malcishua

אתה אמור לעצור בהגיעך לתמרור ולקו העצירה. אם לא עשית זאת - לא ביצעת את חובתך (גם אם עצרת לפני זה).

לחצתי, ואפילו העברתי משרה אחת רלוונטית לקרוב משפחה. אתה מקבל משהו מיוחד אם מישהו מתקבל לעבודה דרכך? ואם כן, איך הוא אומר שאתה הפנית אותו?

אתה צודק, אבל זה מאוד תלוי במה אתה מחשיב בתור ״תכונה״... לא משנה, מיצינו וחזרנו לנושא הדיון המקורי.

קודם כל, שים לב שסייגתי במקרה שהנושא קשור ישירות לתכונה המדוברת. אנחנומ מנהלים בשרשור הזה סוג של דיון פוליטי (או חברתי). אף אחד לא מחלק עצות בשום נושא (לא לימודי מדמ״ח ולא חתונות). הדיון הנוכחי מתנהל בצורה של העלאת טיעון (לוגי ככל האפשר, אבל זה כבר נושא לדיון אחר), והשבה בטיעון לוגי אחר. במסגרת הזו, אין שום חשיבות לגילו של הטוען (בתור טיעון או נימוק הקשור לדיון), אלא אך ורק לטיעון שהוא העלה. ד״א, לכתוב ״אתה מזכיר לי דעות שהיו לי בגיל צעיר יותר״ זו הערה לגיטימית (אבל כמובן לא טיעון או נימוק לגיטימי בדיון). מה שהיה כאן היה יותר בסגנון של ״נשמע שאתה צעיר ולא מבין מספיק כדי לנהל את הדיון הזה. תחזור כשתהיה מבוגר יותר - ובשאיפה תתיישר לדעה שלי״. שזו גישה, מעבר לכך שהיא לא לגיטימית לדיון, גם די גסת רוח.

1. אף אחד כאן לא עומד למשפט. סה״כ מנהלים דיון חברי. 2. אף אחד כאן לא מתיימר להיות מומחה בתחום שבו אנחנו דנים ו/או לתת חוות דעת מוסמכת של מומחה. 3. אין שום הבדל בין פסילת דעתו של מישהו בשל גילו לבין פסילתה על סמך כל תכונה אחרת שלו, אלא אם התכונה קשורה ישירות לנושא הדיון (ו״חוסר ניסיון״ בשל גיל צעיר הוא ממש לא קשר ישיר לנושא הדיון). שתיהן לא לגיטימיות באותה המידה.

מה הקשר בין המודעות שלך לקיומם להיותם ״מיטב המוחות״? אתה מכיר את מיטב המוחות בכל תחום בארה״ב? יותר מזה, אתה יכול לנקוב (מבלי לבדוק בגוגל כמובן) מיהם מיטב המוחות בתחום המדובר?

הבעיה מבחינת סחירות בסגמנט הזה (מיני) הוא שמחירי החדשות כל הזמן ממשיכים לרדת, וגוררים למטה את מחירי המשומשות. בנוסף, שוק יד שניה מוצף בהן. לכן לדעתי ההתלבטות בין דגמי מיני שונים לא צריכה בכלל לכלול אלמנט של סחירות עתידית, את כולן יהיה קשה מאוד למכור. דווקא לפיקנטו לדעתי חסרון מול C1 למשל, מכיוון שהמחירון שלה גבוה יחסית. נסה למכור פיקנטו ידנית בת 3 עם מחיר מחירון של 45000 כשאפשר לקנות C1 חדשה ב-50000.

אייל ראיית העולם שלך מאוד אופטימית והלוואי ואתה צודק. אבל תרשה לי לספר לך איך זה נראה מנקודת המבט שלי ומה שאני רואה מסביבי. זה נכון שארה״ב (וגם אירופה) תמיד היוותה מוקד משיכה לאנשים מכאן שרצו וחלמו על חיים אחרים (אולי טובים יותר, ואולי לא. זה לגמרי סובייקטיבי ולא על זה הדיון). וזה טבעי. טבעי שאנשים נמשכים למשהו שאין להם, שהוא חדש ומסקרן, וטבעי שחלק קטן גם עושה את הצעד וממש מנסה. אבל בשנים האחרונות נראה שיש שינוי. יותר ויותר אנשים עושים את הצעד. וזה לא רק עניין של יותר, זה גם השלב בחיים והתנאים שבהם הצעד מתבצע. למשל, באקדמיה. אם פעם אנשים היו עושים את כל המסלול בארץ, נוסעים לפוסט וחלקם נשאר בחו״ל לאחר הפוסט (המשפחה השתלבה בסביבה, אין הרבה תקנים בארץ ועוד הרבה סיבות לגיטימיות) - הרי שכיום, הרבה מהדוקטורים הצעירים מוותרים על שלב הפוסט, מקבלים משרות שונות בחו״ל (בתעשיה ובאקדמיה) ופשוט עוזבים. יותר מזה - מספר הולך וגדל של אנשים עוזבים לחו״ל כבר אחרי התואר הראשון כדי להמשיך לתואר מתקדם - אם זה לדוקטורט ואפילו לתואר שני. מיותר לציין שהרבה מהם (אם לא רובם) לא חוזרים לארץ. אם פעם הייתי שומע פה ושם על מישהו שנוסע לעשות תואר שני בחו״ל, היום זה כבר נהיה ממש טרנד ואני שומע על - ומדבר אישית עם - יותר ויותר כאלה. וגם בתעשייה - הזרימה לחו״ל גדלה משנה לשנה. אם פעם הנוסעים לחו״ל היו בעיקר כאלה שקיבלו הצעה לרילוקשיין מהעבודה, ורובם היו חוזרים אחרי שנתיים - היום המצב שונה לחלוטין. אנשים יוזמים ומחפשים עבודה בחו״ל מתוך רצון קונקרטי לעזוב ולחיות שם, ולא רק כדי לעבור חוויה מעניינת של שנתיים. מתוך החברים שלי שעובדים בהייטק, בערך רבע (ברצינות! אני לא מגזים) עזבו או בהליכי עזיבה כדי לחיות בחו״ל. ולפני שאתה קופץ, לא מדובר רק על תחום ההייטק. זוג מכרים מורים, שנסעו ע״מ לעבוד כמורים לעברית בבי״ס יהודי בניו-יורק. מכר שנסע להשתלב בעסק משפחתי (רחוק) בלוס אנג׳לס. אפילו חבר רופא שנסע לחו״ל לתת-התמחות ופשוט בחר שלא לחזור. מיותר לציין שברוב המקרים המדוברים עוזבים את הארץ אנשים שהם בד״כ באחוזונים העליונים של התחום שלהם, ובאופן כללי אנשים שנמצאים בקצה היצרני והתורם לחברה של הספקטרום, מכל הבחינות. אזרחים טובים, משלמים את כל המיסים בלי לעשות בעיות, עושים מילואים כשצריך, חלקם אפילו לא ניגשים ללשכת האבטלה בחודש-חודשיים בין עבודות כי הרי הם יזמו את המעבר, למה שהמדינה תשלם להם על זה. אבל הדבר המשותף לכולם זו התחושה הזו, שמצטברת אצלם תקופה ארוכה עד שהיא מגיעה למסה קריטית, של מה אני עושה פה בכלל. תחושה שהם עובדים קשה, משלמים מיסים שמממנים אוכלוסיות נצלניות שלמות, עושים מילואים כשצריך ועדיין החיים שלהם מלאים באי-ודאות מהמצב הבטחוני, המצב הכלכלי, והם בעיקר מרגישים שהמדינה לא שמה ז*ן על הרצונות והצרכים שלהם אלא יותר על אלה של האוכלוסיות הנצלניות הנ״ל. ואז הם מביטים אל מעבר לים ורואים ששם כל הדברים האלה פשוט נעלמים והכל נעשה קל יותר. הרבה יותר קל כלכלית, אין פחד מפיגועים, אין אי ודאות. ואין את ההרגשה שקהלים שלמים חיים על הגב שלך. אז נכון, קל לומר להם (ואני עושה את זה, לפעמים..) שהם מתבכיינים ושהמצב שלהם טוב בהרבה מזה של רוב האוכלוסיה כאן. אבל עם הרגשה קשה מאוד להתווכח, ודאי כשהיא מעוגנת בעובדות שקשה להכחיש. וכך הם עוזבים להם, אחד אחרי השני. אני מאבד חברים, בני משפחה ומכרים קרובים, והמדינה מאבדת לאט לאט שכבה שלמה של אנשים שתרמו לה המון מכל הבחינות - כלכלית, חברתית ואיכותית. ובקצב הזה - אני, שלא כמוך, בכלל לא בטוח שיהיה תחליף לכולם.

לפני כמה חודשים היינו בסינמטק (בירושלים). כשחזרנו לרכב גילינו שמישהו חנה וחסם כביש שהוא בעצם היציאה היחידה מאיפה שחנינו (ולמעשה היציאה היחידה מכל החניה התחתונה של שכונת ימין משה). היינו מספר בעלי רכב שפשוט לא היה להם איך לצאת מהחניה. התקשרנו למשטרה והם ניסו להשיג את בעל הרכב בטלפון, ללא הועיל (היה בסרט בסינמטק ולא ענה..). לבסוף הגיעה ניידת, ולהפתעתנו השוטרים פשוט חיכו איתנו עד שבעל הרכב הגיע (ניסו להשיג אותו בטלפון במשך כל הזמן). בסופו של דבר בעל הרכב ואשתו הגיעו, והאמת שהמצב היה מאוד נפיץ (הזכיר אווירה של לינץ׳). תירוץ טוב לא היה להם (אה, חונים גם למטה? אבל חשבנו..). כמובן הזיזו מיד את הרכב. השוטרים עוד נזפו בהם כשאנחנו עזבנו, ודי ברצינות (הם ממש עמדו שם כמו שני ילדים נזופים עם העיניים ברצפה), והבטיחו לנו שהם יקבלו דוח. אבל ההרגשה האישית שלי שאם השוטרים לא היו נאלצים לחכות להם כ״כ הרבה זמן, העונש והנזיפה היו חמורים הרבה פחות (אם בכלל). כשהשוטרים הגיעו הם בכלל לא התייחסו לעניין כחמור, ההתייחסות הלכה והחמירה ככל שעבר הזמן והם המשיכו לחכות איתנו...

אל תבנה בכלל על סחירות מטורפת (לגבי הפיקנטו). לא מזמן מכרתי אחת כזו, עם קילומטרז׳ נמוך במצב מצוין, ולא היה קל. השוק מוצף בהן.

אתה ממשיך להביא הייטק בתור דוגמא למרות שהראתי לך כבר לפני כמה הודעות שמדובר במקרה קיצון. שוק ההייטק הוא ממש לא דוגמא לאיך מתנהל שוק העבודה בישראל. חצי (!) מהעובדים במדינת ישראל מרוויחים מתחת ל-6700 ש״ח בחודש (אאל״ט, זה אומר שאפילו לא משלמים מס הכנסה? לפחות רובם לא משלמים). על העובדים האלה אף אחד לא מתחרה, הם בד״כ לא מקצועיים וגם אם כן זה מקצוע שכיח/שקל לרכוש אותו. ללא דיני העבודה המדוברים הם לא היו מצליחים לפרנס את עצמם בכבוד (גם במצב הנוכחי זה מוטל בספק). מה שאתה מתאר יכול אולי לקרות במקרה קיצוני של רגולציה לא נכונה, שבעקבותיה לא משתלם כלכלית לפתוח אף מפעל. אני מאמין שניתן לייצר מצב רגולטורי בו עדיין מספיק רווחי לפתוח עסקים ולהעסיק אנשים ועדיין לוודא תנאי מינימום מכובדים מספיק. כלומר צריך לדעת איך ואיפה לעשות רגולציה. לא ציפיתי לשכנע אותך (מתוך קריאה של מה שכתבת עד עכשיו) ואפילו כתבתי את זה בפתיחת הקטע שציטטת. מסכים איתך שאדם שהרוויח את לחמו זכותו לעשות בכסף מה שהוא רוצה במגבלות החוק, הויכוח בינינו הוא רק על מה החוק הזה צריך לכלול. בכל מקרה, על הנושא הזה נאלץ שלא להסכים. זה לא כ״כ נורא, גם כך מדובר כרגע בתיאוריה בלבד. כפי שכתבתי, לא מצפה שאנשים יחשבו כך ובטח שלא תהיה תנועה לכיוון הזה בעתיד הנראה לעין, גם מטעמים פרקטיים שצוינו כבר. אם היינו חיים בעולם שבו תמיד יש ביקוש בלתי פוסק לכל סוג של עובד והביקוש הזה תמיד עולה על ההיצע - אולי היית צודק. מכיוון שזה לא המצב, ברגע שבו יש יותר היצע של עובדים מאשר ביקוש, המעסיקים יכולים לנצל (הנה הניצול שחיפשת) את המצב ולהציע לעובדים הפוטנציאליים משכורות רעב, ולעובדים לא תהיה ברירה אלא לקחת אותן. חוסר ברירה של העובד == ניצול של המעביד.

נכון שהיה צפוי, ובכל זאת היה נחמד אם לפני או במקביל לביטול החתימה, היה הנשיא החדש מצהיר על איזושהי תוכנית שתפצה על כך או אפילו איזשהו כיוון חוץ מ״סמכו עלי, אני אשיג עסקה יותר טובה״. בכל זאת, מדובר בעתידו של העם האמריקאי ולא באיזו עסקת נדל״ן מפוקפקת כשיש לך אבא מיליונר שיממן את הכשלונות שלך. כן, לי.

אף אחד לא הציע לחסום את השכר ב-50,000, אז בבקשה להפסיק לנפנף בזה. ברור שזו הצעה מגוחכת. חוק שכר הבכירים, ד״א, מדבר לא על תקרת שכר אבסולוטית אלא יחסית. השכר הגבוה ביותר לא יכול להיות גבוה מפי 35 מהשכר הנמוך ביותר. לדעתי אגב היחס עדיין גבוה מדי אבל זה באמת עניין סובייקטיבי. ההגיון בחוק הוא מאוד ברור בעיני - לפחות פר יחידה כלכלית, להקטין את פערי השכר לאיזשהו קבוע. אתה רוצה לשלם יותר למנהל? שלם יותר גם למנקים.

אני אעדיף שמפעל אחר, שיש לו הצדקה כלכלית תחת הרגולציה הקיימת, יפתח וכן יעסיק את העובדים בתנאים הוגנים. בתנאי שוק חופשיים לגמרי מה שקורה הוא שמשגשגים הרבה עסקים על חשבון העובדים המנוצלים שלהם, עסקים שבעיני בכלכלה הוגנת אין להם מקום או צידוק כלכלי. אני יודע שאתה לא מצליח להבין, ואני לא מאשים אותך. כן מאשים את הפופולריות של השיטה הקפיטליסטית שהצליחה לנטוע בלב האנשים את ה״חוכמה״ הזו שכל אחד חופשי לעשות מה שבא לו ואיך שבא לו עם הכסף שהרוויח. הרי זה לא באמת נכון. אסור לך לממן טרור בכסף שהרווחת. אסור לך לקנות סמים. אסור לך להעסיק ילדים בני 7 בשכר של 10 סנט לשעה. אסור לך לעשות הרבה דברים. אבל דווקא לשלם משכורות מנופחות ללא פרופורציה - זה הגיוני שמותר. אתה צריך להבין שהמשכורות האלה - שמשולמות הרבה פעמים לבני משפחה על שירותם ב״דירקטוריון״ (שם קוד לאבטלה סמויה) ועוד תופעות ״מבורכות״ כאלה - פוגעות גם הן במדינה שבה אתה חי. הן מנציחות ומעמיקות את הפערים בחברה הישראלית. אולי זה איום שנראה פחות מיידי ויותר אבסטרקטי, אבל לטעמי יש לו פוטנציאל גדול לא פחות לנזק משמעותי. לגבי העובדה שזה לא פיזיבילי במציאות הנוכחית - כבר עניתי לאוריו והודיתי בכך.

ידעתי שהתגובה הזו תגיע (והיא כמובן מוצדקת), ובגלל זה שקלתי אם לכתוב מה שכתבתי. אני לא כ״כ רוצה להסיט את הדיון לכיוון הזה, כי באמת מדובר במחוזות תיאורטיים מאוד במצב הנוכחי - כמו שכתבת, בעיקר בגלל שאנחנו גרים היום בכפר גלובלי ורגולציה כזו ברמה הארצית היא חסרת משמעות בגלל האופציות שיש בחוץ. רק כמה הבהרות קטנות בכל זאת... קודם כל, ממש לא התכוונתי להגביל ב-50,000 (ולמיטב זכרוני, גם חוק שכר הבכירים מכוון גבוה הרבה יותר). שנית, אני וודאי לא מתכוון שצריך להגביל את השכר מלמעלה וזהו, זה צריך לבוא בתוך חבילה של חוקים שמגדירים מערכת רגולציה חדשה ומורכבת יותר (למשל, אני בעד - במקום שכר גבוה בצורה מנופחת - חלוקה של הרווחים בין העובדים). פור דה רקורד, אני ממש לא בעד הטיעון הרגשי המנצח ״נפולת של נמושות״. אני יכול בקלות למצוא את עצמי יום אחד בתור אחד ״הנמושות״ המדוברות (למעשה, ההתלבטות עולה ממש בימים אלה עקב ריבוי אפשרויות רלוונטיות בחו״ל). הלוואי שהמדינה היה עושה יותר כדי לשמר כאן אנשים מוכשרים, ולדעתי היא יכולה לעשות כן ולאו דווקא באמצעות משכורות גבוהות יותר. זהו. אם תרצה, אפשר להמשיך את הדיון - התיאורטי כרגע, אני מודה! - בעניין הזה, אבל נראה לי חבל לעשות זאת פה.

השאלה מה עדיף, עסקים שיסגרו כי אין להם הצדקה כלכלית תחת חוקי המדינה או עסקים שיפרחו בגלל שהעובדים שלהם חיים בתת-תנאים. אני מעדיף את הראשון. ברור שדיני העבודה לא מגינים על בעלי משכורות של 50,000 בחודש. אבל לפי השכר החציוני בישראל (6701 ש״ח לפי הדיווח האחרון) לפחות חצי מהמדינה מרוויחה כשמינית מהשכר הזה. החצי הזה זקוק מאוד לדיני העבודה המדוברים. לגבי חוק הבכירים, אם כבר העלת אותו, אומר לך מה דעתי (ואני מודע לכך שהיא לא פופולרית, בלשון המעטה) - לדעתי החוק צריך לכלול את כל המשק ולא רק את המגזר הציבורי (כן, כן). אני לא רואה הצדקה להתיר משכורות מנופחות כאלה גם במגזר הפרטי, ולא רק במגזר הציבורי. ואם זה לא ברור: לדעתי צריך להיות גבול עליון על כמה אתה יכול לשלם לעובד. ולפני שיקפצו עלי - אני מודע לכך שזה לגמרי לא פיזיבילי, כיום לפחות. ברמת העיקרון אני מסכים איתך לגבי אחריות אישית ולדעתי ד״א הפתרון טמון דווקא בחינוך לכלכלה נכונה מגיל צעיר (כן, דרך מערכת החינוך הציבורית). אבל צריך להבין שכל אדם שלא מפריש פנסיה וכו׳ ומגיע לגיל 70 מחוסר כל יהווה נטל על המדינה ולא על אף אחד אחר. לכן המדינה דואגת לעצמה בכך שהיא מאלצת אותנו לחסכון פנסיוני. שוב, כמו שאתה מבין, אני לגמרי לא מסכים עם הגישה הקפיטליסטית שלכל אחד מותר לעשות ככל העולה על רוחו עם הכסף שלו (בהקשר של תשלום לעובדים וכו׳). לדעתי גם הרגולציה הקיימת לא מספיקה. אני מאמין שבסביבה ללא רגולציה, טבע האדם יביא לאנרכיה ולמצב שבו the strong dominates the week. ותתפלא, אבל המצב היום לא רחוק מכך. ריכוזיות ההון וההפרש העצום בין המעמדות הפיננסיים והחברתיים בישראל הם בעיני מחרידים ודורשים טיפול מיידי. הבעיה היא כמובן שה״נבחרים״ שלנו או שמגיעים מ- או שממומנים ע״י המיעוט ששולט בהון, ולכן הסיכוי לשינוי הוא אפסי. (סלח לי שלא עניתי על הכל, על חלק גדול דווקא הסכמתי איתך ועל עוד חלק קטן כבר לא נשאר לי כוח...)

כמה דגלים אתה זוכר שראית? זה צריך להיות מספר ממש גדול, אם אתה חושב שהוא לא זניח ביחס ל-1.77 מיליון ערביי ישראל (נכון ל-2015).

לא נראה לי שאתה מבין את משמעות המילה ״קיומי״ (כן, התאפקתי ולא הבאתי את המם המתבקש).

זו בדיוק הנקודה, שלמרות שאין צבא כזה של פראים מונגוליים (או באמת אף איום חיצוני צבאי קיומי אחר), נתניהו מצליח להמשיך לייצר פחד מפני איום כזה בציבור גדול מאוד של בוחרים כדי שיצביעו לו מתוך אמונה שרק הוא יאבק באיום. שוב, אני מסכים איתך לגמרי שעובדתית אנחנו כבר לא במצב כזה של איום קיומי. אבל חלק גדול מאוד מהעם עדיין חושב ומרגיש שכן, וזה לא מעט (ולדעתי אפילו הרבה מאוד) בגלל מדיניות ההפחדה של נתניהו. עד כמה הוא עצמו מאמין בדברים - אני אישית לא בטוח, וזה נושא פתוח לדיון.

רק מזכיר לך, למקרה ששכחת. אמנם לא מדובר באיומים מסביבנו (אלא לשיטת נתניהו, האיום מבפנים), אבל קשה לומר שלא מדובר בהפחדה מכוונת.

זה לא מדויק. רוב האנשים עדיין מרגישים שהם חייבים לבחור רה״מ ״חזק״, בגלל שיטת הממשל בישראל. גם אחרי שנבחרת, אתה צריך להאבק, להבטיח ולאיים עד שתוכל להרכיב (בקושי!) קואליציה צרה, וגם אחרי שהרכבת כזו וקיבלת אישור go, אתה נאלץ להאבק במשך כל הקדנציה על כל צעד ושעל בכל המפלגות הקטנות בקואליציה שמושכות לכל הכיוונים ומנסות להשיג עוד ועוד חלקים מהעוגה, תוך כדי איום מתמיד בהפלת הממשלה. זה נכון שהטיפוס שהרבה מצביעים מחפשים הוא כבר לא בהכרח ״בטחוניסט״ (אם כי לכאלה עדיין יש סיכוי טוב להבחר בשל תדמיתם ה״חזקה״), אלא יותר מישהו שנתפס כאחד חזק שלא יעשו לו הרבה חוכמות (בדיוק ההיפך מבוז׳י, למשל). ובלי קשר, אפקטיביות מדיניות ההפחדה של נתניהו מראה לנו שיש עדיין חלק גדול מאוד בעם שכן בטוח שצריך מנהיג חזק בגלל כל האיומים מסביבנו וכו׳. אתה מוזמן לספר לו שהעידן הזה חלף.

לדעתי הפרמיה לא תעלה בעקבות תאונה אחת (שלא באשמת המבוטח). מכרה שלי תבעה את ביטח החובה בעקבות פציעה בתאונה לפני מס׳ שנים, ולדעתי לא היתה השפעה על עלות הפוליסה שלה. אני אברר איתה שוב.

אכן. צריך להיות 3.9 שניות.

השרשור של וואדים הזכיר לי שאני חייב לרכוש מכונה לסידור הזקן. האם יש למישהו המלצה עדכנית למכונה טובה שניתן לרכוש באמזון ושות׳? אם אפשר שתתפקד גם כמכונת תספורת - עדיף, אבל לא הכרחי (עניין הזקן הוא הקריטי). תודה!

^ אני לא מבין איך זה עובד, תוכל להסביר? איך עורך הדין יכול לאלץ את הפוגע לשלם לו את שכרו? לפי הבנתי זו החלטה של השופט, והוא יכול לפסוק איזה סכום שנראה לו ולא מה שעורך הדין החליט לגבות.