חן פרחי

ברור שאין למהר להסיק מסקנות ממקרה בודד, ניסיתי להדגיש שהמגאן II, בניגוד ליונדאי גטס או מאזדה 3, אינה סובלת הזנחה, וזה נאמר לי ע"י מנהל העבודה במוסך שיש לו ניסיון רב עם המכוניות הללו. לטענתו, מכוניות כאלו מיד פרטית הפגינו אמינות משביעת רצון בסה"כ.

בוא תספר לאחותי על אמינותה המופלאה של המגאן 06' שלהם.. 1. מיד לאחר הקנייה הוחלפו שסתומים בגיר - 1250 ש"ח. 2. סליל הצתה נפח את נישמתו ב 65,000 ק"מ - עלות של 650 ש"ח. 3. מפוח מאוורר פנימי נישרף - 1500 ש"ח (נידרש פירוק כל לוח המחוונים). 4. וגולת הכותרת - בית הטרמוסטט שעשוי פלסטיק ניסדק, וכתוצאה מכך חדר שמן מנוע למערכת הקירור. הנזק - רדיאטור חדש, 4 צינורות מיים שהיו נפוחים מהשמן וסט פקקים חדש, לא רציני, סיפור של 8500 ש"ח ! כל התיקונים בוצעו במוסך המכונן בת"א, מאחר וקשה מאד להשיג למגאן II חלקים תחליפיים. מצטער, קשה לי להמליץ למישהו לקנות מכונית כזו ולא סתם היא נמכרת בעשרות אלפי שקלים פחות מהמאזדה 3. ואם כבר החלטת לקנות מגאן, בדוק אותה היטב - מכונית מוזנחת תעלה לך ביוקר !

וכמידי שנה, אני שב ומזכיר ל כ ו ל ם את הנוהל בעיניין שרשורי המהירות. אם אין לכם ממש מה לחדש, בבקשה חסכו מאיתנו את השרשורים המיותרים הללו, שבנוסף לשעמום המוחלט שבהם, דוחקים דיונים מעניינים לאחור. בתודה מראש.

בלי קשר לדיון המשעמם אך צפוי, שהתפתח כאן, מנועי ה FSI של פולקסווגן לא היו הצלחה גדולה, בעיקר לא ה 1.6 שפעולתו היתה נעימה פחות משל ה 1.6 הרגיל, בלי בונוס ביצועים גדול. פולקסווגן השקיעה לא מעט משאבים בפיתוח מנועי הזרקה ישירה, ורק ששודך להם מגדש טורבו הם הוכיחו את עצמם.

מערכת הבלמים שלה היתה זהה לזו של הסיטרואן SM עם "דוושת מתג" ולכן יש צורך באקומולטור המכונה "בומבה".

שטויות במיץ עגבניות. מערכת הבלמים בכל מכונית נוסעים הינה הידראולית ואינה תלויה בגחמות מחשב זה או אחר. המערכות האלקטרוניות היחידות הינן ABS ו EBD ואובדנן אינו משפיעה על יכולת הבלימה של המכונית. התקלה היחידה שעלולה לפגוע ביכולת הבלימה של המכונית, הינה כיבויה של המכונית ואובדן יכולת ההגברה של מגבר הבלם (בוסטר), ואז הדוושה הופכת לקשה יותר ויכולת הבלימה ניפגעת.

הבמ.וו סידרה 5 שכונתה E28 החליפה ב 82' את סידרה 5 הקודמת שנקראה E12, ולמעשה לא היתה מכונית חדשה ממש אלא מתיחת פנים מקיפה לדגם הקודם. ה E28 שהיתה בשעתו מכונית הסאלון של ב.מ.וו יוצרה עם אופצייה למספר מנועים; המנוע הבסיסי היה 1.8 בעל מאייד פייבורג כפול ו 90 כ"ס, והיה לה גיר ידני 5 הילוכים בלבד. דגמי ה 2.0, 2.5, 2.8 ו 3.5 היו בעלי 6 בוכנות וכולם היו מוזרקי דלק. עד שנת 84' תיבות ההילוכים היו ידניות 5 הילוכים או אוטומטיות 3 הילוכים. משנת 85' קיבלה סידרה 5 תיבה אוטומטית של ZF 4 הילוכים. ההגה היה מוגבר כוח בכל דגמי ה 6 בוכנות, והבלמים היו דיסקים בכל הפינות, שדגמי ה 525, 528 ו 535 הציעו מערכת ABS כאופצייה. כללית, הב.מ.וו E28 נחשבה מכונית מצויינת לתקופתה, בעלת ביצועים טובים בדגמי ה 6 בוכנות, גימור מצויין והרבה הנאה בסגנון הב.מ.וו של פעם, מה שאומר שבידיים לא נכונות או נימהרות, עולמו הקסום של היגוי היתר יתגלה עד מהרה לנהג.. רוב הדגמים שיובאו לארץ בחבוא סדיר היו ה 518I החלשה, ואילו דגמי ה 6 בוכנות לרוב הגיעו ביבוא אישי, למרות שרסקאר הביאה בשעתו את כל דגמי הסדרה, כולל ה 535 החזקה. בעיות מיוחדות? בדוק היטב את מערכת ההיגוי המורכבת יחסית (הגה תפוחים), מצב מפרק גל ההינע והציריות האחוריות, שלמות תא הנוסעים והאיבזור החשמלי, באם קיים, תעיף מבט לרדיאטור, מאחר והוא עשוי פלסטיק ותיקונו אינו זול כלל ועיקר. השאר ? כמו בכל מכונית, פלוס מינוס. בהצלחה.

הפיג'ו 407 היתה מכונית יפיפיה ששילמה מחיר כבד מידי על עיצובה - מושב אחורי צר וצפוף ותא מטען קטן מידי. בנוסף היא תומחרה גבוה יותר מה 406 ונאלצה להתמודד מול מיטב התוצרת הגרמנית, מה שלא עשה לה חיים קלים. ה 607 היתה (כנראה) ניסיון אחרון של פיג'ו להתמודד בשוק מכוניות הסאלון, אחרי כישלונן של ה 604 וה 605, ומכירותיה היו איזוטוריות למדי, וזו כנראה הסיבה מדוע פיג'ו לא פיתחה לה מחליפה ישירה.

שנים רבות שמה וולבו דגש על דגמי הסטיישן שלה, שהחל משנת 68' איפשרו הסעת 7 נוסעים, כשהשניים האחוריים יושבים הפוך לכיוון הנסיעה. הוולבו 145 נימכרה, יחסית, במיספרים גבוהים ביחס לגדמי הסאדן וכך גם ה 240, 740 ו 940. מעניינת במיוד היתה גירסת הסטיישן של ה 850 R שהציעה ביצועים מעולים במרכב שימושי מאד.

רליאנט, כמרבית היצרנים הבריטיים הקטנים, השתמשו בחלפים רבים שנלקחו ממכוניות פורד השונות. יצרנית מכוניות הספורט GINETTA אפילו שאלה מהפיאסטה XR2 את תא הנוסעים שלה. גם TVR השתמשו שנים רבות במיכללים של פורד, החל במנועים וכלה בפנסים. ולגבי רליאנט - לרליאנט היה ניסיון רב בתכנון וייצור מכוניות מפיברגלאס, ולכן אך טיבעי היה שמיפעלים חדשים שהוקמו במדינות אקזוטיות כמו תורכיה וישראל, השתמשו בשירותיהם לצורך פיתוח דגמים חדשים. באותה שנה שבה הוצגה הסוסיתא קוביה, הוצגה בתורכיה האוטוסאן אנאדול, שכמו הסוסיתא השתמשה במיכללים של פורד. אגב אוטוסאן, בסוף שנות ה 70' יובאה יצירת המופת הזו לארץ, ולא היתה אלא רום כרמל תוצרת תורכיה, שעשתה את הלא יאומן והיתה אפילו מכוערת יותר מהיצירה הישראלית..

בניגוד למה שקרה בתחומי האלקטרוניקה והטקסטיל, בתחום הרכב יהיה לסינים הרבה יותר קשה לתפוס פלח שוק משמעותי, ולאו דווקא בשל איכות המוצרים או טיבם. יצרנים שהגיעו ממדינות נטולות מסורת מוטורית (קוריאה, למשל) או יצרנים שיצאו ממדינות שהיו תחת מסך הברזל (סקודה, דאצ'יה) נקטו תמיד באותה שיטה - הרבה פח, הרבה איבזור, קצת כסף. דוגמא מצויינת מהווה הדייהו רייסר שהגיעה לארץ לפני 16 שנה - מאחר וקוריאה הדרומית לא נחשבה למעצמת רכב, בלשון המעטה, הציעה הדייהו רייסר את הנוסחה המוכרת, והיא אכן נימכרה בכמויות נאות. וזה בדיוק מה שעושים הסינים כיום, מאחר ואין להם מסורת מוטורית, הם מייצרים דגמים גדולים יותר מהמקובל בקבוצתם, מאובזרים היטב ובמחירים תחרותיים, במידת האפשר. ולמי שחושב שהסינים עומדים להשתלט על עולם הרכב - הסירו דאגה מליבכם. היתרון העיקרי של הסינים כיום הוא כוח עבודה זול, ובתעשיית הרכב שבה האוטומצייה המירבית שולטת, היתרון הזה מיתבטל, כך שלסינים מצפה עבודה לא קלה.

אז תרשה לי לחדש לך. גם הוולבו 144 שלי, שחוגגת בקרוב יום הולדת 40 עלתה לירושלים בלי ציוץ ביום שרב ב 40.0C והניעה בנגיעה קלה (תוך שימוש במשנק, כמובן) גם כשהטמפרטורה בחוץ היתה 3C והיחיד שהיה לו קר זה אני. ואפילו ציפוי הניקל על ידית בלם היד לא התקלף, וקפיץ החגורה מתפקד כמו ביום ה 11.9.72, היום בו היא יצאה מהחברה..

מכוניות סקודה תמיד כיכבו בסקרי שביעות רצון בשל הסיבה העיקרית שהן העניקו תמיד תמורה מעולה לכסף, וזו נקודה חשובה מאד לצרכן הבריטי. האמת שלפני שקנינו את היונדאי I20 בדקתי את הסקודה פאביה. על סמך קריאה כאן, הנחתי שכמכונית הפאביה נוגעת בשלמות. האמת, מבחינתי, היתה שונה בהחלט; הפאביה הינה סופר מיני נחמדה למדי, אך בגירסת ה 1.6 האוטומטית היא היתה רחוקה מלהרשים - החל בעיצוב הלא ממש מרשים, המשך במנוע ה 1.6 הרועם וכלה באיבזור הלא נדיב.

ללא ספק, זו היתה אחת ההשקות המרגשות ביותר בעת האחרונה. כחצי שעה לפני תחילת ההשקה, הגיעו שיירת הדה שבו המקסימות שבאו לכבד את אחותן הגדולה ביום חגה, וכולן חנו בצורה מסודרת ויפה, ומה שקסם במיוחד היה הניגוד המדהים בין הדה שבו המינימאליסטיות ל SM המקסימה. בטקס ההשקה שמענו סיפורי תש"ח מפי אברם, אביו של אריוס (בעיקר סיטרואן) ונוכחנו לדעת שאהבה לתחביב שרירה וקיימת גם בגיל הזהב. נאחל לאברם היקר עוד שנים רבות וטובות, ושיזכה להגשים את חלומו - מכונית קבריולט, ורצוי DS שאפרון !

אתה אכן צודק ולא התבלבלת בין הדה סוטו לצ'קר. דה סוטו מונית מופיעה בסרט משפחת שמחון משנת 64' ואפילו בסרט חסמבה וחברי כנופית המטפחת השחורה משנת 71'. נהג המונית בסרט היה ז'אק כהן.

קונצרן רוטס הבריטי נסגר כבר ב 76' ולמעשה כלל לא נימכר. בניגוד לבריטיש ליילנד, לקונצרן רוטס הממשלה הבריטית לא ממש שמחה לסייע, ובהיעדר תקציבי פיתוח הם החליטו פשוט להפסיק לייצר מכוניות. קרייזלר אירופה נימכרה לפיג'ו בסכום כיסוי החובות שלה, מה שעלה ביוקר לפיג'ו בלא שצמחה לה תועלת ממשית מהמותג. אגב, ההורייזן וה 1307 הראשונות נקראו סימקה-קרייזלר, ורק בשנת 81' הן ניקראו טלבוט. השריד האחרון לחברת טלבוט היתה לא אחרת מאשר הפיג'ו 309. פרוייקט LC28 יועד על מנת לפתח מחליפה לטלבו הורייזן, ובשנותיה הראשונות עשתה ה 309 1.1 ו 1.3 שימוש במנועי טלבו.

אחרי סדרת תקלות כה מרשימה, על מי בדיוק אתה רוצה שיוציאו את העצבים ?! מה זה בדיוק "בנתיים, בלת ברירה הלקוחות סובלים" ? מכונית חדשה עולה קרוב ל 100K וחזקה על מי שמוציא סכום כזה שהוא מחפש שקט נפשי ולא תירוצים סתומים. מוסך אינו בית מלון, וזו חוויה די מפוקפקת להעביר ימי עבודה שלמים בחיפוש אחר תקלות. יש סדרה של צגים דפוקים ? תתארגנו על צגים חדשים ותקראו לכל בעלי המכוניות על מנת להחליף אותם. הבעיה חשוכת מרפא ? אל תיבאו יותר את המכונית, בטח אם מסתבר בדיעבד שאינכם מסוגלים להעניק לה שירות ראוי.

וכאן אני מבקש, כמנהל פורום, להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. לא חסרים פורומים וטוקבקים ברשת שעוסקים בנושאים הנ"ל, ולפחות כאן נשאיר את העיניין בחוץ. בתודה מראש.

תקלות חשמל ואלקטרוניקה לרוב אינן מסובכות וקלות יחסית לתיקון, אבל הן מוציאות לאדם את החשק מהמכונית וממאיסות אותה עליו. כל השאלה היא מה רמת הטיפול והשרות שנותן היבואן במקרים כאלו, ומה רמת המיקצועיות שלו.

נסה אצל שלמה סייג מבני ברק. פירוקיה שמתמחה בוולבו, והחשוב מכל - מחירים סבירים בהחלט.

הרנו פואגו, מחליפתן של הרנו 15\17 נימכרה בארץ החל משנת 80' בשני דגמים עיקריים; TL עם מנוע 1.4 64 כ"ס ברמת איבזור נמוכה יחסית וגיר ידני ו GTS עם מנוע 1647 סמ"ק 96 כ"ס, גיר אוטומטי, ברמת איבזור גבוהה למדי, שכללה בין השאר חלונות חשמל, נעילה מרכזית, הגה כוח, חישוקים קלים ומזגן מקורי. בשנת 84' נוסף להיצע דגם ה GTX שצוייד במנוע 2.0 "דוברין" עם 110 כ"ס וגיר ידני. למרות שהדגם הופיע במחירוני רנו באותה העת, אני בספק עם נימכרו מכוניות כאלו בארץ. לקראת 85' נוסף לייבוא דגם הטורבו - מנוע 1565 סמ"ק, דגם בני ל, והספק מכובד של 132 כ"ס. למרות שהמנוע היה זהה לזה של הרנו 18 טורבו, ההספק היה גבוה יותר בשל מגדש גדול יותר. ההספק אמנם היה מכובד, אך מדובר היה במנוע פרימיטיבי למדי שנעדר מצנן ביניים ומערכת ניהול מנוע והזנת הדלק בוצעה באמצעות מאייד כפול ולא הזרקה. דגם הטורבו הגיע ברמת גימור גבוהה שכללה בנוסף לאיבזור המכובד גם מושבי עור.

ומה בדיוק יצא למדינה מזה ? המטרה היא לגרוט מכוניות שאינן מצויידות בממיר קטליטי, ולא על מנת לספק 3000 ש"ח לכל מי שלא מעוניין ברכבו. באירופה, מטרתה העיקרית של תוכנית הגריטה היתה עידוד רכישת מכוניות מתוצרת מקומית. בארץ, אין אפילו את זה.

לפורד סיירה היתה שילדה טובה לעין ערוך ושיעור מלדייהטסו שרמאנט, ולפחות מהבחינה הזו היא משתווה לב.מ.וו E30. כל מכונית בעולם אפשר לשפר ולהביא ליכולת גבוהה יחסית, השאלה מה המחיר הנדרש ואם זה שווה. גם מוולבו 240 אפשר לעשות חיית דריפטים, וכנ"ל גם מאופל רקורד. שוב, הכל פונקצייה של מחיר וכדאיות.

הספקי המנוע באודי 80 אינם מקריים; בשנים ההם מדרגות הביטוח בגרמניה ניקבעו לפי הספק המנוע - 45, 60, 75 , 90 ו 115 כ"ס. ואכן, לרוב המכוניות הגרמניות בנפח 1.1-1.2 היו 45 כ"ס, ל 1.3 היו 55-60 כ"ס, ל 1.6 היו 75 כ"ס, ל 1.8 היו 90 כ"ס ומנועי ה 2.0 היו בעלי הספק של 115 כ"ס. גיר ה Eּ+3 יוצר בתקופת האובססיה הקשה של אודי לחיסכון בדלק, ואכן, על הנייר האודי 80 1.3 היתה חסכונית להפליא. מעשית, ההילוך הרביעי היה בלתי שימושי בעליל, ולמכונית היו למעשה 3 הילוכים שעיחסי ההעברה שלהם פוזרו היטב.. לדגמי ה 5 בוכנות היה גיר E+4 כשיחס ההעברה של החמישי היה פרוע עוד יותר, רק ששם ההספק והמומנט היו גבוהים בהרבה, מה שפיצה על יחס ההעברה האסטרונומי. אותו גיר, אגב, הופיע באוסטין מאסטרו 1.3 LE.

זו מטרה מורנה, מכונית ספורט צרפתית שיוצרה בין השנים 80' - 83'. המורנה היתה עשוייה פיברגלאס ועוצבה ע"י מעצב יווני. למורנה, שהחליפה את המטרה בגירה היה מנוע 1.6 שנלקח מהטלבו סולרה בהספק של 92 כ"ס ואופצייה למנוע 2100 מתוצרת קרייזלר (שבגירסתו המוגדשת שימש את הפיג'ו 505) עם 142 כ"ס. בשל רוחבה של המכונית התאפשרו התקנת 3 מושבים לרוחב המכונית. הן המורנה והן הבגירה היו מכוניות מעניינות ויפות, שנהנו מהתנהגות כביש מצויינת, וכל זאת תוך התבססות על מיכללים מוכרים.