חן ג.

וזו הסיבה הכי טובה להשים את הטובים מאחור! אם תשפר את אחיזת הקדמיים על חשבון האחוריים, תקטין את נטית הרכב לתת-היגוי עד לרמה מאוד מסוכנת. כמובן שישנה בעיה אחת שלא התייחסתי אליה: נושא הבלימה. מן הסתם רכב שצמיגיו הטובים מורכבים מלפנים יעצור הרבה יותר מהר (אם כי ייתכן שלא בקו ישר) מרכב שצמיגיו הטובים מאחור. זוהי הסיבה שבגינה ציינו בפני שהצמיגים הטובים, מקומם על כל ארבעת גלגלי המכונית, ושההבדלים בין הזוג הקדמי והאחורי (שלא חייבים להיות זהים!) צריכים להיות זניחים ברמה שלא תטריד אף אחד במחשבה היכן להשים את הזוג הטוב יותר.

אתה חייב לנו עוד כמה הוכחות לוגיות לפני כן: אתה צריך להוכיח שהבדיקה בטסט אכן נעשתה לעומק ולא כלאחר יד, להוכיח כי יש קשר בין הקריטריונים של הבדיקה הזאת לבין הבטיחות (ולא התקינות!), להוכיח שהצמיגים שלך "לא שחוקים" ושעומק החריצים שלהם "תקין."

רמת תרכובת (Treadwear) של 280 זה לא כזה רך. בהנחה שדופן הצמיג קשיחה מספיק (והבנתי שהיא לא...) השחיקה לא נראית לי אסון, כתלות באופי השימוש - טכניקת נהיגה ופעולות תחזוקה. אגב, עכשיו אני נוכח שזהו צמיג כיווני סימטרי שניתן להצליבו, והדבר מן הסתם יעזור בצמצום השחיקה. תזכור שלצמיג ספורטיבי יש חסרונות מהותיים ביומיום: גומי רך גם מתייבש מהר יותר, אבל מעבר לכך יש לו תלות גדולה יותר בטמפרטורת העבודה שלו, ובתנאים של נהיגה רגילה ואיכות סלילה ישראלית טיפוסית - הוא לא תמיד יפגין ביצועים מיוחדים, וגם נטייתו לאבדן אחיזה תהיה מאוד חדה.

אז הצמיג גם כיווני וגם א-סימטרי. החדשות הטובות: הצמיג ביצועיסטי למהדרין. החדשות הרעות: אי אפשר להצליב מצד לצד, רק להעביר קדימה אחורה. צמיג אסימטרי הפוך - נשחק מהר, לא אוחז כמו שצריך ומרגיש מאוד לא יציב. נ.ב. נסה לשחק עם לחץ האויר כלפי מעלה (סביבות 1-2 PSI, מקסימום 3) כדי להקטין את שחיקת הכתפיים.

השאלה שאתה צריך לענות עליה היא פשוטה: האם יש כיתוב "Outside" או "Inside" איפשהו על הצמיג? במידה וישנם, זהו צמיג א-סימטרי ואותו אי אפשר להצליב אלא רק להעביר קדימה-אחורה (שזה העיקר בהצלבה, בכל מקרה) ותמיד לשמור את הצמיגים פונים לאותו כיוון ועם הדופן החיצונית (שכתוב עליה Outside) כלפי חוץ. אין סימן? הצמיג סימטרי ואפשר וגם כדאי להצליב (כפי שהסברתי אז). אם אני לא טועה הצמיג שלך הוא כיווני (עם חץ המורה על כיוון נסיעה מוגדר) אבל לא א-סימטרי וניתן לבצע בו הצלבה. אגב, באותה הזדמנות שאתה מוריד את הצמיגים מהחישוקים, זו הזדמנות טובה שיבדקו לך אותם מבפנים לנזק או שחיקה, ובאותו מעמד תבדוק גם את כיון הגלגלים. ולהבא, בהנחה שיוצא לך לנהוג "חזק" פה ושם ועוד עם צמיגים כאלו - עדיף שתצליב אפילו פעם ב-5,000 או שנה - מה שבא קודם.

היתרון העיקרי של מילוי צמיגי רכבים בחנקן הוא שהוא מפעפע דרך הצמיג בקצב אטי יותר. בנוסף, הוא מתפשט פחות מאוויר כאשר הוא מתחמם ולכן טעות המדידה על צמיגים חמים תהיה קטנה יותר. מכאן, שהיתרונות של ניפוח חנקן יבואו לידי ביטוי רק אצל נהגים שאינם בודקים לחץ אויר בתדירות ובקפידה. כאשר בודקים לחץ אויר כמו שצריך, פעם בשבוע (מקסימום שבועיים) ולפני כל נסיעה ארוכה - היתרון הזה מתקזז ונעלם. יתרונות נוספים של החנקן הם שהוא מאפשר (עקב קצת ההתפשטות שלו) לצמיג לפזר חום מעט יותר ביעילות וגם מפחית את תהליך הזיקון (Aging) בתוך הצמיג, כיוון שבניגוד לאוויר, הוא אינו מכיל חמצן, לחות, מלחים ומזהמים שונים שנכנסים ומצטברים בתוך הצמיג. יתרונות אלו אינם משמעותיים עבור צמיג כביש, מה גם שצמיג כביש בדרך כלל יורד מן החישוק כמה פעמים בתקופת השירות שלו (לצורך סבב גלגלים, תיקון נקר, איזון או סתם בדיקה של הצמיגים מבפנים) ואז משתחררים הלחות והאבק הלכודים באוויר שבתוכו, והניפוח שלו מחדש בתקריה נעשה באוויר יבש, שנותן אפקט דומה לזה של חנקן. ברוב הניסויים, היעילות של ניפוח צמיג בחנקן נמדדת רק לפי שחיקת המדרס של הצמיג. אבל רוב צמיגי הכביש הרדיאליים היום דורשים החלפה לפני שלב זה, כאשר איכות הגומי יורדת לאחר משך זמן מסוים (בסביבות שלוש שנים) או כמות נסועה מסוימת (בסביבות 70 אלף) ולכן השפעת הניפוח בחנקן תהיה קטנה עוד יותר.

DOT הוא תקן אמריקני, ואילו תקן ה-E הוא תקן אירופי ולכן הם אינם חייבים לבוא ביחד, אם כי זהו לרוב המצב. שווה לבדוק אם תקן ה-DOT (שאגב, גם אליו מצורף מספר שמציין את חברת הצמיגים ואת מדינת המוצא, וגם את תאריך הייצור) נמצא אולי בצדו השני של הצמיג. אני הייתי עושה מאמץ לקנות צמיגים שיש להם את שני התקנים, בין השאר כי תקן DOT כולל גם את דירוגי האחיזה, מקדם השחיקה והטמפרטורה של הצמיג (שנמדדים במסלול כלשהו אי שם בטקסס). ישנו גם תקן JIS היפני. שמעתי פעם המלצה לקנות רק צמיגים שיוצרו בארצות שמנפיקות את התקנים הללו, כלומר רק צמיגים אירופיים, אמריקניים או יפניים. חשוב לזכור שגם קיומם של כל שלושת התקנים אינו מבטיח שהצמיג באיכות גבוהה מספיק לנהג שחשובה לו הבטיחות!

תחליף את כל הרביעיה. הצמיגים שלך הם דוגמה מצוינת לצמיג שכמעט ולא נשחק (מבחינת עומק חריצים, הנצה וכדומה) אבל סבל מאוד תחת מזג האויר הישראלי ותנאי הנהיגה. ניתן לראות בבירור התייבשות והתקשחות של הגומי, התפוררות בפינות החריצים וסדקי יובש בתוך החריצים ובדפנות הצמיג. תשיג לך רביעיה אחידה, חדשה ואיכותית מתאריך הכי חדש שאפשר (לכל היותר, גיל שנה) ובעוד שלוש שנים או קצת יותר - להחליף שוב!

זה לא אסון, וזה טוב מאוד שלפחות רכשת רביעיה, אבל להבא תחפש צמיגים חדשים. כמה טובה היתה האחסנה במקום, להערכתך?

הצמיגים הטובים מקומם על כל ארבעת הגלגלים. אם יש הבדל בין הקדמיים לאחוריים הוא צריך להיות מספיק זניח בשביל שלא יהיה צורך להתלבט היכן להשים את הצמיגים ה"טובים." אגב, צמיגים שהיו שנה באחסנה סבירה הם בסדר, אם כי כמובן שעדיף חדשים. גיל של שנה נחשב לגבול עליון לגיל הצמיג ביום הרכישה.

המדידים שהצגת (שעונים) מדויקים יותר, אבל נוטים לצאת מכיול ממכות קלות. לדעתי האישית עדיף "עט."

לא דיברנו על בית אורן ולא על אף כביש אחר. דיברנו על מנהרות הכרמל. 120 ואפילו יותר, זו מהירות סבירה לכביש בינעירוני רחב ופנוי אבל לא למנהרה.

זה כמובן נכון ששוטר שמציב את עצמו באופן כזה עושה יותר נזק מתועלת, אבל זה ממחיש את הבעייתיות של נהיגה מהירה בקטע הזה: מנהרה היא קטע כביש עם ראות נמוכה, שדורשת הסתגלות של העין במעבר מאור לחושך בכניסה, וחזרה לאור ביציאה. היא גם מתאפיינת ברעש, ובהצרה של הכביש שלא מאפשרת לנהג לשמור לעצמו "נתיב מילוט" ראוי. לפני מנהרה קיימת חובת האטה וכן ישנו איסור מעבר נתיבים בתוך המנהרה. בנוסף יש קשיים לוגיסטיים בפינוי של אנשים או רכבים מתוך מנהרה. אני, כמו כל חובב נהיגה אחר, מבין את הבעייתיות של מגבלות המהירות הנמוכות בחלק מן הכבישים הבינעירוניים בארץ ובאכיפה הדרקונית של המהירות בכבישים אלו. אבל זה לא אומר שאני שולל לחלוטין כל צורה של אכיפת מהירות! במקרה המסוים הזה אני מאמין שיש הצדקה לאכיפת מהירות ושהכביש באמת לא מתאים לנהיגה במהירות גבוהה מכך.

האמת שגם אני לא מבין זאת. מדובר (כפי שצוין כבר) בדרך עירונית, עם צמתים ועם מנהרות. יש לזכור כי קיימת חובת האטה לפני צומת וכן לפני מנהרה. מדובר בשני אלמנטים שמציבים סיכון מוגבר בפני הנהג. צומת אי אפשר לחצות באופן בטוח גם ב-80 קמ"ש.

אלא שלדעתי יש מקום לדברים אלו גם בהדרכת נהיגה מתקדמת. ישנן בשוק הדרכות שמתמקדות אף הן בפיתוח צפי למרחק ובשמירת רווח, יותר מאשר בתחזוקה\אלמנטים דינמיים\תפעול הרכב, שחשיבותם פחותה מכך. לרוב, הדרכות אלו אף יתקיימו על הכביש הציבורי.

אחד הדברים שלומדים בהדרכת נהיגה מתקדמת שבנויה טוב, הוא שגם מצב חירום צריך להיות צפוי. פעם חשבתי שנהג מיומן הוא נהג שיודע לבלום נכון או להיחלץ מהחלקה אינסטנקטיבית, כאשר הוא מופתע. היום אני מבין שנהג חכם תמיד אבל תמיד מזהה מראש מצבים שעלולים לגרום לו לבלימת חירום או להחלקה, ואז גם אם הוא אכן נאלץ לבצע תמרונים כאלו (וכמובן שעליו לנקוט כל אמצעי אפשרי כדי למנוע את הצורך בתמרון חירום שכזה), קיימת מוכנות ואפילו תכנון מראש (למשל במצב של בלימה משולבת עם התחמקות) וגם זמן התגובה מתקצר. אני שוב טוען שאתם מתווכחים על סמנטיקה: הדרכת נהיגה מתקדמת לא אמורה להיות מוקדשת כולה להחלקות ולבלימות, כמו שהוראת נהיגה לא אמורה להיות מוקדשת כולה למעבר טסט. גם המורה וגם המדריך אמורים להדגיש קודם כל את נושא התנהלות התנועה (מה שנקרא "ראיה תעבורתית"), הצפיה למרחק והתכנון מראש - וגם ללמד בלימות חירום לעת הצורך. בכלל, האבחנה שאתם עושים בין למנוע מצב חירום לבין לצאת ממנו - היא לא האבחנה הנכונה מאחר וכמו שהסברתי לעיל, שתי היכולות הללו קשורות זו בזו. ההבחנה הנכונה צריכה להיות בין התחום הדינמי לתחום התעבורתי. התחום הדינמי הוא משהו שאנחנו כחובבי נהיגה מאוד אוהבים, וגם הדרכות נהיגה מתקדמת מתמקדות בו: החלקות, העברות משקל, ניצול האחיזה, קוים נכונים וכל זה. לעומת זאת, ההיבט התעבורתי נוגע למה שנחום הזכיר (בעיקר שמירת מרחק וצפיה למרחק) והוא הרבה יותר חשוב. המצב הקיים הוא שמורי נהיגה אמורים ללמד את התחום התעבורתי ומדריכי נהיגה לרוב מלמדים את התחום הדינמי. אני טוען ששניהם צריכים להדגיש את ההיבט התעבורתי.

עקרונית, הרגל צריכה להיות ממוקמת על המדרס. כאשר רוצים לתפעל את המצמד, מעבירים את כל הרגל על דוושת המצמד ללא הנחת העקב על הרצפה (בניגוד לתפעול הבלמים והגז). ניתן להניח את העקב על הרצפה כאשר יש צורך להשאיר את הרגל באופן ממושך על הקלאץ', כמו כשעומדים באופן ממושך בהילוך ראשון.

זה עניין של מינוח. "קורס נהיגה מתקדמת" יכול להתמקד גם בהיבטים שאתה ציינת ולא בהחלקות ובלימות, והדבר רלוונטי מאוד במצב של הוראת הנהיגה כפי שהיא היום. ולחלופין, מורה נהיגה יכול ללמד היבטים של נהיגה מתקדמת כמו בלימות חירום. לדעתי, יש מקום לשניהם, כך שהנהג ילמד את התכנים שאתה ציינת בזמן לימודי הנהיגה, ויקבל חיזוק והרחבה בקורס נהיגה מתקדמת בהמשך דרכו כנהג. יש לזכור שקיים הבדל בין ליצור נהג מאפס (מה שעושה מורה נהיגה) לבין לתרגל נהג מנוסה. הבעיה היא שבמצב הקיים רוב מורי הנהיגה לא מקיימים את ה"צד" שלהם ולצערי גם חלק גדול מהקורסים לנהיגה לא מקיימים את שלהם מכיוון שהם מתמקדים יותר מידי בהיבטים דינמיים: החלקות, שליטה ברכב וכיוצ"ב. העיקר זה לבנות ולחזק צפיה למרחק, שמירת רווח והתאמת מהירות לתנאי הדרך, וגם ללמד בלימת חירום ובלימה עם חמיקה. כל מה שמעבר לכך הוא בעיקרו של דבר נחלתם של חובבי נהיגה "ספורטיבית."

נכון מאוד. חשוב לזכור שדווקא ההיבט של הנהג מול רכבו או מול תוואי הדרך (תפעול הגה, העברות משקל, תת-היגוי וכאלה דברים) - מה שאנחנו אוהבים בתור חובבי נהיגה ומה שחלק מן הקורסים לנהיגה מלמדים אותנו - הוא משני בחשיבות שלו לדברים הרבה יותר משמעותיים אבל הרבה פחות "מעניינים" כמו שמירת מרחק נכונה (360 מעלות), צפיה למרחק ותכנון מראש, משמעת נתיבים וניהול התנועה לאחור וכדומה. אלו דברים שמורה נהיגה אמור ויכול ללמד, וחלקם אכן עושה זאת (לדעתי, אלו גם הדברים שקורס נהיגה מתקדמת שבנוי נכון אמור להדגיש). הבעיה היא שגם מורה מלא כוונות טובות (ויש כאלו) צריך להתגבר על תלמידים והורים שרק רוצים רישיון ביד, שלא רוצים להרגיש שהמורה עושה עליהם קופה (כי הוא יקר או עושה הרבה שיעורים), על חינוך לא טוב של התלמיד מהבית וגם על חוסר ניסיון של תלמיד שנוהג פעם ראשונה בחייו. יש מגבלות למה שמורה יכול להעביר וגם בשאר העולם הכשרת הנהג לא הרבה יותר מקיפה. וכן, יש גם יותר מידי מורי נהיגה שלא עושים אפילו את המאמץ הזה. מספיק רק שמורי הנהיגה היו באמת מלמדים את כל מה שמופיע בכרטיס התלמיד, והמצב היה טוב משמעותית.

הפתרון הוא פשוט: רוכשים מדיד "עט" פשוט ואמין: עולה כמה שקלים, קל לשאת אותו ולהשתמש בו והוא נותן רמת דיוק סבירה ולא יוצא מכיול כל שני וחמישי ממכות קטנות. בעזרת המדיד הזה אפשר למדוד אויר עוד כשהצמיגים קרים, להוציא אויר מצמיגים חמים שניפחנו אותם יותר מ וגם אפשר לוודא שהמשאבה לא מזייפת, לפחות על צמיג אחד (ואני מקפיד לבדוק על כולם) וגם לבצע תיקונים אם היא לא מדייקת.

צמיג יכול "לעשות את שלו" במגוון דרכים: הוא יכול להישחק עד למצב שבו החריצים שלו אינם עמוקים מספיק, ועבור מצב זה (שהפך לנדיר יחסית בצמיגים של היום) יש בתוך החריצים בליטות שמסמנות עומק מינימלי של בערך 2 מ"מ, אם כי שווה להחליף את הצמיגים כבר כאשר העומק הוא פי שניים מכך (כלומר, 4 מ"מ) שזה כבר פחות מחצי מעומק החריצים המקורי. עם זאת, עיקר השחיקה בצמיגים מודרניים מתבטאת באבדן תכונותיו של הגומי עקב הנסיעה וגם עקב חשיפה לתנאי מזג האוויר והאטמוספרה (בלי קשר לנסועה). נהוג לדבר על שחיקה של הצמיג לאחר שנסע בין 60 ל-80 אלף (תלוי באופי הנהיגה ואיכות התחזוקה) והתיישנות שלו לאחר שימוש במשך שלוש או ארבע שנים. ממוצע של שלוש שנים או 70,000 קילומטרים (המוקדם מביניהם) הוא רלוונטי עבור רוב הצמיגים, ועדיף עוד קודם. מעל לארבע שנים או 80 אלף רצוי להחליף את הצמיגים גם אם הם נראים חדשים. ניתן לחפש סימנים המעידים על בליית הגומי: אבדן הגוון השחור, התקשות של הגומי והפיכתו לחלק (גם כאשר מעבירים עליו יד יש פחות לכלוך שחור) בעיקר סדקי יובש, לעתים קטנים מאוד, בעיקר בתוך החריצים בצדדים של הצמיג. לעתים סימנים אלו לא יופיעו כמעט בכלל ועדיין הצמיג יהיה טעון החלפה. מעבר לכך, אם הצמיג פגום בצורה כלשהי (קרעים, שפשופים חזקים, בליטות וכדומה) יש להחליף אותו בלי קשר. לגבי ההחלפה: רביעיה של צמיגים זהים, מיצרן מוכר (כמו פירלי), המתאימים לרכב במידה ובקוד המהירות והעומס, וגילם פחות משנה לכל היותר - הם רכישה מצוינת. תמיד כדאי להקפיד על ארבעה צמיגים זהים, ואם לא ניתן אז יש להשתמש בשני זוגות (אחד קדימה ואחד אחורה) שהבדלי האיכות והשחיקה ביניהם זניחים.

שאלה טובה! הפתרון הוא כנראה עניין של חינוך, אבל לדעתי זו קודם כל בעיה בנהיגה: גם כאשר נהג אינו "אשם" (משפטית) בפגיעה בילד שהתפרץ לכביש, זה לא אומר שהוא לא היה יכול למנוע זאת או שהוא עשה הכל בניסיון למנוע זאת. כל הולך רגל שמתפרץ לכביש מגיע ממקום כלשהו.

אני לא מדבר על התחממות ממשית (כזאת המורגשת בתגובת הדוושה) אלא על נסיון לחסוך במשהו בשחיקת הבלמים לאורך כל תקופת השימוש ברפידות. הדברים נאמרו כעצה כללית (לא מבית היוצר שלי!) אשר ככזאת מכוונת גם עבור נהגי האוטומטיות. בסייג שלך (כלומר, שלא מדובר במצב קיצוני של בלימה ממש חזקה) לדעתי עדיפה בלימה במרחק קצר יחסית. בשלב זה יש להכניס לשיקול גם את התנועה מאחור. האמת היא שעבור צרכים של נהגים ספורטיביים או כאלו הנוסעים ללא ABS, במצב שבו אין תנועה מאחור, עדיף לנצל זאת לתרגול של בלימת "חירום" נכונה (לא מבחינת עוצמת הבלימה אלא אופן תפעול הבלמים בלחיצה "דועכת").

לא מדובר כאן על בלימה לסירוגין. מדובר על בלימה מוקדמת, ארוכה ורצופה, שבמהלכה מרפים מהבלם לרגע פעם או פעמיים כדי לתת לו להתקרר קצת. הרווחנו פחות שחיקה, יותר בטיחות, פחות צריכת דלק (כי עוזבים גז מוקדם יותר) וגם "מנהלים" את התנועה מאחור כך שלא ייכנסו בנו.

בירידה ממושכת יש לשלב הילוך נמוך שיאפשר לשמור על מהירות קבועה בעזרת דוושת הגז. כלומר, הגז כן צריך להיות לחוץ. כך הרווחנו שליטה במהירות הרכב בעזרת רגל ימין (כמו במישור) ומיזעור שחיקת מכלולי המנוע במחיר של צריכת דלק יחסית זניחה (שוב, כמו במישור).