GoRide

כשאנשים נוטלים לעצמם יותר מרחב ציבורי ממה שמגיע להם, סופם שיענשו בדרך זו או אחרת. כולם אגב מאותו סוג. הם זורקים את הגזם בקרן הרחוב, כי העירייה לא דואגת לפינת גזם כל 4 מטר. הם זורקים את הסגריה על המדרכה כי העירייה לא חושבת למקם פח בנקודה הספציפית שבה הסגיריה נגמרה. הם מרעישים לשכנים כי העירייה לא חשבה על זה שאולי מישהו רוצה להרים מסיבה ב3 בבוקר. הם נכנסים עם האופנוע שלהם לתוך שמורת טבע כי הרט"ג לא לקחו בחשבון שאולי יש דו"גיסטים שרוצים לרכב בשמורה. והם חונים על שתי חניות כי המחוקק לא חשב ש"זה עושה לו פסים על האוטו". לשמחתי, את הסוג האחרון אני נהנה להעניש.

יפה שהחזקת מעמד עד עכשיו. אני פרשתי מעולם הפורומולה לא מכבר. בשנים עברו, הWRC סיפק לי את מנות האדרנלין שנדרשו כדי לנהל אורח חיים תקין. אבל מאז תקנות הראלי החדשות, פרישת היצרנים המשמעותיים ושינוי מבנה טבלת המירוצים, הWRC אבדה את קסמה, והיום כבר כמעט אינה מעניינת אותי. אז הלכתי לעקוב אחרי הדאקאר. נכון, זה פעם בשנה, והסיקורים בעייתים. אבל זה היה נהדר. ואז אל-קעידה התערבו, והעבירו את הדאקאר מהיבשת המיתולוגית לאיזה עיירת תיירים בדרום אמריקה. הנופים עדיין מדהימים, אבל הלב כואב. אז יש את heroes & legends, שעוקב אחר מתווה הדאקאר ההיסטורי, יש את ראלי הפרעונים שהוא נהדר אבל עם סיקור חלקי מאוד, ו...זהו בעצם. בעיה. אני מצטרף לחיפוש אחרי ספורט מוטורי מעניין.

נתנאל, אם אני עוקב נכון אחרי דבריך אתה בעצם אומר שעל הסרן הקדמי יכולים להיות צמיגים במידה 1 ועל הסרן האחורי צמיגים במידה 2? מצב כזה לא יגרום להפרשי מהירויות בין הסרנים שיבואו לידי ביטוי בבלאי מואץ לדיפרנציאל המרכזי? אגב, דיפרנציאלים שאינם קשיחים לא דופקים. הם מתחממים ומתבלים בשקט.

אחד הדברים שאני אוהב כשאני מתנייד עם הפנדה, זה היכולת להידחק כמעט לכל חור. לפעמים אני חושב שהיא עשויה מתכת גמישה שמשנה את צורתה בהתאם לחניה. לכן, כשאני רואה אובר-חוכם שמספח לעצמו יותר שטח ציבורי ממה שמגיע לו, אני דואג להשחיל את הפנדה הקטנה במדויק בינו לבין שכנו. לא קל לצאת מהאוטו במצב כזה. צריך לקפל מראות, וצריך להודות שלא אכלתי את העוגה של דודה ברכה אתמול בערב. אבל זה שווה את התסכול של הסוציומט.

בעולם יש פינצ'רים ויש דוברמנים. כולם (לפחות כל אלה שלא מעוניינים להסתבך ולהיטרף) יודעים לזהות דוברמן מרחוק. בגלל זה נדיר לראות דוברמן נובח. הוא לא צריך לנבוח. הוא דוברמן. אבל פינצ'ר, נובח על כל מקק שרץ ברחוב. ומרוב נביחות, כולם ביער יודעים שהוא בסה"כ פינצ'ר, ומתעלמים ממנו. אם אתה דוברמן, אתה לא צריך להוכיח את זה לאף אחד ולא צריך לנבוח על אף אחד. אלא אם אתה פינצ'ר.

חן, המון תודה. פוסט מעולה ומסודר, מאוד מועיל ובהחלט מעניין. כל האמור נכון גם לנהיגה יומיומית "מנהלתית" לעבודה. חוקי הפיזיקה לא מתחלפים ברגע שמתיישבים במכונית עם 450 כ"ס או נכנסים למסלול. גם תכונותינו כבני אדם לא משתנות. לדעתי כדאי לקחת את הדברים לנהיגה היומיומית הפשוטה והמשעממת, וליישמם בכל תנועה ממונעת.

[video=youtube_share;VD_z3HC-RMk]

אני מאמין שבהרבה מקרים החזות משפיעה גם על התוכן. אני פחות ארצה לקנות בחנות מלוכלכת ומבולגנת מאשר בחנות נקייה ומעוצבת. זה לא חד-חד ערכי, ותמיד אפשר למצוא את יענקלה, שמנהל מכולת קטנה בכוך חשוך ונותן יחס מצוין לקונים, אבל כשמדובר במישהו שמוכר מוצרים במאות אלפי ש"ח, מצופה לטיפה יותר מאתר שהוא טמפלייט של טמפלייט. הסר ספק, אין לי שום נסיון עם איילון מוטורס, וייתכן שהשירות והמוצרים שהם מספקים הם ברמה מעולה. אבל זה לא בא לידי ביטוי באתר שלהם.

התקנים מותאמים. כביש 6, כביש 531, כביש 431, כביש 1 בחלק מקטעיו - כולם כבישים מעולים באיכות גבוהה שהמהירות המותרת בהם גבוהה. כביש 2 ו 4 פשוט אינם כאלה. הם מחברים ישובים, נעה עליהם תחבורה ציבורית, הם עמוסים צמתים ומחלפים, ואינם מסוגלים להכיל תנועה שנעה על 120.

אבא שלך בנה את הכביש? דודה שלך בנתה אותו? הוא רשום בבעלות על סבא שלך? מאיפה פרץ כל ה"ריגשי" הזה שהביא אותך לכתוב תגובה כ"כ אגרסיבית? אז יש קטע על כביש 4 שמוגדר כמהיר. אוי מיי גאד. גם אם יעלו את המהירות המותרת בקטע של 20 ק"מ (מתוך 200 ומשהו ק"מ) מ100 ל 120, איפה פה הבשורה? זה מה שיעשה את הנהגים מאושרים?

אכן. אם הדגם אינו מוזל, הוא מתאבזר להפתיע. בשנת 2003 למשל, בסוף חיי הדור ההוא של הלגאסי ורגע לפני הצגת הלגאסי החדשה של אז, נמכרה המכונית עם פנסי ערפל, חצאיות צד וחישוקי סגסוגת כסטנדרט. מ1999 ועד 2002, נמכרה הלגאסי עם טאסות וללא חצאיות ופנסי ערפל.

לדעתי מחיר בחו"ל או גובה הנחה בסוף חיי הדגם לא ניתן להסיק על מרווח השיווק של היבואנים, הן בשל הבדלי מיסוי בין ישראל לחו"ל, הבדלי המחיר שבו היבואן בישראל קונה את הרכב מהיצרן לעומת היבואן בחו"ל, הבדלי כמויות המכירה בין ישראל לחו"ל, בשל עלויות אחזקת המלאי, בשל הבדלים בשערי המטבע, בשל מחיר הדגם מהיצרן בסוף חיי הדגם לעומת תחילת חייו. כדי לדעת כמה "נשאר ביד" ליבואן, תטרך לדעת את מחיר הקנייה מהיצרן, עלויות המיסים שיבואן משלם למדינה, עלויות שינוע ושילוח, הוצאות היבואן הכוללות (שיווק, אנשי מכירות, אחזקת מלאי, עלויות אחזקת מרכזי הישרות, קניית חלפים, עלויות תקינת הדגם, וכו'), ורק אז אולי, ישאר לך ביד מספר שיכול להיקרא רווח נקי. גם אז זה היה אומדן לא מדויק בעליל, שכן שערי המטבע משתנים תדיר, לפעמים בפערים מאוד משעותיים. כמובן שיש לקחת בחשבון שלרוב היבואנים מסבסדים הפסד של דגם אחד ע"י רווח בדגם אחר (אם בשל מכירה לליסינג, אם בשל דגם שהגיע לסוף חייו, ואם בשל רצון לשמור על מחיר נמוך). אני חושב שהרווח הנקי של יבואנים ממכירת כלי רכב נמוך באופן מאוד משמעותי מהתמונה שמצטיירת לפעמים כאן בפורום.

לפי איזו נוסחה אתה מחשב את רווח היבואנים "הלא הגיוני" לטעמך?

אני לא בטוח שהקטעים האלו מוגדרים בחוק כדרך מהירה. ראה את דבריו של חן ג. להלן. לא כל כביש דו מסלולי לכל כיוון עם שטח הפרדה הוא אוטומטית דרך מהירה. מעבר לזה, גם אם כן, מדובר בקטעי דרך בלבד. עדיין רוב הכביש אינו דרך מהירה. לא מאמין שיעלו את המהירות לקטע דרך קטן מתוך כלל הדרך.

התחנות אוטובוס. הצמתים. הרמזורים. הישובים הסמוכים שיש להם יציאה ישירה לכביש. חדרה שתקועה באמצע הדרך. זה בחיים לא יהיה כביש מהיר.

מה שלא הבנתי, זה איך מרטין מקפליי רוצה להגיע ל88 מייל לשעה, אם המהירות המירבית של הרכב בשעון זה 85 מייל לשעה, וסביר להניח שגם לשם הוא בקושי מגיע.

התכוונת הפוך. איכות החיים היום מאפשרת לנו לקנות את כל הדברים האלה, שפעם היו מותרות. פעם טלוויזיה הייתה רק לעשירים. היום טלוויזיה זה מוצר צריכה בסיסי. שלא לדבר על טלפון נייד. או טלפון בכלל.

הטכנולוגיה של פעם היא הטכנולוגיה של פעם וזו של היום היא של היום. אתה לא יכול להגיד שפעם לא הייתה טכנולוגיה. שידורי רדיו ושידורי טלוויזיה היו שיא הקדמה הטכנולוגית לפני 40 שנה. המעבר לסין אינו תירוץ. סין היא סה"כ המדינה המתפתחת התורנית. לפניה זה היה קוריאה, ולפניה הודו, ולפניה יפן. בקרת האיכות היא של היצרן ואינה תלויה במדינת הייצור. על זה כבר נשפכו שירשורים שלמים ואין צורך להכביר כאן במילים. בנושא אחד אין ספק: עלויות הייצור, החומרים והחלקים הוזלו מאוד במהלך העשורים האחרונים. מיכון פסי הייצור, הפחתת השימוש בפועלים אנושיים, קיצור משמעותי בזמן התכנון (בשל השימוש במחשב) ואבטחת איכות גבוהה כבר בשלב התכנון מאפשרים הוזלה גדולה מאוד של המוצר. ההוזלה הזו מייתרת את הצורך בתיקונו, כי הוא זול לרכישה. לכן השימוש בחלקים שמתוכננים לאורך חיים קצר (וזה מוזיל שוב את עלות המוצר, גלגל שמקיים את עצמו) מניב מוצרים סופיים עם אורך חיים קצר. היום תקלה במסך המחשב תביא לזה שהוא יזרק באתר הפסולת האלקטרונית העירוני (או בקרן הרחוב, למקפידים פחות). פעם, היו טורחים לקחת את הטלוויזיה לתיקון.

כן. זה לא פרדוקס. זה עובדה מדעית.

האם תוכל לרחוץ פעמיים באותו נהר?

אגב, אני מאוד מרוצה מהעיצוב החדש של הניידות עם מחזירי האור מאחור. סוף סוף ישור קו עם עיצוב הניידות בעולם. מאוד חשוב ברמה הבטיחותית. לדעתי יכלו לעשות יותר מבחינת העיצוב על מכסה המנוע ודלתות הצד. האוסטרלים למשל, הלכו ממש רחוק:

מן הסתם יש גם שיקולי נסיון קודם. יש גם שיקולי ביצועים, אבל הם "על הנייר". כלומר במכרז נקבע סף תחתון לנפח מנוע או הספק. אבל מועמדים שעומדים במגבלות (ומן הסתם רובם עומדים במגבלות) בסוף נבחרים ע"פ מחיר. אין למנהל הרכב יכולת מקצועית להחליט האם מאליבו טובה יותר למרדפים מג'טה או מאזדה 6. במשטרה ישנו צוות שמגבש את דרישות המשטרה מהניידת ברמה המקצועית. מיותר לציין שלא תמיד דרישות אלה מתמלאות במלואן. ומי עושה מרדפים?

הסכם הרכשה מעוגן בדומה להסכמים מקבילים לחברות הליסינג, בהסכם תחזוקה, אחריות ושירות, לרוב עד תום תקופת האחריות. לאחר מכן, הרכבים נמכרים במכרז, או נשארים בשימוש מנהל הרכב בתפקידים אחרים. אז מטבע הדברים, מפורסם מכרז חדש להסכם שירות לרכבים הישנים. כאן אפשר לראות חלק מהמכרזים להסכמי שירות שהמנהל מפרסם: http://vehicle.mof.gov.il/NR/exeres/DF5D43D3-8FCE-4F72-B114-6B5920ABA952,frameless.htm?NRMODE=Published לגבי דלק, למשטרה מטבע הדברים יש הסכם רכישת דלק עם אחת החברות (פז אם אני לא טועה). המשטרה זוכה להנחה בשל הכמויות העצומות שהם רוכשים, ולהבדיל מהלקוח הפרטי, המשטרה (שהיא גוף ממשלתי) פטורה מתשלום חלק מהמיסים.

לרוב לא זה ולא זה. מנהל הרכב מקבל מהמשטרה רשימת דרישות, ויש תקציב נתון. מפורסם מכרז. ההצעה הזולה - זוכה.

ברווז צודק. הרמתי דגל לבן. סע איך שאתה רוצה, ובלבד שתסע לשלום.