התחלתי לצלם ב 1985.
לקחתי את אמא לפוטו שוורץ בירושלים. (מי שמכיר-אחד מאושיות הצילום של אז) ויצאתי עם COSINA ועדשת 50 מ"מ.
ידנית לגמרי.
התחנה הבאה היתה חנות ספרים שם נרכש "המדריך השלם לצילום" של מייקל לנגפורד.
זאת היתה חוויית הילדות שלי, שנמשכה עוד 15 שנה.
עברתי עשרות מצלמות. מפורמט מלא ועד 110 מ"מ.
מה שלומדים כשמצלמים עם פילם, אף צלם עם מצלמה דיגיטלית לא ילמד לעולם.
החישובים, המדידות ואחר כך ההמתנה (פעם זה היה שבוע ויותר) לתמונות ואז האכזבה או השמחה.
כמו שכתב אנלוגי, הצילום בפילם זה עולם שלם בפני עצמו. הצלם חי את הצילום.
מאז שעברתי לדיגיטלי, החשק לצלם כמעט נעלם ביחד עם הסוג של המסתורין וההמתנה.
הכל אינסטנט, הכל מושלם ואם לא מצלמים עוד 20.
רק לצורך הקוריוז, כשהיתי מצלם אירוע - 300 תמונות היו נחשבים שיא השיאים, הייתי צריך לצלם 400 כדי שיצאו תמונות טובות וזה היה אומר כמעט 12 סרטים.
ואז בלילה היינו זורקים את הפילם לחנות הפיתוח וממתינים יומיים.
היום אם אתה לא מקבל 4000 תמונות על דיסק אז הצלם חרא..
אבל עם יד על הלב? זאת נוסטלגיה.
עם ציוד הצילום שקיים היום ובהנחה שלומדים את עיקרי הצילום כמו שעשינו פעם, אין שום טעם לצלם בפילם.
העיקר הוא הלימוד וההבנה. לא הציוד.