חן ג.

גם החומר של "אמריקן איגל" הוא טוב לשימוש, כל עוד משתמשים בו נכון, אבל אני חייב להצטרף להמלצה על החומר של STP - החומר הזה הוא לא פחות ממצוין! בכל מקרה, חשוב להקפיד על שימוש נכון: קודם מנקים את המשטח, מרססים כמה שצריך, נותנים לחומר לחדור למספר שניות ומנגבים את השאריות. יש להימנע משימוש אגרסיבי או בשעות החום.

התחלנו ב"סמוך עלי", המשכנו בירידה לפסים אישיים ועכשיו אנו מקנחים בטיעוני בורות. כי באמת, למי אכפת מה אומרים כל יצרני הרכב הגדולים עם כל המהנדסים המומחים שלהם? למי אכפת ממה שכל אדם בעל מומחיות בבטיחות בעולם יגיד לך בפה מלא? למי אכפת מהיגיון א-פריורי פשוט?! הלא עדיף להקשיב להוד רוממותו ולעצותיו שמתבססות -- תנו דעתכם, רבותי -- על ניסיון בבהתקנת ריפודים ברכבים! עילוי של ממש! אז בוא ננסח זאת באופן שבו אתה, וכל אחד שעלול ללכת שולל אחרי עצותיך, יוכל להבין: אסור בכל תכלית ולשון של איסור להתקין כיסוי כלשהו על מושב עם כרית אוויר! (שלא למטרת התאבדות).

בבקשה לא להטעות אנשים בדיני נפשות! חלקי הפלסטיק או הבד שדרכם כריות האוויר השונות פורצות עשויים עם תפרים שמאפשרים לכריות להיפתח בדיוק אבל בדיוק בתזמון, בכיוון ובעוצמה הרצויים. פתיחת כרית האוויר היא למעשה פיצוץ שבמקרה של כרית צד אמור לפרוץ דרך צדי המושבים הקדמיים. ברגע שהוספת התנגדות כלשהי בנקודת הפתיחה שלהם, אתה פוגע בתזמון של הפתיחה וגורם לכרית להפעיל כוח לכיוונים נוספים, כמו הגב שלך. ההמלצה לא להשים כיסויים למושבים עם כריות אוויר היא המלצה מקצועית ומספיק מבוססת (גם על סמך מקרים שקרו! ) של יצרני רכב, מהנדסים ומומחים שונים כמו מדריכי נהיגה מתקדמת, שאת חלקם שמעתי במו אוזניי וכמו שאתה מבטיח, הם הבטיחו ומבטיחים שיש בכך סיכון לא מבוטל. באותה מידה שאתה מאשר להתקין כיסוי על כרית אוויר, יכול מוכר נשק להמליץ למישהו לירות לעצמו בבטן...

עקרונית, אסור בתכלית האיסור להשתמש בכיסוי מושבים על מושב עם כריות אוויר (כולל "גופיות" - הכל חוץ מכיסויים ייעודיים). התזמון של פתיחת הכריות צריך להיות מדויק ברמה של אלפיות שניה, ואף כיסוי ריפוד דק יפריע ויכול לגרום לכריות להיפתח לכיוונים לא רצויים שיכולים לסכן את היושב במושב כך שהכרית פשוט תתפוצץ לך בגב! בכלל, אני נוטה לסברה שכיסוי מושב הם מעין "כל המוסיף גורע" ולהערכתי הם יכולים לתרום ל"צלילה" מתחת לחגורת הבטיחות וכמו כן הם אינם חסינים לאש כמו הריפוד המקורי.

אני כמובן מסכים איתך ונוהג כמוך, אלא שאני חייב להסתייג: תנוחת נהיגה נכונה היא אמנם קרובה וזקופה יותר מן המקובל, אבל היא בהחלט לא אמורה להיות קרובה להגה באופן כה חריג שימשוך תגובות של אנשים, בניגוד לתנוחת הנהיגה שחלק מן האנשים (בייחוד סבתות...) מאמצים. אולי שווה שתבדוק שמא אתה יושב קרוב מידי או לא מנצל את כל אפשרויות הכוונון? ישיבה קרובה מידי היא מסוכנת, ואף אין לה יתרון במצבי חירום כיוון שהיא מסורבלת. בישיבה כזאת, אני (בניגוד לאחרים) לא רואה שום סיבה לאחיזת ההגה ביד אחת או לאחיזה שאיננה בשעות 9 ו-3. בהנחה שמצליחים להגיע לתנוחה סבירה, הנחת הידיים באופן כזה היא גם הנוחה ביותר ולא רק הבטוחה ביותר. עוד יותר גרוע! יד "בתוך" ההגה היא מתכון גרוע לתאונה, כאשר היד שבתוך ההגה נתפסת בו ולא מאפשרת להמשיך לסובב אותו, ובתאונה עצמה קיימת סבירות גבוהה לשברים ביד שחוטפת מכה מההגה (אם הוא חוטף מכה) או מכרית האוויר. בנוסף, כאשר אתה משתמש ביד כאשר היא נמצאת בתוך ההגה, אתה משתמש ביותר מדי כוח שמקורו בשרירי הגו העליון ולכן מאבד חלק מן הדיוק של פעולת ההיגוי וגם משקיע מאמץ מיותר (עבור כל רכב שאינו משאית בת 50 שנה ללא הגה כוח...)

כפי שנאמר, מהירות הפתיחה של כרית אוויר היא בתאונה במהירות של כ-25 קמ"ש. אלא שיש להבדיל בין המהירות שבה קרתה התאונה, לבין המהירות (או, ליתר דיוק, עוצמת התאוצה השלילית...) של התאונה עצמה. זה הוא בעצם הרעיון שעליו מבוסס רעיון איזורי הקריסה ברכב. במקום שבו רכב קשיח יפגע במכשול וייעצר בבת אחת, רכב שחלקיו החיצוניים רכים, יימעך ולכן ייעצר באופן הדרגתי יותר ולכן התאונה תהיה פחות קשה. לדוגמה, כאשר מכונית תפגע במכונית אחרת, קיים אבדן של חלק מהאנרגיה, כיון שמכונית הינה עצם "מעיך" ו"דחיף." נניח שתיכנס במכונית החונה נגד כיון הנסיעה (כלומר, פגיעה חזית אל-חזית). במקום שהמכונית הפגועת תיעצר בבת אחת, חלקה הקדמי נמעך כמו סנדוויץ' בין תא הנוסעים לבין המכשול, וכך תא הנוסעים בעצם ממשיך לנוע קדימה ונעצר באופן הדרגתי יותר. גם חלקה הקדמי של המכונית הנפגעת נמעך, וגם המכונית עצמה נדחפת קדימה ולא נשארת נטועה במקומה. התוצאה היא שגם אם תיכנס ברכב השני במהירות של כ-40 קמ"ש, וייתכן ועוצמת התאונה תהיה של 20 קמ"ש ולכן כריות האוויר לא תיפתחנה. לעומת זאת, מה קורה אם נכנסים ברכב מאחור? אזור המטען קצר לרוב מתא המנוע ולכן לא ניתן להכניס בו אזור קריסה באותו גודל ויש להקשיחו. דלתות הרכב דקות עוד יותר ולכן הינן קשיחות עוד יותר. לכן, אם תפגע ברכב אחר מאחור, עוצמת הפגיעה תהיה רבה יותר, ובפגיעה בצד – עוד יותר. אם תיכנס בקיר בטון, הרי שהקיר לא יימעך כמעט בכלל וכמובן שלא יידחף, ולכן עוצמת התאונה תהיה עוד יותר גדולה, קרובה מאוד למהירות שבה ממש נכנסתם בקיר. ככלל, נהוג לומר שהתנגשות ברכב אחר, כריות אוויר יפתחו במהירות של כ-50 קמ"ש, ובפגיעה בעצם קשיח ומקובע, היא תהיה כ-30 קמ"ש

זה לא נכון. אחיזה בשתי הידיים נוחה מאחיזה ביד אחת, אלא שיש אנשים שמורגלים באחיזה ביד אחת ולכן חשים בנוח, אף על פי שבפועל הם מתאמצים יותר. אחיזה ביד אחת גורמת למשקל היד האחת לפעול על ההגה כמשקולת, ויש צורך בהפעלת שרירי הגו העליון כדי לשמור את ההגה במקום. כאשר אוחזים בשתי הידיים, במיוחד באחיזת תשע-שלוש, הן מאזנות זו את זו וניתן לאחוז בהגה עם כתפיים וזרועות "שמוטות" ונינוחות. כמובן שכל נהג מוריד מפעם לפעם יד כדי לתת לה מנוחה, ולדעתי זה אפילו חשוב כי אתה נשאר נינוח, אבל בדרך כלל אני עושה זאת בעצירות או בהפסקות בנהיגה.

ההבדל הוא גם בעובי הגומי (דפנות של צמיג רדיאלי הן דקות מאוד) אך גם בתפקיד. דפנות הצמיג הרדיאלי משמשות ככקפיץ והן למעשה מתכווצות ו"נפתחות" כל הזמן בנסיעה, והתנועה הזו לא מאפשרת לדופן להחזיק כאשר יש בה פגמים, תיקונים או שלחץ האוויר המחזיק אותה נמוך מידי. כתפי הצמיג (דפנות המדרס) הן נקודת החיבור בין הדפנות והמדרס והן גם המקור לכוחות הצד שיוצר הצמיג והן נחשבות לאזור פגיע מאוד. לרוב יש סימון של חץ שמסמן את קצוות המדרס. אם יש פגם בקרבתו - עדיף להחליף. עוד משהו: אמנם האינטרס של הצמיגאי (פאנצ'רמאכער) הוא למכור צמיגים, אבל מצד שני הם כפופים להנחיות מקצועיות שאינן מספיק מוקפדות! צמיגאי, ואפילו אחד מאוד תאב לבצע, יכול לאשר צמיג שעומק חריציו עוד לא הגיע ל"סימון" ה-2 מ"מ, אפילו שכבר ב-3 מ"מ הצמיג מסוכן, או לאשר המשך שימוש בצמיג בן חמש שנים שלא הייתי משתמש בו כרזרבי...

דווקא אני, שיצאתי כנגד ידידנו פותח השרשור בנושא הדלקת האורות ובכלל - לא חושב שצריך לזכור לו את העוון בהקשר של הנושא הזה. לדעתי הסיטואציה שלתוכה הוא נקלע היא בעייתית, מבחינת החוק וההנדסה של קטע הכביש, וחבל. אני אישית לא חושב שהייתי יורד לשוליים, אבל אם מישהו אחר סביבי היה בוחר לעשות זאת - הייתי מבין אותו. מה שכן, אם כבר נוסעים בשוליים, כדאי להיזהר מאוד ולהקפיד על נסיעה אטית מאוד, ומבט צמוד לרכבים על הכביש. האופן שבו עומסי תנועה מתנהלים בארץ (ובכלל) הוא כזה שבו הנהגים מאיצים ומיד בולמים ועוצרים. תשלב את זה עם הרבה נהגים שחולמים בפקק ותקבל הרבה חיתוכים לשוליים (כי פתאום מגלים שהנהג ממול עצר) או סתם נהגים שיורדים לשוליים, ועוד בעיות שונות (מכשולים על השול, רוכבים ועוד).

השאלה היא היכן נמצאים החתכים: אם הם נמצאים על המדרס (החלק השטוח שבא במגע עם הכביש) אז אין בעיה כל עוד זה לא חודר לשכבות הפנימיות (ורואים בד\רשת פלדה). אם זה בפינות של המדרס או בדפנות של הצמיג - חד משמעית להחליף!

זה בדרך כלל מיושם כששוטר מאוד עצבני רואה מישהו עם היד מחוץ לחלון בהפגנתיות או מתעסק במשהו בזמן הנהיגה. קורה מדי פעם...

אכן יש קנס כזה (ולעתים גם ניתן, אם כי לא נפוץ) וטוב שכך. אמנם מדובר "בסך הכל" בתפעול הרכב ובכל זאת, טובות השתיים מן האחת. כמובן שכל הסרת יד שניתן לפרש אותה (לעתים באופן דחוק למדי) כהורדת היד לצורך תפעול הרכב - מותרת.

זה לא נכון לגמרי. בהחלט כדאי לתת למנוע עשר-עשרים שניות (ואפילו יותר, תלוי במנוע) כדי שהסל"ד יתייצב וכדי שהשמן יגיע לכל החלקים הנעים לפני שנוגעים בגז ומעמיסים עליהם. מה שלא צריך לעשות זה "חימום" כמו שחלק מן הנהגים עושים עם הגז. מעבר לכך יש להקפיד על סל"ד נמוך ויציב ולחיצה קלה על הגז עד שהמנוע אכן מגיע לטמפרטורת עבודה. אגב, מעבר לדברים הנכונים שנאמרו כאן לגבי פעולת המנוע כשהוא חם, טמפרטורת המנוע גם גורמת להתרחבות של חלקים במנוע, כמו "סגירה" של מרווחי השסתומים. חשוב לזכור שיש עוד לא מעט חלקים ברכב שמתחממים בתחילת הנסיעה: התמסורת, הצמיגים, הבולמים, הבלמים ועוד.

אני נוהג להדגיש בפני אנשים שמכירים אותי (ושמחזיקים ממני בתחום הרכב והנהיגה) את החשיבות של תפעול חלק ומדורג של הרכב: לחיצה והרפיה על הדוושות בהדרגה ובעדינות. לאופן התפעול הזה יש יתרון מבחינת נוחות הנסיעה ויציבות הרכב (ניצול האחיזה) אבל השאלה ששאלו אותי לאחרונה היא אחרת: האם יש לאופי הנהיגה הזה השפעה חיובית כלשהי על צריכת הדלק או על הפעולה התקינה של המכלולים במערכת ההינע? כלומר, בהשוואה בין שני נהגים, שמשתמשים באותה כמות של "גז" אלא שהאחד 'פותח' את הגז בהדרגה וכן 'סוגר' אותו בהדרגה ובפעולה חלקה, ואילו השני מתייחס אל הדוושה כאל מתג "On\Off," האם יהיה הבדל כלשהו מבחינה מכנית (נגיד, שחיקה) או אפילו מבחינת צריכת הדלק?

יש סתירה בבקשה הזאת: צמיג ספורטיבי תמיד יבוא כפשרה על חשבון אורך חיים. תרכובות גומי רכות יותר שנעשה בהן שימוש בצמיגים אלו (בעיקר בכתפיים) נשחקות מהר יותר וגם מתייבשות מהר יותר ומעבר לכך - רוב רובם של הצמיגים לא יחזיקו מעבר לשלוש שנים וחלקם אפילו יחזיקו רק שנתיים וחצי. כדי שצמיג ממש יחזיק ארבעה שנים מלאות, הוא צריך להיות קשיח יחסית (לא ספורטיבי), בן חודש-חודשיים ביום הרכישה, כל הזמן בלחץ ובכיוון הנכון, חונה קבוע בצל, עובר ניקוי קבוע במים ו\או תכשיר סיליקון, וננהג בעדינות על כבישים "חלקים" ובטמפרטורות נוחות בלבד, וללא סימני יובש.

אכן, בדוק בולמים ("בולמי זעזועים") ובאותה הזדמנות בדוק גם את הקפיצים (שמתבלים כאשר הבולמים שחוקים) וכן את לחץ האוויר בצמיגים. כמה קילומטרים עבר הרכב? בולמים לרוב מתחילים "להתעייף" לאחר כ-80 אלף, ועד 20 אלף יותר או פחות בהתאם לאופן השימוש. מצב הבולמים חשוב לא רק מבחינת נוחות נסיעה, אלא זהו אלמנט בטיחותי מהמעלה הראשונה. רכב עם בולמים שחוקים - מרחק העצירה שלו במצב חירום מתארך מאוד ויציבותו - פוחתת!

לעולם לא. בתחנת הדלק הנוזלים (נוזל קירור, שמן מנוע) כבר חמים והמדידה אינה מדויקת. מעבר לכך, אין לעובדים בתחנה שום מושג איזה שמן יש בתוך המנוע וחלקם הגדול גם לא מספיק מקצועיים וייתכן שלאחר מכן תמצאו שמן ממסרות במנוע ולהיפך, נוזל קירור לא מתאים ובעיקר - מילוי מוגזם של שמן שהוא גרוע עשרות מונים מחוסר שמן כלשהו, מה גם שאיכות השמנים שהם משתמשים בהם נמוכה בדרך כלל. שומר רכבו ירחק.

לא נכון. הכיסוי מעבה את ההגה, לרוב באופן לא רצוי וכן יוצר שיכוך כלשהו (לא רצוי) לתנועת היד. חלק גדול מהם מחליק על הידיים (בעיקר אלו העשויים פלסטיק או הפרוותיים) ורובם גם יתחילו להחליק על ההגה לאחר זמן מסוים. בהתחלה ההחלקה לא מורגשת (ולעתים היא נשארת ככזאת) ואז כפי שאמרתי ייווצר איזשהו "שיכוך" לא רצוי לתנועות ההגה, אך ייתכן גם שדווקא ברגע שצריך הכיסוי פשוט יסתובב על ריק...

שמן 5W40 נשמע לי דליל מדי לישראל. יש גם לא מעט מנועים שבהם עדיף בתנאים של הארץ להעדיף את השמן הסמיך ביותר המותר לפי הוראות היצרן (בעיקר מוגדשים).

אם כבר פותחים את בית המצערת ומנקים את הפרפר - אפשר גם לפתוח את מנוע הצעדים שיושב ליד ולנקות גם אותו חיצונית - גם זה קשור לעניין רעידות בסרק ויכול לעזור למניעתן.

תראה, מבחינה הגיונית קרה מאוד הוא צודק: שתי עוולות לא עושות צדק. ובכל זאת, זה מעודד לראות איטלקי (איטלקי אמיתי, כן? לא האוסטרים של "צפון איטליה") חמום מוח עוקף על פס לבן ומוריד רכב אחר לשוליים "כאילו כלום." פתאום הסבא יוסי שנרדם על השמאלי ב-80 קמ"ש או דוד אבי שיושב לך על הזנב לא נראים כל כך נוראים.

לך לביקור אצל השכנים בנאפולי או ירדן לצורך קבלת פרופורציות.

בולמים עם נסועה כזאת גמורים כבר מזמן, גם אם הם לא נוזלים. רוב הבולמים מאבדים מתכונותיהם ברמה מסוכנת (במקרה של צורך בבלימה פתאומית או סטיה חדה) כבר לאחר 80 אלף קילומטר, כאשר עיקר השחיקה היא פנימית (ולכן אין נזילה) בגומיות ובתותבים והחיבורים. אם סגנון הנהיגה והתנאים פועלים לטובת הבולמים - נסיעות ללא מטען, תפעול עדין, נהיגה בכבישים סלולים טוב, הקפדה על תחזוקה של שאר המכלולים וכדומה - אז חייהם יתארכו עד 100 אלף או אולי אפילו קצת יותר, אבל מעבר לכך יש צורך להחליף בולמים אף על פי שהם תקינים ולא נוזלים.

קודם כל, החיוניות מטעה במקרה הזה. את מה תזכור? את מאה הנהגים שלא עשו שום דבר מיוחד ולא הפריעו, או את שני הנהגים שכן חתכו\נצמדו\נדחפו וכדומה? אם תחשוב על זה קצת אולי זה יועיל לך. מעבר לזה, השיטה שלי להימנע מכעסים בנהיגה היא פשוט להתמקד בכיוון המעשי: נהג נצמד אלי מאחורה, למשל. קודם כל אני נוקט בפעולות פרקטיות שיחזירו לי את מקדם הביטחון, לרוב הגדלת רווח מלפנים. ברגע שהעסקתי את עצמי עם תגובה בפועל, אני מתרכז פחות ברגש ובאופן שבו זה גורם לי לחוש כלפי ה"לחצן" מאחור. בעצם אני מתמקד בנהיגה שלי ולא של האחר. תנסה, "זה כדאי."

זה לא רק עניין של כוח המנוע. התיבה האוטומטית מאוד מורכבת ומאוד עדינה. כל דרדור אחורה שלה כשהיא בהילוך, החזקה שלה על הגז בעליה חדה או על ידי גז ובלם בו-זמנית - שוחק אותה ברמה מטורפת (התחממות, שחיקה בתיבה ובמצמדים\חבקים שלה) ויכול גם לגרום לה לדומם את הרכב או להזיק לתיבה ממש בו במקום.