Derish

זו אמנם המלצה טובה וגם אני פועל כך, אבל אתם בטוחים שלכל רכב בעולם יש דגם מגבים ספציפי של בוש? במיוחד בשנים האחרונות עם כל המותגים הסיניים. אני לא מכיר את התחום לעומק, אבל מתרשם שמדובר בסופו של יום באותם 3-4 סוגי מגבים שפשוט נארזים בהתאם לאורך הנחוץ ומזוודים עם הקליפסים הנכונים. כלומר ההבדל הוא ב-kitting ולא במוצר עצמו. אם מישהו מעוניין להשיג את החדש והטוב ביותר, וזה בינתיים מגיע רק בקיט אוניברסלי, האם זו סיבה מספקת לרדת מהרעיון? אצלי ביונדאי 2009 כן, אבל אצל חובב רכב אמיתי עם דגם מודרני יותר אני לא בטוח. אני גם לא יודע איך זה היום בישראל, אבל בתקופתי מגבים של בוש עלו פי שניים ומעלה מכל מיני הדר-רוזן וגנריים אחרים. באירופה וארה"ב ההפרש הוא 20-30% אז זה no brainer, אבל בתנאי כלכלת האי של המזרח התיכון ההחלטה לא כזו פשוטה.

זה בסדר, ככה לומדים לפעם הבאה. אני מעדיף להיפצע בעצמי עד שאבין איך זה עובד (אבל לעשות בסוף כמו שצריך) מאשר לבוא לחנות חלפים ישראלית שבה קודם כל שוברים את הקליפס הישן החוצה עם מברג ואז מנסים לקמבן את החדש במקומו. אולי הוא יכנס עד הסוף, אולי יעוף החוצה בגשם הראשון, מי יודע... העיקר לא לקרוא הוראות, בהנחה ולמוצר הסיני שדחפו לך בכלל יש כאלה.

כמה אירוני שהיום צריך לפרוץ מוצר סיני אחרי שהיצרן שלו חנק אותנו עם פרסומות. אבל יפה שיש פתרון כזה. את כל מצלמות ה-Yi שלי מכרתי לפני כמה חודשים, ובכסף שקיבלתי קניתי שתיים מודרניות יותר של Tapo שבינתיים עושות עבודה יפה.

אחת בסרט, שתיים (אם לא יותר) מאחורי הקלעים. כך אפשר לצלם סצינות במספר מקומות שונים במקביל, להחזיק מכונית שניה לגיבוי אם הראשונה מתקלקלת (משום שכל עיכוב בצילומים עולה הרבה כסף), ובמקרה של נהיגה אגרסיבית - תמיד לשמור אחת נקיה לצילומי close up בזמן שהשניה נשרטת ונמעכת. בתזמון חכם, אפשר גם להשכיר את הרכב השני להפקות אחרות (למשל קליפים של מוזיקה) כדי להחזיר חלק מעלות הרכישה והיבוא. אגב, RHD כשלעצמו אמנם חוקי בארה"ב אבל ה-TVR מהדגם הזה ספציפית לא - עקב היעדר ABS וכריות אוויר. שתיהן עזבו את המדינה בתום הצילומים, אחת הגיעה לבלגיה והשניה ככה"נ חזרה לאנגליה והמשיכה את חייה כרכב תצוגה. TVR השתתפו בהוצאות היבוא וההכנה של המכוניות לסרט, משום שזו הייתה סוג של בדיקת היתכנות בשבילם לפני כניסה לשוק האמריקאי, שלמיטב ידיעתי לא קרתה בסוף.

לא אפקטיבי באותה מידה, אבל אחרי שלושה שבועות עבודה בקוריאה חזרתי עם שבעה ק"ג פחות. הסיבה לכך היא שלא הצלחתי לאכול שם כלום (או לפחות לשמור אותו בפנים) חוץ מאורז עם חסה וקצת בקר נמוך. כנראה שבגלל זה אני כ"כ אוהב היום מסעדות BBQ קוריאניות ותמיד מחפש אותן בנסיעות שלי ברחבי העולם. לדעתי זה קונספט מאד בריא ופשוט שמעט מדי אנשים מכירים.

קפריס קלאסיק ואימפלה - לאן הן נעלמו? היו די הרבה מהן בזמנו, ואם הקפריס אולי נכחדה משיקולי גיל, לאן הלכו כל האימפלות אני לא מבין. קשה להאמין שכולן נשלחו לפירוק.

מכוניות RHD בארה"ב זו תופעה מרתקת, במיוחד בשנים האחרונות. בגלל שרכב בן 25 כבר לא צריך לעמוד ברוב התקנות הפדרליות יש שם נחשול של יבוא אישי מיפן, בעיקר של כל מיני דגמי JDM ו-Kei Trucks כולל הסובארית שכיכבה בישראל. קהל היעד מתחלק בין חובבי רכב שגדלו על GTA ורוצים סופרה/סילביה, חקלאים שצריכים משאית קטנה וזריזה לראנצ'ו שלהם, ומה שבעיניי הכי מעניין זה משרדי דואר באזורי ספר. אלו צריכים מכוניות עם הגה ימני לחלוקה בין בתים צמודי-קרקע, אבל אין להם את התקציב להוציא 50 אלף דולר על רכב RHD חדש כמו הג'יפ רנגלר או את הסבלנות להמתין חצי שנה לאספקתו. במקום זה הם קונים RAV4 או C-RV בת 25 בעשרת אלפים דולר, מקבלים סובסידיה מרשות הדואר בגובה 10-15% מהסכום, ונהנים מרכב שמור ואמין עם תחזוקה זולה שכל מוסך בשכונה יודע לטפל בו. קומבינה גאונית וחוקית לחלוטין, לפחות ברוב הסטייטים. את הרנגלר הזה אגב אפשר לרכוש חדש גם באופן פרטי. הוא עולה כ-25% יותר מדגם LHD מקביל משום שהוא מגיע ברמת אבזור גבוהה למדי ובתצורה מחוזקת (בשביל הלקוח המוסדי), אבל את רוב הפרמיום שמשלמים בהתחלה אפשר להחזיר במעמד המכירה כעבור 3-5 שנים, משום שהרנגלרים RHD זוכים לביקוש גבוה בקהילת הג'יפאים ונהנים מירידת ערך הרבה יותר נמוכה מהדגמים הסטנדרטיים. במקומות כמו מיאמי, שבהם רולס רויס ובנטלי זה עניין שבשגרה, להופיע במרכז הקניות עם רנגלר RHD ודלתות מפורקות זה הוואסח האולטימטיבי ואחת המכוניות האחרונות שעוד אפשר לקנות בתקציב סביר מבלי להיטמע בהמון. ספציפית ה-TVR אני לא זוכר אם נמכרה שם באופן סדיר, אבל די בטוח שאת שתי המכוניות שכיכבו בסרט Swordfish האולפנים היו צריכים לייבא במיוחד. אני חושב שהעלילה מתרחשת בלוס אנג'לס, מקום דומה למיאמי מבחינת סמלי סטטוס.

עוד שורדת שנצפתה באופן מפתיע בברצלונה: נראית כמו חדשה חוץ מקצת שפשופים על הפגוש. לוחית הרישוי מ-2018, מניח שהגיעה ביבוא אישי מדנמרק.

הניתוח הזה נכון אבל לא שלם. יש עוד כמה שיקולים מקרו-כלכליים שצריך לקחת בחשבון ולא ממש רואים אותם מישראל. כשהסינים לא הצליחו לחדור בעבר למערב אירופה (למזרח הם חדרו בלי בעיה) זה נבע באופן חלקי מטיב המוצר ובמידה רבה מסיבות תרבותיות. האירופאים העדיפו תוצרת מקומית מוכרת ופחדו ממשהו חדש וזר עם מחיר נמוך משמעותית. באותה תקופה מרבית המדינות פה לא דיברו אנגלית, לא הזמינו חצי בית מעליאקספרס, ועדיין ראו בתעשיית הרכב המקומית שלהם גאווה לאומית. בתקופת פוסט-קורונה הדברים כבר נראו אחרת. העולם נפתח בפניהם תודות לנטפליקס ויוטיוב, ברמה שאפילו בצרפת ובספרד ללמוד אנגלית נחשב למשהו חיובי שיש לשאוף אליו. במהלך הפנדמיה כולם למדו להזמין מעליאקספרס, טמו ושיין. ברקע נוצר מחסור רציני במכוניות, שחלק מהמדינות לא התאוששו ממנו עד היום וגרם לפתיחת שווקים חדשים של יבוא רכב משומש, קונספט שתמיד היה מפחיד ורחוק מהתודעה של רוב הצרכנים. הרבה מאד פרוצדורות אדמיניסטרטיביות עברו לפורמט אלקטרוני, שאפשר לתרגם בקלות מכל שפה לכל שפה. מעל הכל - התאגידים נהיו חמדנים מאי פעם, יוקר המחיה עלה משמעותית, וביחד עם שחיקת האמון בממשלות אנשים התחילו לפתוח את הראש למכוניות סיניות, שבמקרה גם היו חשמליות ברובן. הקשר לקורונה ברור מאד דווקא כשמסתכלים על הסיניות הלא-חשמליות הראשונות שנכנסו לאיטליה ולספרד למשל, מותגים של צ'רי ועוד כמה ענקים סיניים שפתאום הפכו לאופציה לגיטימית כשהתוצרת המקומית קפצה 20% במחיר ופתחה רשימת המתנה של חצי שנה. מן הסתם, הממשלות השמאלניות לא עזרו עם האג'נדה ה-wokeית שלהן ועם יעדי האקלים הלא מציאותיים. באירופה הוציאו לאנשים את קשיות הפלסטיק מהפה בזמן שהודו, ברזיל ורוסיה המשיכו לחיות כאילו אין מחר, לכן הוחלט שעדיף להפעיל לחץ על היצרנים ולא על הצרכנים שכבר התפכחו והפסיקו לאכול את הלוקשים האלה. איך זה נגמר כולנו רואים בחודשים האחרונים, והיד עוד נטויה.

בהקשר זה - הזקנים מבינינו זוכרים היטב את הרנו ול-סאטיס של שמעון מזרחי, ואולי גם את צמד הספראנים שקדמו לה.

מניח שזו אותה אחת שהופיעה פה לפני כמה עמודים ונטען ששייכת לבכיר כלשהו בקרסו.

להפך, זה עשוי להסיח את דעתו מהטלפון ולגרום לו להסתכל על הרכב שמלפניו.

אבל אם לא תחנה ברחוב (ורצוי על המדרכה), איך שאר הפפואזים שגרים בסמוך ידעו שהפין שלך גדול יותר?

בתדירות גבוהה - כן. במהירות גבוהה ובשקט - לא. הדיון פה הוא לא על היתכנות ההגעה אלא על חוויית הנסיעה. אין מה לדאוג שתיתקע בדרך, אבל הדרך הזאת תיראה ותישמע לך ארוכה מהרגיל בגלל שהמנוע יעבוד קשה והמהירות המירבית על התמרור זה בערך מה שתגיע אליו אפילו בעליות מתונות (כלומר בפועל תהיה איטי בכמה אחוזים מרוב התנועה בכביש). עד כמה החוויה הזאת מתאימה לך זה עניין מאד אינדיבידואלי. בעבר עבדתי בכפר סבא המישורית, לי ולעוד קולגה היו יונדאי אקסנט דור א' - הוא נסע איתה כל יום למודיעין בלי בעיה ואני לא הצלחתי להגיע עד נתניה בלי לעצור למנוחה והתרעננות. אחרי כמה חודשים החלפתי את האקסנט בסיאט טולדו, שבודדה רעשים ובלמה זעזועים הרבה יותר טוב והפכה את הפקקים ואת הנסיעה היומית לנסבלים יותר. תופעה דומה קרתה אחרי כמה שנים כששכרתי יונדאי i10 עם מנוע ליטר ונסעתי איתה בכביש במשך שלוש שעות לכל כיוון כדי לבקר לקוח. גם עם עצירות באמצע הייתי גמור כשהגעתי הביתה, עם עייפות וכאבי גב שאף רכב שכור לפני כן או מאז לא גרם לי להרגיש. מצד שני, יש לנו פה בפורום גיבור אחד שעולה ויורד את כבישי ים המלח כל שבוע עם פיאט 500 בלי שום בעיות, אז מה אפשר להסיק מכך? צא לנסיעת מבחן, ויפה שעה אחת קודם.

זו הסתכלות קצת ילדותית על המצב. אף אחד לא 'ניצח' למרות שיש מובילים כאלה ואחרים, ואף אחד לא ירה לעצמו בשום איבר אלא רק הוציא לפועל מדיניות שהוכתבה מלמעלה לפני שחשבו עליה עד הסוף.

אצלנו ברוסיה סובייטית השיטה הזאת עבדה היטב גם עם ילדים, ולימדה אותם לא להיות חזירים קפיטליסטים מפונקים.

ראית את הסרטון שצירפתי? אם אתה רוצה את כל הפונקציות, כנראה שתצטרך גם מיכלי אגירה וגופי חימום וצנרת לא הכי פשוטה - מה שיתפוס בערך את אותו מקום כמו טוחן אשפה ומערכת סינון בבית רגיל. כך שהדוגמה שלי לא כ"כ רחוקה מהקייס שלך. אם תצליח לעשות layout מרווח ושירותי מספיק - אשריך. לגבי רוטינת ניקיון - כן, סביר להניח שיש, אבל אתה הולך לקיים אותה? מרבית המשתמשים לא רוצים להכיר בקיומו של המונח 'תחזוקה' כשהם קונים מערכת כזאת, ואפילו את הפילטרים מחליפים בלחץ רק כשנדלקת להם איזו נורה או שהטעם של המים נהיה גרוע. המשתמש הביתי הממוצע לא פותח את המזגן, לא מנקה אבק מהמדחס של המקרר, לא שוטף תקופתית את הסיפון במטבח, ובאופן כללי מצפה שמערכות כאלה יעבדו כמו טויוטה קורולה, בעוד שבמציאות הן דורשות תשומת לב שקרובה יותר לסיטרואן ההיא שהזכרת. אם זה משהו שאתה מסוגל לחיות איתו, אז רמת הסיכון הטכני וההיגייני תהיה נמוכה בהרבה.

בתור איש טכני, אני חושב יותר על פגיעה בשירותיות מאשר באחסון. הרבה מודולים אחד על השני, ספגטי של צינורות וחוטי חשמל ביניהם, עומס על הרשת (כפי שדוד ציין), ובשילוב עם האקלים הישראלי זו צלוחית פטרי בהתהוות לשלל בקטריות וחרקים ביתיים. במקרה אני מייעץ לחבר שעושה שיפוץ דירה כרגע ואתמול התקנו אצלו טוחן אשפה. רק זה והצנרת של הברז ושל המדיח כבר תופסים בערך 40% משטח הארון ומקשים על גישה למודולים השונים לצורך דיאגנוסטיקה בסיסית. בקרוב הולכת להיכנס לשם עוד מערכת סינון ואז בכלל יהיה שמח... תנחומיי לטכנאים שיצטרכו לטפל בסימפוניה הזאת בעתיד. הקפדתי לסייג ולומר שזה מאד אישי, ושההתלבטות הייתה הרבה יותר פשוטה אילו מדובר היה בבית שמתוכנן ונבנה מאפס (עם מקום וגישה ופריסת תשתיות בהתאם). פשוט בתנאי ישראל, גם אם נשים את עניין הכסף בצד, זו התקנה בסיכון גבוה.

נראה לי שבדומה לשרשור האופנועים הגניבים השכן, ההחלטה ללכת על זה כבר התקבלה ופות"ש בא לקבל חיזוקים ודגשים לרכישה. ההסברים הרציונליים שלנו אינם רלוונטיים לרכישות אמוציונליות כאלה, במיוחד על רקע המלחמה שמחדדת אצל אנשים את תחושת ה'בא לי' וה'אכול ושתה כי מחר נמות'. אני מקווה שאם לא פותחי השרשורים עצמם, אז לפחות הבאים בתור שיתלבטו בנושאים האלו ירוויחו מהדיון וירדו מזה.

שאלת וענית לעצמך. היצרנים הגרמניים שברו חזק לכיוון השוק הסיני בשנים האחרונות, וכשלא נותר להם מה לחדש באירופה - התחילו להכניס פיצ'רים קוסמטיים בסגנון הזה כדי לבדל את עצמם. במערב זה נחשב באופן מסורתי למצועצע וחסר טעם, אבל גם לא משהו שישפיע במיוחד על ההחלטה מה לרכוש. הרי מה בדיוק הערך הצרכני של זה, או של גריל/סמל עם תאורה, או של פתחי 'אגזוז' מזוייפים מאחורה? גימיק נחמד כמו שאמרת, אבל לא מספיק כדי לשכנע לקוח לבחור במוצר זה או אחר, ולכן גם לא מצדיק את ההשקעה באינטגרציה, מציאת ספקים רלוונטיים, ניהול מק"ט נוסף וכו'. ספיקינג אוף השפעות סיניות - הנה תמונה של VAG עתידי כלשהו שתפסתי בברצלונה בפברואר, ובה אפשר לראות עוד טרנד שהגיע מהמזרח עם הפנסים המפוצלים המוזרים האלה שכבר נמצאים על ה-Q3 האחרונה:

גם אם הם היו משכילים, לא היה להם שום סיכוי מול מתודולוגיית הפיתוח והחדשנות של סין המודרנית, וזה סיפור הרבה יותר רחב מתעשיית הרכב שנוגע גם לשרשראות אספקה ולתחומים אנלוגיים לגמרי. יצרני הרכב המערביים לא יכחדו בגלל טרנד ספציפי (חשמל, מימן, או מה שיבוא הלאה), אבל הם כן יצטרכו להצטמצם ולהתייעל, וכנראה שכמה מהם יעלמו מהנוף משום שלא ימצאו דרכים לבדל את עצמם בשוק. כל זה לא חדש ולא מקורי במיוחד, אלא תהליך סטנדרטי לחלוטין שהיה צריך לקרות מזמן ועוכב באופן מלאכותי ע"י סובסידיות ממשלתיות. הטרנספורמציה של שוק הרכב האמריקאי לאחר המשבר של 2008 מדגימה היטב איך זה עשוי להיראות ולדעתי מעבירה מסר מאד אופטימי לגבי העתיד, לפחות לצרכנים.

אחרי קצת מחקר ברשת, מסתבר שזו טכנולוגיה בשלה ומתוחכמת למדי שההולנדי הנ"ל הוא היצרן הכי ותיק שלה. חשוב לוודא שיש יבואן/דילר חזק מאחורי המוצר, משום שזו מערכת מולטידיסציפלינרית שאינסטלטור רגיל ילך בה לאיבוד. הסרטון הזה נכנס יפה לפרטים של ההתקנה והשימוש: נראה שבהחלט יש פה קייס לטובת התקנה של משהו כזה בבית אם אתה בונה בית פרטי וסולל את קווי המים ומתכנן את המטבח מאפס, אבל בתנאי בניין דירות ישראלי ממוצע עם מרחב מצומצם וצנרת ישנה זה לא ממש פרקטי לדחוף את הכל לארון אחד מתחת לכיור. הפרדת רשויות בין הקומקום לפילטר ולסודה קלאב תאפשר אמינות גבוהה יותר, עם עלויות אחזקה נמוכות יותר והיכולת להחליף חלקים במערכת בזול ובקלות בשוק החופשי במקום להיות תלוי בספק בודד. אם אתה מחפש לחסוך מקום על השיש אז יש ברזים משולבים עם כניסת מים מסוננים, ואת החסכון באנרגיה להרתחה כנראה יקח כמה שנים טובות להחזיר אחרי השקעה ראשונית כ"כ כבדה. זה עניין מאד אישי, אבל אני בספק אם השדרוג בחוויית השימוש שווה את ההשקעה, במיוחד בתנאי השוק הישראלי עם הסיכונים המקצועיים והמסחריים שלו.

זה בסדר, אל תצרף לינקים או תתן את שם הדגם כדי שנוכל להבין את הטכנולוגיה. אנחנו אוהבים לנחש. על פניו, נשמע שמדובר בברז עם 'אטמור' חשמלי מובנה ואיזשהו חיבור חיצוני לפילטר שבמקרה הזה מוזן ע"י מיכל מים מוגזים. מערכת עם הרבה רכיבים יעודיים שיכולים להתקלקל ולא ברור איזה 'מומחה' ישראלי יתקן אותה, תוצאה שאפשר להשיג בדרכים הרבה יותר פשוטות וזולות, ויותר סמל סטטוס ממוצר פרקטי. בערך כמו הברזים המטומטמים האלה עם הזרועות שאנשים תולים מעל הכיריים כדי שיהיה להם נוח יותר למלא סירים.

אני לא יכול למצוא תמונה, אבל די בטוח שבזאפירה דור א' הכל כבר היה שטוח, כולל שורה שלישית שמתקפלת לתוך הרצפה (זה היה המצב גם בטוראן ובגלקסי לאחר מכן). אצלי ביונדאי מטריקס נקטו בשיטה הרבה יותר יעילה לדעתי, שבה השורה השניה פשוט 'נופלת' קדימה ונעמדת בניצב כמו באיזה טרנזיט משנות השמונים, עם כבל בנג'י שקושר אותה למושבים הקדמיים. אז אתה מפסיד 10 ס"מ של עומק אבל מקבל רצפת הטענה שטוחה לחלוטין מינוס 288 חלקים מכניים קטנים שיכולים להתקלקל. בתור מי שעבר דירה פעמיים עם רנו טווינגו כל ה-frame of reference שלי קצת שונה מזה של האדם הממוצע, אבל מאז שקניתי את היונדאי זה כבר נהיה יותר שאלה של מה אי אפשר להכניס בו (למשל את האופנוע שלי) מאשר מה כן. מיניוואנים זה אושר.

Ford Flex אחת היציאות המקוריות של פורד, כשעוד היו כאלה בתעשיית הרכב. סוג של סטיישן/מיניוואן על סטרואידים שאפשר להוביל בו משפחה על מטענה בנחת מבלי לטפס לתוך SUV או להתפשר על פרקטיות לטובת אווירודינמיקה. אחד מרכבי ההשכרה הכי חביבים שהיו לי. זה ספציפית ככה"נ אורח מניו יורק.