חן ג.

אם כבר, אז אני חושב שעדיף להיפך - את המראה המקורית לכוון הצדה לשטח המת (שעות 4 ו-8 ) ואת המראות הנוספות לכוון אחורה, לשעות 7 ו-5. למיטב הבנתי ברכב (בניגוד לדו"ג) לא צריך להעיף מבט לצד, מלבד במצבים מסוימים בנהיגה עירונית, אבל אם יש לך אסמכתה מקצועית מאייזיק אז אולי אני צריך לעשות בירורים...

רכבים עם בעיית שדה ראיה - כמעט ולא פגשתי. אני יודע שהיתה בעיה בדגמים ישנים של פיז'ו עקב המיקום של המראה הימנית, וכמובן שיש בעיה ברוב המסחריות והמשאיות. בכל זאת, אני לא חושב שצריך סתם להוסיף עוד מראות. אתה למעשה יוצר מצב שבו במקום לבדוק שתי מראות במעבר נתיב, אתה בודק לפחות שלושה. גם אמדן המרחק במראה הנוספת לרוב בעייתי עקב גודלה ועקב העיוות שלה. מה שכן אפשר לעשות זה להיות יצירתי ולהסיט את הראש באופן שמאפשר לשנות את זוית ההסתכלות במראה, כמו הישענות קדימה (כדי לקבל שדה ראיה רחב יותר לצדדים) או להסיט את הראש לכיוון המראה כדי לקבל שדה ראיה "צר" יותר, ולא פחות חשוב - לעבור נתיב הכי מאוחר שאפשר והכי בהדרגה שאפשר.

כמעט כל רכב פרטי יכול להגיע למצב של העלמת שטח מת אפקטיבי בטווח של נתיב לכל צד, בעזרת מראות היצרן בלבד! מראות נוספות אפשריות לשימוש ככלי עזר בלבד (רצוי בעת חניה בלבד), וגם במקרה זה לא הייתי ממליץ על העיגולים הללו שנדבקים למראה עצמה אלא למראות הקטנות שמרכיבים מעל המראה המקורית.

תוספת למראות - כל עוד מדובר במשהו קטן ולא במראות צד פנורמיות ענקיות (כמו שחלק ממורי הנהיגה מרכיבים), יכולה לשמש ככלי עזר, בעיקר בחניות. מן הסתם כבר גילית שהשיטה של מראות צד פתוחות (מה שנקרא "השיטה הקנדית") לא כל כך נוחה בחניות או במצבים שבהם שדה הראיה בראי הפנימי מוסתר (לרוב עקב נוסעים) ולשם כך אתה נדרש לאחת משלוש: או להסיט את הראש בכל מיני צורות כדי לשנות את זוית ההסתכלות במראה, או לכוון מחדש מראות בכל חניה, או להשתמש בראי עזר קטן או שניים.

שים לב שלהרבה רכבים יש מראה ימנית קטנה יותר. לכן, כדי להשיג שדה ראיה טוב מימין יש צורך לפתוח את המראה עוד יותר החוצה, כך שלא תראה את דופן הרכב במראה עד שתביא את הראש בערך למרכז הרכב! מעבר לכך, יש לוודא שהמראות מכוונות כראוי גם לגובה, ואם צריך אז אפשר להרכיב מראות עזר קטנות בצדדים (שאין אתם שום בעיה, דרך אגב). מבטים ממש לצדדים - לא צריך. המבט במראה עצמה צריך להיות עם הסטה קלה של הראש, ולא רק בהינד עפעף, ולא רק בזמן מעבר נתיב אלא כל כמה שניות (ככלל אצבע, כ-10 פעמים בדקה). כאשר אתה מתכנן מעבר נתיב, הבט במראה הפנימית ואז במראה הצדית והתחל לעבור בהדרגה ובזוית קהה ככל הניתן, תוך כדי שאתה מעיף עוד מבט במראת הצד. רק כך אפשר באמת לוודא שהכל פנוי. נ.ב. בהשתלבות בכביש עירוני (נתיבים עוקפי רמזור וכדומה) לעתים משתלבים בזוית שאינה מאפשרת לראות הכל במראה. הפתרון במקרה זה הוא השתלבות מאוחרת ככל הניתן ובזוית קהה ככל האפשר, בתוספת מבט חטוף מעבר לכתף לכיוון החלון הצדדי-אחורי.

אני לא רואה בעיה. תפעול של רכב עם ממסרה ידנית (מסונכרנת) הוא דבר די פשוט, לאחר הסתגלות קצרה, והוא מעשיר את חווית הנהיגה ומשפר אותה, כמו גם חוסך בסעיפי הוצאות על דלק וטיפולים. כל עוד אתה לא נוהג יותר משעה ביום בפקקים - לך על הידני.

הצמיגים בסדר גמור. ככלל, צמיג שגילו פחות מחצי שנה ביום הרכישה - טרי. עד גיל שנה - סביר. מגיל שנה (כולל) ומעלה - לא לרכוש.

בשיטה הזאת לא תצליח להוציא נהגים בעלי מיומנות שתספיק על מנת לשלוט בהחלקה. נכון שזה כיף, אבל הרבה יותר מועיל לעשות הדרכה בנושאים של נהיגת כביש רגילה, כמובן בתוספת תרגול של בלימת חירום ובלימת חמיקה שזה הבסיס.

תלוי למה אתה מתכוון ב"קורס נהיגה מתקדמת" - אם אתה מדבר על קורס ספורטיבי שכולל החלקות, תרגילים מהתחום הדינמי (סללום, מעגל האצה, שמיניה וכדומה) ועוד - אז אתה צודק. אבל, אם מדובר על קורס נהיגה מתקדמת שנערך בכביש ומתמקד בנהיגת כביש: השתלבות, ניהול התנועה, שמירת רווח, צפי והכנה ועוד - אז לא.

לשלב צמיגים שונים על אותו סרן - לא באלף רבתי! צמיגים שונים מקדימה ומאחורה - בתנאי שלא מדובר על הבדלים משמעותיים - בהחלט אפשר. אני חושש שאתה תאלץ לרכוש שני צמיגים, אבל אם הצמיגים הנותרים שלך יחסית ישנים (שנה וחצי או 30 אלף) כבר כדאי בכל זאת להשתדל להחליף רביעיה.

היה על זה שרשור לפני קצת זמן, אבל אם כבר יש פולדין בממסרה - אל תוסיף קסאדו בטרם תחליף שמן, כיוון שהתוספים הללו אינם אוהבים זה את זה. אינני יודע מדוע, אך הפולדיין פוגע ביעילות של הקסאדו.

כן, אבל העומס יהיה קטן יותר וגם הדרגתי יותר. תחשוב על פנית 90 מעלות, אתה מתחיל לפנות על הקו הנכון ומסובב את ההגה בהדרגה, כך שאתה מסיים לסובב אותו - היכן שהדופן נשחקת - רק מעט לפני ההשקה לפנימי (שיא הסיבוב) ומהר מאוד מתחיל להתיישר שוב על הגז, עם תת-היגוי מינימלי ככל האפשר. לעומת זאת, אם אתה נכנס עם הפנית הגה אגרסיבית אתה למעשה רוכב לאורך כל הסיבוב על תת-היגוי עם הגה מופנה הצדה וטוחן את הכתף. בהשוואה בין שני הסגנונות, הראשון מרגיש אטי ואף עשוי להיות מאוד מאתגר, אך בפועל הוא תמיד מהיר יותר, בטוח יותר ושוחק פחות. הסגנון השני פשוט יותר ונוסך בטחון ויש כאלו שגם נהנים ממנו מאוד והוא גם מרגיש מהיר, אך הוא אטי יותר, פחות נשלט ובטוח ושוחק יותר. מבחינת שחיקה, הצמיג במקרה הראשון יהיה פחות זמן על הצד, וגם יכנס ויצא מהמצב הזה בהדרגה, כך שהשחיקה גם תתפזר על פני הצמיג ולא רק הכתף. אתה מחפש שחיקה יחסית אחידה, שמתגברת בהדרגה ככל שמתקרבים לפינות המדרס, ועם המסה קלה של גומי דווקא בשליש השני של הצמיג, קצת "לפני" הכתף עצמה, היכן שאתה מתחיל להאיץ ביציאה מן הסיבוב, ופס "כהה" לא שחוק ממש בפינת הצמיג. שיפור\כיול של המכונית תמיד מתחיל בנהג ובסגנון הנהיגה, אחר כך לחץ האוויר והצמיגים עצמם, אחר כך המתלים עצמם (בעיקר בולמים) ובסוף כיוון הגלגלים. אז קודם כל בדק בית לגבי סגנון נהיגה, החלפת בולמים (שאתה צריך לעשות בכל מקרה) ושימוש בבולמים ספורטיביים יותר, ואם כל זה לא עוזר, אז צריך להגדיל את זווית השפיעה (קמבר שלילי) ולראות מה זה עושה.

בשביל כיוון גלגלים יש מספרים שמקורם ביצרן, אותם יש לברר במכון לכיוון פרונט ואז לכוון לזויות האגרסיביות ביותר האפשריות, ולראות מה זה עושה לפרמטרים שציינתי, יש כאן לא מעט מידע על הנושא. אגב, רכב עם 130 אלף קילומטרים - הבולמים שלו יהיו גמורים בכל מצב (בהנחה שמעולם לא הוחלפו). ואת הדבר הכי חשוב שכחתי: סגנון נהיגה! הרבה פעמים אפשר ממש "לקרוא" את סגנון הנהיגה של הנהג לפי שחיקת הצמיגים, כאשר מן הסתם אחד הסימנים של נהיגה אגרסיבית הוא שחיקה מוגברת בכתפיים. אלא, שנהיגה ספורטיבית נכונה (בסגנון שדומה לנהיגת מסלול יותר מאשר לנהיגת ראלי, לצורך המחשה) אינה אגרסיבית ולכן אינה שוחקת את הכתפיים באותה מידה: עדינות ודיוק בתפעול הרכב (הגה, בלם, גז), הפניות הגה הדרגתיות והימנעות מהעברות משקל מיותרות ומהחלקות - זה אמנם קצת יותר קשה (עניין של משמעת עצמית) אבל יותר מהיר, יותר בטוח ופחות שוחק את המכלולים.

נתחיל בכך שההגדרה של "בולמים תקינים" אינה אחידה. בטסט מגדירים בולם תקין בתור בולם שאין בו כשל כמו נזילה, אבל בפועל בולמים סובלים מבלאי וירידה ביכולת הריסון כבר לאחר כ-80 אלף קילומטרים, ובתנאים קשים אפילו 60 אלף ומומלץ להחליפם. בולמים שחוקים יוצרים שחיקת צמיגים "גלית" לאורך כל הסוליה. אם אתה רוצה כיוון גלגלים ספורטיבי, אתה יכול להגדיל את זווית השפיעה (קמבר) של הגלגלים. הדבר ייתן הגה מתקשר יותר, עוד אחיזה בפניות מהירות, תגובה מיידית יותר, פחות תת-היגוי וכיוון שהרכב ננהג אגרסיבי - יאזן את השחיקה כך שתתפזר על כל רוחב הסוליה. עוד משהו: כמו שלא כדאי ללחוץ על מנוע שטרם התחמם, לא כדאי לרדת חזק על צמיג שלא התחמם לטמפרטורת עבודה, כל שכן בצמיג ספורטיבי. הגומי הקר אמנם נוקשה ולכן עמיד יותר, אך גם פחות אוחז ולכן נוטה להחליק (ומכאן תת ההיגוי) ונוצרת שחיקה "קרה" (Cold Tear) שמתאפיינת בהמסה של שכבת גומי עליונה (שלרוב מתהווה מחדש על קצה הסוליה) והיווצרות סדקים שטחיים תחתיה.

זה בגלל מזג האוויר הסקנדינבי. בכל מצב אחר, תרגול החלקות מקומו יכירנו בהוליווד ולא ברמת גן. מה שחשוב בחיים האמיתיים זה דברים כמו שמירת רווח, ניהול התנועה, צפי והכנה וכדומה.

בואו לא נגזים. כמו שכבר נאמר, גם מורה נהיגה טוב לא יכול להוציא תלמיד נהיגה מושלם, וזה גם מה שמקובל במדינות אחרות. השאלה היא איזה חינוך ואילו הרגלי נהיגה התלמיד סופג בבית, מה משדרים לו הנהגים מסביבו ועוד. אבל, אני אישית מכיר לפחות חמישה מורי נהיגה שכן מלמדים לנהוג, ולא רק לעבור טסט; ובכל מקרה, איך שלא תסובבו את זה, התלמיד לומד נהיגה על אותו הכביש הציבורי אתכם - ולכן להגיד שהוא בכלל לא לומד לנהוג זה גם כן לא נכון.

אני לא כתבתי את זה כיוון שזה מאוד לא מומלץ. זה מקטין את המרחק מה"אגזוזן", מרגיז אותו וגורם לו לבלום בחדות או אף לחתוך אותך ובעיקר, עושה לו "זאב-זאב" עם הבלמים כך שבפעם הבאה שתבלום "על אמת" הוא לא יאמין לך ותקיימו דייט פגושים.

עקרונית, רכב מוקשח אוחז פחות. המתלים הקשים סופגים פחות כוח, אלא שהכוח הזה מעמיס על הצמיגים ואף על השלדה. ולכן, שיפור מתלים צריך לבוא לאחר שיפור צמיגים. מעבר לכך, המתלים הקשים מתמודדים פחות טוב עם אספלט של כביש ציבורי. הנמכה כן אמורה לשפר את האחיזה על ידי הקטנת אבדני האחיזה, אלא שההשפעה במכונית כביש לרוב קטנה, ובטלה בשישים לעומת ההשפעה של שינוי המתלים. עכשיו להתנהגות: רכב קשיח ומונמך הוא חד יותר: תגובותיו לפקודות ניהוג מיידיות ומדויקות יותר. יש לכך גם חסרון: ברגע שתיתן פקודה "שגויה" (שתגרום לרכב להחליק) - ההחלקה תגיע באופן הרבה יותר פתאומי. עם זאת, גם התגובה לפעולות התיקון תהיינה חדות יותר ולכן ההחלקה תהיה נשלטת יותר. לכך יש להוסיף זווית גלגול נמוכה יותר שנוסכת בטחון, אך עלולה להפריע לתחושת הקרבה למגבלות. היתרון העיקרי של רכב מוקשח הוא בסדרת העברות משקל מהירות כמו בסללום, היכן שרכב רך יחליק את ירכתיו, והרכב הקשיח ימשיך לאחוז.

מצאתי מובאה טובה יותר UziKKcr2vqk דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed. יש לך כאן ניסוי בפועל, בנוסף להתייחסות עניינית ומוסמכת של דר' רוזנבלום ושל איתי אלון, שמעבר להיותו מדריך נהיגה מתקדמת הוא גם M.A. בפסיכולוגיה.

נתת דוגמה גרועה. בפינלנד הדרכת הנהגים כוללת אימון במגרש החלקה עקב תנאי מזג האוויר של המדינה הזאת. לחלופין, בהרבה מדינות אירופיות הכשרת הנהג בכלל לא טובה יותר מבישראל! ובכלל, למה אנחנו רק צריכים לחקות אחרים? מה, אין לנו מוח לחשוב על פתרונות? מה שאי אפשר לעשות עם כמה עשרות מיליונים של נהגים בגרמניה, אפשר לעשות עם שלושה מיליון נהגים ישראלים.

לא אמרתי שאתה לא שומר, אמרתי שייתכן שאתה לא שומר מספיק. תתפלא כמה נהגים שומרים מרחק "לפי החוש" כמוך או לפי שיטת מדידה שונה ממה שציינתי - ובטוחים שהם בסדר, עד שמגלים שהם לא. במהירויות שיוט בינעירוניות, גם מרחק מסוכן של כשניה אחת עלול להיראות בטוח, אפילו שמדובר ברמת סיכון גבוהה. אני גם שומר מרחק, זה לא מונע ממני לבדוק את עצמי מחדש פעם-פעמיים בכל נסיעה!

אם אתה לא סופר שניות אז ייתכן שגם אתה חלק מהבעיה! מהיום והלאה תנסה בכל נסיעה לבדוק את המרחק בפועל (על ידי ספירת שניות לפי "אלף-מאה-עשרים-ואחת, אלף-מאה-עשרים-ושתיים") לפחות פעם אחת. חכה שהמכונית שלפניך תעבור על פני סימן כלשהו על פני הכביש עצמו (צביעה, תפר באספלט, צל) ותספור. ייתכן שתפתיע את עצמך!

אכיפה של אי-שמירת מרחק זה בעייתי כיוון שהחוק מדבר על מינימום של שניה אחת, שזה גם משהו, אבל בכל זאת לחלוטין לא מספק מבחינת בטיחות - המרחק הבטוח המינימלי הוא שתי שניות. לגבי הפתרונות: עובדים יפה. על מה שמאחוריך אין לך שליטה ישירה, על מה שלפניך - כן. לכן, הגדלת מרחק מלפנים תאפשר לך לבלום יותר בקלות, אם תצטרך, ולהימנע מפגיעה מאחור. נ.ב. אם יש צורך לבלום בלימה חזקה, קודם כל נועצים את הדוושה ברצפה. רק אחר כך, כאשר רואים שאנחנו הולכים לעצור מוקדם, כדאי לשחרר קצת ולאפשר לבלימה "להימרח" על כל המרחק האפשרי כדי לא להיפגע מאחור. כמובן שמומלץ גם לתכנן נתיב מילוט הצדה כפי שציינתי לפני כן.

זה בערך מה שאני טוען. התפיסה המקובלת בציבור היא שתאונות נגרמות עקב נהגים פוחזים שמשתוללים בכביש. זוהי אמונה שנוח לחיות ולנהוג אתה, אבל מה לעשות שהיא לא נכונה ובפועל רוב התאונות הן תוצאה של נהגים נורמליים. אז מה אומרים, אומרים שהגורם האנושי "טעה" ואני שואל - טעה, או שפשוט לא ידע מה הוא עושה? קח למשל שמירת רווח, גורם מספר אחד לתאונות דרכים. האם אנשים לא שומרים מרחק? לא, הם כן, אבל הם לא שומרים מספיק מרחק, כי אף אחד לא באמת לימד אותם איך לשמור מרחק וכמה, ואיך למדוד. פגשתי המון נהגים שיושבים במרחק של שניה-וחצי, שניה (לעתים אפילו פחות) ובפועל חושבים שמדובר במרחק בטוח של שתי שניות ואפילו שלוש. השאלה היא האם האשמה נעוצה רק באופן הוראת הנהיגה. יש כאן הרבה בעיות שהן מעל ומעבר ליכולת של מורה הנהיגה לטפל: נהגים שמגיעים עם חינוך קלוקל מהבית ועם הרגלי נהיגה רעים של ההורים (וגם חוזרים אליו אחרי שיעורי הנהיגה ולאחר קבלת הרשיון), סביבה עוינת לתלמידי הנהיגה, ביצוע מאוד רשלני של הליווי לנהג החדש, ועוד. לצערנו יש לא מעט מורים (לא כולם!) שאפילו לא מקפידים על המעט שכן בשליטתם ומלמדים את התלמיד "לעבור טסט" ולא לנהוג, או מלמדים הרגלי נהיגה לא נכונים. לדעתי, הפתרון הנכון הוא: חינוך תעבורתי נכון מגיל צעיר (גם בבית), לימודי נהיגה אצל מורה נהיגה נאור ו"משקיע", ביצוע מאוד קפדני של תקופת הליווי, וביצוע של לפחות הדרכת נהיגה מתקדמת אחת בכביש, שתתן לנהג עוד "כלים" וידע בנוגע לנהיגת כביש, וגם לגבי מצבי חירום כמו בלימות חזקות ותמרוני התחמקות.

המתזים שלך לא מכוונים כראוי אם הם מגיעים לרכב מאחוריך. הפתרון הוא קודם כל, אם אפשר, פשוט לעבור נתיב. אם אי אפשר, אז עוזבים גז כדי להאט קצת או להגדיל את המרחק מהרכב ממול בעוד שניה. אחר כך אפשר לאותת עם אותות המצוקה כדי להעביר מסר ל"לחצן" ואם זה לא עובד - אז מגדילים מרחק מקדימה בעוד שניה. אני תמיד אבל תמיד עוצר מוקדם ומשאיר מקום קדימה וגם מתכנן נתיב מילוט הצדה כך שאם משאית\אוטובוס\כל רכב שבאים מאחורי לא יוכל לעצור בזמן, אוכל לשחרר לו כמה מטרים ואף להימלט הצדה (לטפס על מדרכה, לרדת לשוליים, לעלות על אי תנועה משורטט) ולמנוע פגיעה. לגבי בלימת חירום: אתה אמור לתכנן מראש נתיב מילוט שתוכל לסטות אליו במהלך הבלימה (אם תאלץ לבלום) כדי למנוע פגיעה מאחור וגם מלפנים, אם מרחק העצירה לא מספיק. חפש שוליים פנויים, נתיב ריק, כביש חוצה שהתנועה בו עומדת וכדומה בכל שלב בנהיגה שבו קיימת אפשרות שתאלץ לבלום בחדות.