לא הייתי לוחם,אבל הייתי בתפקיד פיזי מאוד תובעני.
היו לי ימים שהתחילו ב7 בבוקר ונגמרו בצהריים של היום למחרת,אם לא היו איתי אנשים(חיילים ומפקדים) שהם חברים ואני סומך עליהם והם עלי לא יכולנו לתפקד כיחידה.
בלי קשר,בלתי אפשרי לתפקד כבן אדם בלי הפסקות וחיי חבר'ה טובים מסביב.
למה אתה לא סומך על שיקול הדעת של המפקד?
לצערי הרב בתור חילוני גמור,ענייני דת הם לא משניים בצבא,יום כיפור רצו שנאכל מנות קרב ולא היה אוכל נורמאלי למרות שהייתי תורן כמו בכל יום(הפתרון היה לקנות אוכל מראש או לקחת בקופסה אוכל מחדר האוכל יום לפני בלי שישימו לב,אבל עצם העובדה שאני צריך להתארגן על אוכל כי מישהו אחר רוצה לא לאכול היא אבסורד).
ופסח שאין לחם ובמשך שבוע לפני החג(הכשרה של המטבח) אכלנו בחוץ תפוחי אדמה מבושלים(גם פה,תביא לחם שים בארון שלך בחדר מאחורי המדים אף אחד לא ישים לב,אבל זה שצריך להחביא מזון בסיסי כמו לחם כי מישהו החליט שלא אוכלים שבועיים,היא שוב-הזויה).
ולגבי החלק השני,שטות מומצאת לגמרי,חוץ מססמאות בחירות "בני גנץ הפקיר חיילים " שזו הייתה מלחמה ואף אחד לא באמת יודע מה הלך שם,הנהלים מאוד ברורים וחייל רשאי לירות אם הוא מזהה סכנה.
לא צריך שום מערכי התנדבות,לכו לעבוד תשלמו מיסים ויהיה למדינה כסף לממן את כל השירותים ה"התנדבותיים".
אז מה אני אגיד?
א.לימודים אקדמיים תחומים בזמן,לרוב ייקח 3 שנים לסיים את התארים שתיארת.
אחרי זה הסטודנט יילך לעבוד,אין אפשרות למרוח לימודים על פני עשור ולהמשיך להיות מתוקצב,המסגרת המקסימלית היא 6 שנים.
ב.בסוף הוא יילך לעבוד.
ג.כמות הסטודנטים למדעי הספרות ההודים נמוך מכמות הלומדים בכוללים בכמה סדרי גודל,התועלת של שניהם לשוק התעסוקה בסיום הלימודים היא אפס.