פותח השרשור,
אני רוצה לספר לך סיפור קטן
אבי נפטר כשאני הייתי בגיל מאוד צעיר ולכן כבר בגיל קטן מאוד הייתי חייב לקחת אחריות על הרבה מאוד דברים.
סיימתי בגרות ריאלית מלאה, עשיתי צבא וכאשר השתחררתי , פגשתי מישהי מבוססת +++ והתאהבנו.
היינו ביחד 3 שנים שבהן הייתי בטוח שמצאתי את אהבת חיי, במשך ה3 שנים האלה עבדתי כמו חמור בעבודות שבדיעבד נחשבו בעיניה כנחותות (תחנת דלק, הובלות) כל דבר שהכניס לי כסף על מנת שאוכל ללכת ללמוד . כתוצאה מכך התחלתי ללמוד בגיל שכיום נחשב מעט מבוגר (27).
בשלב מסוים הרגשתי שהיא מתחילה מעט לזלזל במה שאני עושה והתחילו לה מחשבות בדיוק כמו שיש לך , היא רצתה להגיע לרמת חיים מסויימת והיא חששה שבגלל שעד שאסיים את התואר לא תהיה לי הכנסה טובה זה ייפגע בה .
כעבור זמן לא רב היא אמרה לי את מה שהיא חושבת כבר תקופה ארוכה עליי ועל משפחתי ועל החששות שמה לא תגיע לרמת חיים שהיא מצפה שתהיה לה.
הרגשתי מושפל , הרגשה כזאת בחיים לא הרגשתי , הרגשה שאני נחות ושיש אנשים טובים ממני במיוחד שכל כך אהבתי אותה.
לקח לי הרבה מאוד זמן להתאושש מכך ואני מודה לאלוהים/ישו/אללה שיש לי חברים טובים שעזרו לי להתרומם.
כעבור מספר חודשים הכרתי מישהי מקסימה,חכמה,יפה והכי חשוב אוהבת ללא תנאי שכיום היא אישתי.
מה שקנה אותי בשניות הוא ההערכה שלה כלפי הדרך שעברתי והיכולת שלה לדחוף אותי שהתבטא בכך שהלכתי בסוף ללמוד משהו שבחיים לא האמנתי שאצליח לסיים , לבסוף אחרי התואר אכן הצלחתי לסגור את הפער "שפתחו" עליי בני גילי שכבר סיימו ממזמן את התואר.
השנקל שלי הוא, תמצא קודם כל מישהי שתתמוך בך, שתעזור לך להיות אדם טוב יותר, תחזיר לה באותו מטבע ותדחוף אותה כמה שאפשר להגיע למעלה מבחינת תפקיד וכסף.
תאמין לי שזוהי החוכמה הגדולה בזוגיות, אל תעשה משהו שלא היית רוצה שיעשו לך
שמעתי כל הרבה סיפורים על משים "פושיות" שמרוב שדחפו בסוף לא נשאר מה לדחוף (מי שרוצה את זה בתור חתימה וולקאם).
נ.ב
פגשתי את החבר שהכיר לי אותה והוא סיפר לי שהיא התחתנה , נכנסה להריון מגבר מאוד מאוד עשיר שעזב אותה זמן קצר אחרי זה לטובת מישהי אחרת (קארמה איז אה ביץ')