ולמייבשי השיער של הדור הבא.

למיטב הבנתי, המוצרים שכושלים הם אלו שמושקים ברעש גדול, מכוונים לקהל הרחב, ונמכרים ביוקר. בינתיים Pico וכל מיני סינים אחרים שפונים לנישות בהן זה באמת רלוונטי לא ממש מתרגשים מתנודות השוק ה'אזרחי' וממשיכים למכור ולפתח את הדגמים הבאים שלהם. שיעור מעניין בהיבריס, יחס לכספם של בעלי מניות, וגישות השיווק של המזרח מול המערב.

מתנצל על הדיס-אינפורמציה, משום מה הייתי בטוח שהדור הזה כבר לא הגיע לישראל: נראה שכל אחד מאיתנו זוכר פיסת מידע כלשהי נכון ואת השאר לא ממש. תן לזה עוד 3-4 הודעות ובסוף נגיע לאמת. 😉 לגבי שווקים - הסונטה נמכרה גם באירופה תחת השם הזה, עד שהתחילו עם ה-i למיניהם. בשלב זה היא קיבלה את השם i45 במקומות כמו אוסטרליה, וה-i40 באירופה כמו שאמרת היה דגם דומה/מבוסס על... מאותו סגמנט אבל לא בדיוק אותו דבר.

חיובי. זה היה הדור הראשון בארץ (שלישי בפועל) שהגיע ב-94': זה הדור השני (רביעי בפועל) שהוצג ב-98': זו מתיחת הפנים שלו (תחת אותו דור, רשמית) שהגיעה ב-2001: בשלב הזה המוצר כבר היה כ"כ לא תחרותי שפשוט הפסיקו לייבא אותו, עד לדור השישי ששווק כסטיישן בשם i45 (או i40, לא זוכר בדיוק) וגם לא צלח. הקאמבק האמיתי של הסונטה קרה רק לפני מספר שנים, למיטב הבנתי בעיקר דרך ציי רכב ויבוא אפור לגרסת ההיבריד.

בדומה לפוקימונים, לתפוס את כולם זו משימה מאתגרת שלוקחת הרבה זמן. קשה לדעת בדיוק היכן הם מקננים וכמה מלכודות תצטרך להציב במקומות שונים עד שהאוכלוסיה תימחק לחלוטין. תתחיל מלהוציא אותם מהספה ואז תעקוב לאן הם בורחים, זה אמור להיות עניין של לא יותר מכמה שעות. אגב, אם יש לך אפשרות לרכוש את השמן הזה בבית מרקחת טבע קרוב לבית, זה כנראה עדיף. כך תוכל להריח אותו מראש ולהבין עד כמה הרעיון בכלל ישים, שלא תסריח את הספה ברמה כזאת שלא תוכל להשתמש בה אח"כ.

לא יודע לגבי להתפס, אבל לברוח כנראה כן. כך הם גם לא ימותו וירקבו בתןך הריהוט, בניגוד למה שסביר להניח שיקרה עם מרסס תעשייתי.

יש לי הרבה נסיון עם הנבלות האלה (שאוהבות מאד את האקלים הספרדי), ואת התרופה למכה גיליתי לגמרי במקרה, כשהייתי עסוק בלצוד סוג אחר של מזיקים. נתחיל מזה שההתנחלות שלהם בספה קשורה פחות לפירורי לחם ויותר לסוג המזון שהם אוהבים - דבק רהיטים וספרים/מגזינים, עמילן, תאי עור מתים וכו'. בניגוד למטבח או לאמבטיה, הספה גם מספקת להם הגנה פיזית ואין שם הרבה אוורור טבעי, כך שמדובר בסוג של מסעדת מישלן עם 'חלל' אדריכלי מעוצב ותאורת אווירה. איך נלחמים בהם? במקומות כמו הספה או הארון אפשר להשפריץ קצת שמן ארז אתרי, מסתבר שהם ממש לא אוהבים את הריח שלו. בסביבה פתוחה אבל, מה שמיגר לחלוטין את התופעה אצלי היה מלכודות דבק שפיזרתי ברחבי הבית כדי לנטר את אוכלוסיית הג'וקים. החומר הזה כאמור מושך אותם באופן טבעי ולמעשה מנתב את כל המושבה למקום אחד במקום שיהיו מפוזרים ויחפשו מזון בפינות ומאחורי הפנלים. מה שכן, הייתי נזהר מזה אם יש כלבים או בעלי חיים אחרים בבית.

הטבלט זה ב-Enterprise, למיטב ידיעתי אוויס עוד לא שם. כל הצילומים האלה לא יעזרו אם יוחלט לדפוק אותך, משום שאין להם תוקף חוקי או דרך להוכיח מתי והיכן צולם (את התאריך בקובץ הדיגיטלי ניתן לזייף בקלות ולכן זה לא קביל). זה עוזר בעיקר לתחושה של הלקוח, כי זה נותן אשליה של שליטה במצב. לפעמים אפשר לפנות עם התמונות למטה בארה"ב ולקבל מענה, אבל בפועל (ובעיקר במקומות כמו איטליה) אם סומנת כמטרה - אתה תידפק ולא תוכל לעשות עם זה כלום. חבל על האנרגיה. גם המעסיק שלי עבד באופן בלעדי עם אוויס ויש לי עשרות השכרות איתם ברזומה. איטליה הייתה המדינה היחידה באירופה שבה הסוכנים בנמלי התעופה היו מזהים את כרטיסי האשראי שלנו ותמיד מוצאים דרך לייצר נזקים פיקטיביים, למרות שגם אנחנו היינו מטיילים מנוסים וחכמים מספיק, או כך חשבנו. במילאנו ובמקומות מפתח אחרים במדינה הם פשוט עובדים כמו ארגון פשע ואין מה לעשות נגד זה מלבד לקחת ביטוח איתם או באופן פרטי דרך ספק צד ג'. נמה"ת מלפנסה היה המקום היחידי באירופה שבו הנציגים בחניון קילפו לי מהאוטו מדבקת אגרה של שווייץ תוך זמן קצר מהחזרת הרכב, ללא ספק בשביל להשתמש בה על אחת המכוניות הפרטיות שלהם. זה לא אומר שחברות אחרות שם מתנהגות יותר טוב, או שהמכוניות עצמן לא בסדר. היה לי נסיון חיובי עם אוויס (כששילמתי את הפרוטקשן ולקחתי ביטוח), עם סיקסט, עם מז'ורה, ולמיטב זכרוני גם עם יורופקאר. פשוט צריך להגיע מוכן נפשית ולא לצפות שישחקו לפי הכללים, כי באיטליה הכללים האלה גמישים יותר מבכל מדינה מערב-אירופאית אחרת, ולבעלי הזכיון המקומיים של החברות האמריקאיות הגדולות אין שום פחד או כבוד לבוסים. מהרץ הייתי מתרחק כרגע, בין הבעיות הכלכליות לבין הבלאגן שהם עושים עכשיו במדינות מסויימות עם סורקי ה-AI ה'חכמים' שלהם.

ראיתי לא פעם (גם בישראל) קטנועים של נהגים מאוחסנים בעמידה בתוך אוטובוסים מהפורמט הזה. המפתח להצלחה הוא לקחת כלי נמוך מלכתחילה עם גלגלים קטנים (קטנוע 50 סמ"ק ישן או Honda MSX 125), לפרק ממנו את המשקף ולקפל רגליות אם יש אופציה כזאת, ולשחרר את ברגי המראות כך שניתן יהיה לקפל גם אותן כלפי פנים. כשמכניסים את הכלים האלה בזווית, אלו תמיד האלמנטים שנתקעים ומקשים על החיים. כדאי גם לתת את הדעת על רמפה יעודית שאפשר לפתוח ולסגור מהר לפריקה והעמסה יעילה. אני לא חושב שיש פה בעיה חוקית, וגם אם כן - ספק אם זה יפריע למישהו מספיק כדי לאכוף (בהנחה והדו"ג עם טסט וביטוח בתוקף). למעשה, בתחום המוטורהומז נהוג לקרוא לשטח האחסון הזה גראז', משום שבד"כ מחנים שם אופניים, קורקינטים, וכלים ממונעים קטנים כאלה. אם החבר שלך רוצה לדעת מה המידות, הוא מוזמן ליצור קשר עם היבואנים ועם מפעלי ההרכבה הרלוונטיים או פשוט לגשת לאוטובוס כזה בתחנה המרכזית עם מטר ולבדוק בעצמו. על התייעצות עם AI אני כבר לא מדבר... קחו בחשבון שגם אופן פתיחת הדלתות (ידני או חשמלי) משפיע על הרוחב והגובה של הפתח. @BoazB11 - יש לך משהו להוסיף?

כאמור, מדינה קטנה עם ביקוש מוגבל לסוג השירות המדובר, אבל שווה לבקר אצל מגזרים אחרים שבהם זה אולי עדיין נהוג יותר. אני לא מכיר את השוק הערבי (פעם היו הרבה מקומות כאלה בג'לג'וליה וטירה), אבל כן מאמין שתמצא את הכישורים והיכולות האלה בקצביות של החנויות ה'רוסיות' כגון מעדני מניה וקשת טעמים. את איכות הבשר עצמו, לעומת זאת, איש לא יכול להבטיח. משום מה לקצבים בארץ קשה להודות בפרהסיה שכל הסחורה שלהם מיובאת וקפואה/מופשרת כבר קרוב לשני עשורים, לכן כל כמה שנים יש איזה תחקיר ש'חושף' את המותג התורן בהקשר הזה ולמחרת כולם בהלם ובתדהמה. כנראה שרק משקים שמגדלים בעצמם את הפרות שלהם וגם מחזיקים קצביה צמודה יכולים לתת לך את מלוא החוויה שאתה מחפש - אבל גם שם הם בד"כ יתמחו בבע"ח אחד או שניים ולא יציעו לך את כל המבחר שאתה זוכר מהילדות.

אל תתנשא, חוסר היכרות עם השוק הסיני לא הופך אותך למתוחכם או ליברלי. מדובר ביצרן משאיות שעדיין תקוע בשנות התשעים ומייצר חיקויים זולים של וולוו ושות'. בשנים האחרונות הם החליטו להפריח כמה בלוני ניסוי בתחום הרכב הפרטי וזה אחד מהם. לא מדובר באיזה תת-מותג נישתי של צ'רי או BYD, אלא בדיוק כמו שאמרתי - באוטו של Temu עם רקורד אפסי בכל התחומים וסבירות גבוהה לתקלות טיפוסיות. לא, זה גם עניין של אמינות חומרי הפרסום ושל בטיחות. להחליט על רכישה בגלל שמשהו נראה טוב בברושור זה סבבה כשקונים ווקמן, אבל לא מכונה שיכולה להרוג אותך או את מי שאתרע מזלו לחלוק איתך את הכביש באותו יום שהסמארטפון הממונע שלך החליט לפתח תקלת תוכנה או כשל מכני קטסטרופלי. יצרנים מבוססים מתחילים לשווק לאירופה אחרי שכבר עשו מספיק טעויות והגיעו לרמת בגרות מסויימת. הנ"ל הוא דוגמה לטרנד הפוך, שרואה בשוק הישראלי פח זבל ללא שום סטנדרטים שיקנה הכל אם המחיר נמוך מספיק.

https://www.rehighjo.com/RH8 יש טעם להקדיש לזה תשומת לב בכלל? נראה כמו עוד מותג מ-Temu שיעלם אחרי שבועיים כמו שהופיע. 😏

לאור השדרוג המורגש ברמת הגרפיקה, אני מבקש להוסיף אנימציה ופסקול ASMR למדריך הבא.

בספרד עדיין יש לא מעט MP3 עם מנוע 250, וגם בתוך המשפחה הזאת יש יותר מדי רמות גימור וקונפיגורציות שחלק גדול מהן בכלל לא מורשה לנהיגה עם רשיון B. (ההבדל הוויזואלי הכי מורגש הוא בהיעדר דוושת בלם) לגבי הטריסיטי הקטן, יתכן שאתה צודק. את נסיעת המבחן שלי עשיתי על כלי משומש ספציפי שאני לא בטוח אם תוחזק כראוי, אבל החלק של הסיכון הבטיחותי התגלה כשעליתי לכביש המהיר למשך כמה ק"מ. בעוד שגם קטנוע 125 רגיל מרגיש שם לא בנוח ועובד קשה בסל"ד גבוה, בד"כ אין לו בעיה להגיע ל-100 קמ"ש ולסחוב כך למשך קטע קישור קצר. הטריסיטי לעומתו, אולי בגלל אותם 34 ק"ג נוספים, התקשה מאד לעבור את ה-90 קמ"ש ולא הותיר שום רזרבה לעקיפה. אתה שוכח את הפז'ו מטרופוליס, עם נתח שוק קטן משמעותית אבל כבר בסוף הדור השני שלו אחרי יותר מעשור של יצור.

הכלים האלה מאד פופולריים באירופה, לכן אחרי כמה שנים על קטנועים ואופנועים כבדים שקלתי מעבר כזה בשלב מסויים. גיליתי להפתעתי שהם לא מאזנים את עצמם באופן אינטואיטיבי (לכל יצרן יש את הכפתור שלו שצריך ללחוץ ברגע הנכון), ויכולים ליפול בנסיעה איטית או בעמידה בדיוק כמו דו"ג רגיל - רק הרבה יותר מסובך להרמה ויקר לתיקון. זה די הוריד אותי מהעניין. כפי שבועז הסביר, יש להם יתרונות וחסרונות. הגלגל השלישי מוסיף בטחון ויציבות כשרוכבים בזוג או עם מטען, אבל גם רוחב שמקשה על רוכבים נמוכי קומה. לא הייתי נותן לכלי כזה עדיפות, אבל אם אתה מחפש אחד משומש אז בהחלט אפשר לשקול אותו במקביל לדו"ג רגיל ולרכוש את האקזמפלר שהנתונים והתחזוקה שלו הכי טובים. בכל אופן, אם אתה מחליט ללכת על תל"ג אז רק 300 סמ"ק ומעלה - מנועים קטנים יותר פשוט לא סוחבים את הכלים הכבדים האלה היטב וזה הופך אותם לסיכון בטיחותי.

אצלי גם GB20 עשה את העבודה מספר פעמים בדיוק בסצנריו המדובר. זה לקח כמה דקות ודרש שכנוע (אפילו במצב ידני) אבל בסופו של דבר הצליח. בתור בעל רכב ישן שנוסע בכל רחבי אירופה ולפעמים עושה קונצים כאלה אני אישית לא הייתי רוכש 'כמעט' בוסטר עם קבל שמספיק לרוב השימושים, גם אם זה אומר שאני צריך להטעין אותו פעם ברבעון ולפני כל טיול גדול. אבל אני רואה איך זה יכול להתאים למישהו עם רכב חדש יחסית שנוסע בעיקר מהבית לעבודה ופשוט רוצה קצת אקסטרא בטחון. במקרה הגרוע תמיד יש את ארגון 'ידידים' ואת שירותי הדרך של הביטוח. בחזרה לשאלה המקורית של פות"ש - אני עדיין חושב שבשביל מוצר כמו קומפרסור, שהספק יציב משחק בו תפקיד מרכזי, עדיף חיבור חוטי ל-12V ולא סוללה. המכשירים הנטענים אמנם נוחים מאד וגם יודעים לעצור לבד, אבל הם יקרים למדי והסוללות מתות אחרי כמה שנים, בד"כ ללא אפשרות החלפה. לעומת זאת, הקומפרסור הסיני שעלה לי 30 שקל באוטו-דיפו לפני עשור עדיין עובד כמו חדש, וזה משאיר הרבה תקציב לשיפור במונחי מהירות ורעש. ממליץ להעיף מבט בשרשור הנ"ל מהעבר הלא רחוק, ובמיוחד בתגובה של איציק בסוף העמוד הראשון: עריכה - עוד שרשור מקיף ורלוונטי:

בתור מתנשא הבית של הפורום, אני חושש שהסקר שלך מוטה וקצת פרובינציאלי. הוא מזכיר לי סקרי שביעות רצון לקוחות שבהם האפשרויות היחידות הן טוב/נהדר/מעולה. אני למשל רואה מיצובישי אאוטלנדר ומיד מסיק לפחות ארבע מסקנות שליליות על חדל האישים הנוהג בה, אבל אף אחת מהן לא נמצאת ברשימה שלך.