yohai71

עוד מהדאשקאם:

אני מדבר על לוחות של דסקטופ (ראה הקישור שצירפתי מקודם). לוחות אסוס של לפטופים נחשבים "חדשים" מבחינתי.

אסוס היו מעולים בלוחות אם, אבל זה היה לפני כמעט 20 שנה. לוחות שלהם עדיין עובדים במחשבים שונים שהיו תחת טיפולי. זה, למשל, לוח אלמותי. אבל הטכנולוגיה התקדמה והם החליטו להיות לנובו ולא להישאר בנישה שלהם.

לא יודע כמה זה נדיר. או המחיר טוב...:

אולי הבעיה היא בהגדרה שלך. מה זאת אומרת "צ'יט"? זה לא משחק ואתה לא מרמה אף אחד חוץ מעצמך. מעבר למה שכתבתי למעלה על כח הרצון, שבאמת הקל עלי את ההרזיה, הבנתי שכל מה שלא אמור להיכנס לפה שלי ונכנס, זה "עלי". אין את מי להאשים, ואין למי למכור סיפורים ש"זה בסדר, לא משנה השוקולד הקטן הזה בראיה הכללית". כי זה כן משנה (אנחנו מדברים רק על תקופת ההרזיה המאסיבית, כן? לא על שמירה מתמשכת (שזה היום, למשל). בעיקר פחדתי שאם רק אקח את הממתק הקן הזה או חתיכת עוגה ההיא, משם תתחיל ההדרדרות, כמו שתמיד היה בדיאטות הקודמות שעשיתי. אז פשוט נמנעתי. גם שכחתי לציין בהודעה הקודמת, שוויתרתי מראש על תחליפים למיניהם. מעדנים 0% שומן וכד', גבינות מופחתות שומן וכאלה - פשוט העפתי. כי ממילא אני מעדיף לאכול מעדן כמו שהוא צריך להיות ולא איזו גרסה חיוורת שלו. כנ"ל חלב דל שומן - בראיה כוללת, זה פשוט זניח לחסוך את קלוריות האלה. אבל מה לגבי תזונה יומיומית, מה שנקרא, שמירה על הקיים (אורח חיים בריא) באופן מתמשך? שוב, אני רושם מה שעובד עבורי, ולאחר הרבה שנים; בגדול, החיים עצמם גם השתנו - להתחתן ולהפוך להורה, יש השלכות גם על התזונה שלך ואתה סופג הרבה אינפוט מאשתך, אם יש לך מזל... למשל, אשתי באה מבית בו כילדה, היו אוכלים הרבה יותר בריא מהבית שאני גדלתי בו. יש לי אח ואחות גדולים ממני וכולנו היינו שמנים כילדים, לתקופות שונות - זה לא סתם. אצל אשתי, לא הייתה ארוחה בלי סלט ירקות וכך גם היום אצלנו. כמו כן, מאז הילדים, אשתי התחילה לבשל אז אפשר להתקדם משניצל גם לקציצות בשר, ראגו (עם בורגול, לא פסטה!) ומרקים שונים. עוד דבר, שיכול היה לדכא אבל אני לקחתי אותו לכיוון חיובי, זה שגם לגיל יש השפעה; מסתבר שמאכלים שיכולתי לאכול בלי בעיה, היום קשה לי יותר לעכל (אתה מכיר את זה - הבטן כואבת עד שאתה "משחרר" בשירותים...). למשל, חומוס כבר לא יורד לי טוב, דבש משום מה, מילון שאני מאד אוהב - משום מה לא יכול לאכול בערב (אל תשאל אותי למה). ועוד כאלה שאני לא זוכר כרגע. העבודה שלי גם השתנתה בשנה האחרונה, ומלשבת ליד שולחן אני נע רוב יום העבודה - על קורקינט חשמלי - בין מוסדות חינוך, ששם אני עובד באופן יותר פיזי = פחות זמן להתעסק ולחשוב על אוכל. יש לזה תרומה אדירה לשמירה על המשקל. אז תפריט נוכחי, הרבה יותר מגוון מהנ"ל, נראה בערך ככה: ארוחת בוקר - גרנולה\מוזלי עם יוגורט, מוסיף צימוקים, חמוציות ופרי. קפה. ארוחת עשר (יותר 12:00 בגלל תנאי העבודה הנ"ל) - 4\5 עגבניות שרי ותפוח חתוך ארוחת צהרים (בבית, סביבות 14:40-15:00) - אם יש קציצות או אוכל מבושל אחר של אשתי, אני אוכל. אם לא, אוכל את מה שהבן שלי, שאני מכין לו אוכל (כיתה ד'), אוכל; אותו שניצל מוכר, הפעם תוצרת בית או מוכן (של יוחננוף, הסבא קונה כמויות ומביא ואנחנו מקפיאים), והפעם עם טחינה, שהחליפה אצלי את החומוס והאמת שיותר טעימה לי. פרי או ממתק קטן עם הבן. ארוחת ארבע - אין ממש, לפעמים עובר ליד הארון ולוקח איזה קרקר או אם יש פיצוחים, כמה קשיו מומלחים. גם תמרי מג'הול מאד מתאימים לי. ארוחת ערב - פה יכול להיות סלט ירקות (עם אותה טונה מפורסמת, או גבינה בולגרית), יכול להיות בתוספת לחם עם גבינה. מה שכן, לאחרונה גיליתי שמנת שיבולת שועל יחד עם משקה שיבולת שועל, עושים הבדל אדיר בעיכול אצלי (שוב, עניין הגיל), אז אני בדר"כ לא אסיים את היום ללא מנה כזו, מבחינתי אם אני לא ממש רעב אז כמה ירקות שטופים במקום הסלט אבל כן עם מנת השיבולת. מנה אחרונה יכולה להיות כפית ריבה (אמיתית, לא הממרחים המזוויעים) בתוך גביע אישי של גבינה לבנה "סקי". בעצם אני מייצר מעדן פרי משלי. ולא לשכוח, הרבה מים משך היום - וספורט. אני רץ כ-4.2 ק"מ ארבע פעמים בשבוע, והסיבה שאני רץ זה כי זה הספורט הכי זמין שיש; לובש בגדי ריצה, נועל נעלים ויורד למטה - ואני בספורט. בלי הכנות מיוחדות, בלי לשלם למכון כושר ובלי לנסוע לאיזו בריכה, ששם אני צריך לבזבז זמן על כל ה"מסביב". ספציפית הצלחתי גם להפוך את הריצה לזמן מחשבות עם עצמי (עד המלחמה אפילו לא רצתי עם הנייד, רק עם מפתח של הבית). זהו, בגדול. לי זה עובד, וזה מה שחשוב. אתה צריך למצוא לעצמך את המקומות שבהן תוכל ליישם את השמירה על המשקל לנוחות עד כמה שאפשר, כי אחרת תישבר. מי שרוצה יכול לשאול עוד, אני בטוח ששכחתי כמה דברים אבל אולי העיקר הכי חשוב: עד היום, ואנחנו מדברים על 25 שנה, אני לא מתייחס לעצמי כ"רזה" אלא כ"שמן לשעבר". כנאה זה המניע הכי אפקטיבי עבורי, כי אני תמיד זוכר כמה מהר אפשר להדרדר חזרה, וככה אני מתייחס לזה. חוץ מזה שאני אוהב להיות רזה. אני נהנה ללבוש בגדים שמחמיאים לי (מה שלא תעשה, אתה אף פעם לא נראה טוב כשאתה שמן), וזה נותן לי מוטיבציה להמשיך.

נתחיל מהשורה התחתונה - אין קיצורי דרך; צריך לסגור את הפה ובמקביל לעשות ספורט. בגדול, מדובר על שתי "תקופות" עיקריות - הראשונה מטפלת בהורדת הקילוגרמים העודפים, לפחות קרוב למטרה אם לא ממש עד אליה, והשנייה... לא נגמרת; זה מה שנקרא "שינוי באורח החיים" שבו אתה שומר קבוע על מה שהשגת. וזה דורש כח רצון. אני רוצה רגע להתעכב על הדבר הזה, "כח רצון". כלומר, ברור שצריך כח רצון, לא גיליתי פה את אמריקה. אלא שאני מתכוון לכך שזה משהו פנימי שגורם לך לעבור ליד המאכל\ממתק הכי אהוב עליך ולא להתייחס אליו בכלל. לצאת לריצה בשיא החום בקיץ או בקור בגשם, כי אתה מחויב למנת הספורט היומית ולא מוותרים עליה אפילו שהתנאים לא אופטימליים. להבין שעכשיו אכלת את המנה שאתה צריך ואתה לא מוסיף עוד, אפילו אם אתה רעב - וכל זה קורה מבלי שאתה נשבר, להפך: אתה מרגיש שקל לך לעשות את הדברים האלו - בזה מתבטא כח הרצון. לצערי, בזה אני לא יכול לעזור. כל אחד צריך למצוא את זה בעצמו, ולפעמים זה לוקח כמה שנים, או אתה צריך לעבור משהו בחיים כדי שתגיע לשם. לא שאני חושב שצריך לוותר, כן? לפעמים ההכרח להתאמץ מביא להקלה ביישום של הדברים, אבל, כאמור - כל אחד ומה שהוא מצליח לייצר. אני 187 ס"מ, אפשר לומר עם מבנה גוף טיפה יותר רחב מהממוצע. החל מגיל 9/10 ועד גיל 30, הייתי בעודף תמידי, כולל עליות וירידות עם דיאטות כאלה ואחרות, עד שהגעתי לשיא, בסביבות 120 ק"ג, שנראה כך (זה ינואר 2001): כשלושה חודשים אחרי כן, תפסתי את עצמי (כח הרצון הנ"ל), והורדתי בסביבות 30 ק"ג משך כשבעה חודשים. בשנה שלאחר מכן הורדתי עוד עד לסביבות 86/87 ק"ג, שזה רזה לכל הדעות והמשקל שאמור להתאים לגובה. אלא שאני מעולם לא הייתי מרוצה מהמשקל הזה, שבא ביחד עם עודפים שונים ומעצבנים, כמו ציצי או Love Handles. רק בשנתיים האחרונות (עם השלמה בחודשים האחרונים), סוף סוף ירדתי (מבחינתי) סופית למשקל 78 ק"ג. היום אני נראה כך: (אני הגבוה בתמונה, לקשי הבנה חסרי תקנה)... הדבר הכי קשה בכל התהליך, הוא ההבנה שאין קיצורי דרך - זו עבודה קשה, גם הורדת המשקל הדרסטית ואולי אפילו יותר, השמירה על זה לאורך 25 שנה. בעצם, עשיתי את הצעד ההפוך מרוב הגברים, שכשהם מגיעים לגילי כבר יש בטן יפה שרק גדלה. אני אוסיף את הדיסקליימר הסטנדרטי - הדרך שלי התאימה עבורי, אני לא משכנע אף אחד לבצע וכמובן שלא לוקח אחריות אם מישהו יתפגר תוך כדי שהוא מיישם אותה. זה עבד עבורי, אולי יעבוד עבורכם. לצורך ההורדה הדרסטית של 30 הק"ג הראשונים: אני לא יודע מה זה אלקטרוליטים, לא סופר ומעולם לא ספרתי קלוריות, לא 20:4 או שאר הקללות הנ"ל. פשוט מאד, הוצאתי מהתפריט את כל מה שהגיוני להוציא: ממתקים, עוגות, מאפים, בורקסים, רולדות, מיצים מתוקים, חטיפים וכו'. כולם יודעים מה זה, לא צריך לכתוב פרטני. מהצד השני, הפחתי בצקים למינימום ההכרחי - פרוסת לחם ליום זה היה המקסימום, בטח שלא פסטות וכד'. אגב, זה היה קל למדי כי כשאתה לא מורח מיונז\חמאה\שוקולד על לחם, אז אתה לא צריך את הלחם. אז מה כן אוכלים? הנה התפריט שלי למשך שבעה חודשים, כמעט בכל יום: בבוקר קערת בראנפלקס עם חלב (רגיל לגמרי), ופרי כלשהו (יכול להיות תפוח, בננה וכד'). ארוחת עשר - עוד פרי. ארוחת צהרים - שני מלפפונים ו... תחזיק חזק: שני שניצלים של מאמאעוף ובצידם 3/4 כפות חומוס. כן, אני יודע שזה ממש לא אוכל שמרזים ממנו, אבל בהתחשב בכמויות כל השאר שנחתך מהתזונה היומית, זה בטל בשישים. ארוחת ארבע - עוד פרי, בדר"כ תפוח. אורחת ערב - קערת עגבניות חתוכות עם שליש גביע קוטג'. אגב, את זה הייתי אוכל לא הרבה אחרי ששתיתי כמות יפה של מים אחרי ספורט, שזה עזר לסתום את הקיבה. נעזרתי במסטיקים, שהעסיקו לי את הפה בין הארוחות. זהו. ככה שבעה חודשים ברציפות. תגיד: "איך אפשר?" אז בדיוק בשביל זה הפסקה למעלה על כח הרצון. לא רק שאפשר, אלא שזה זכור לי כמשהו שדווקא היה קל לבצע. בוא נקרא לזה, ברגע שאתה ב-Zone המתאים, זה פשוט. ואחרי כחודש, כשהקילוגרמים מתחילים לנשור, זה נהיה קל יותר. אני החלפתי שלוש מידות בגדים בזמן הזה. לכל אלה כמובן צריך להוסיף ספורט. התחלתי מהליכות של שעה, שלאט לאט הפכו לריצות של בערך ארבעים דקות. בלי למדוד זמנים, בלי ספרינטים - בקצב יחסית איטי, אבל כזה שאפשר לקרוא לו "ספורט" ולא סתם "פעילות גופנית". אחרי שהורדתי את ה-30 ק"ג, הלכתי לדיאטנית מטעם הקופה כי רציתי שהיא תייעץ לי על הדרך הטובה ביותר "לסיים את הדיאטה", כך קראתי לזה. עזוב שזה היה מצחיק שהייתה לי בעיה לקבל זכאות לדיאטנית כי למעשה כבר הורדתי את הקילוגרמים אז לא מגיע לי... אבל בכל זאת הגעתי אליה ושם קיבלתי שתי עצות מעולות: 1. לא להפסיק את הספורט, מה שלא יהיה. כי הספורט ישמור עליך בזמנים קשים, שבעייתי לשמור על האוכל. 2. דיאטה זה דבר שמתחיל ונגמר. אבל יש אורח חיים, שזה ה-דבר עצמו. וזה לא נגמר אף פעם. אלא אם אתה רוצה לחזור למה שהיית. אני אמשיך בהודעה נפרדת מה אני עושה היום כדי לשמר את הרזון, אבל עכשיו הגיע הזמן... לאכול! באמת.

אני יכול לרשום מה עשיתי, אבל נראה לי שזה לא המקום - לא היה לך שרשור משקל או משהו כזה?

אז פותח הפוסט צריך לדעת שלא כל מי שהוא מתכתב איתו בפורום הוא מי שהוא נדמה שהוא. אני 186 ס"מ. עד גיל 30 הייתי עולה ויורד, כשבגיל 30 הגעתי לשיא - כנראה 120+. אז עשיתי דיאטה, ופחוצ או יותר שמרתי על משקל 86+- לאורך עשרים ומשהו שנה, עד לפני כשנה, שאז הורדתי סופית את המשקל למה שתמיד רציתי להיות, שזה 78 ק"ג. ושיהיה לך ברור, שזו מלחמה יומיומית - למען הסר ספק, אני רזה לחלוטין אבל בראש אני תמיד אהיה "שמן לשעבר".

מה שאתם מתארים פה, להפריד את הטונה מהשמן זה משול בעיני להפרדה של השוקולד במילקי מהקצפת שלו. מה, אתם זורקים את הקצפת ואוכלים רק את השוקולד?

נתן אשל הוקלט בזמנו אומר את הדברים האלה (ששודרו ב"עובדה"), בשיחה מוקלטת שבה דיבר על הקמפיין של הליכוד:

זוכרים את זה? אז הגשם והרוחות חשפו אותו במקצת:

אמנם נושא אחר, אבל לא השמן של הטונה יעשה הבדל.

למה לשפוך? הולך יחד עם הטונה לתוך הסלט.

רק בשביל לדייק את העניין הזה; זה לא חמגשיות ואף פעם לא היה חמגשיות. "חמגשיות" זה ביטוי שטבע נתניהו בפייסבוק שלו כשהגיב על העניין. מדובר בארוחות שף בשווי מאות אלפי ש"ח שהוזמנו לבית נתניהו תוך מצג שווא כאילו לא מועסקות מבשלות בבית ראש הממשלה בי-ם. כוווווולם, כולל כולם, החל מתומכי נתניהו, דרך מתנגדיו ואפילו עיתונאים שדיווחו על העניין, קוראים לזה "חמגשיות" והופכים את העניין למה בכך. אז זהו שלא.

מה איתך, זה ממש De Bomb. אני הייתי בטוח שמדובר בשת"פ עם וולבו...:

תשמע, הייתי שמח להשתתף במשחק אבל קבעת כללים אני לא יכול לעמוד בהם. להתעלם מכל הנהגים טרום אמצע שנות השמונים (על אף נימוקים טובים שלך), זה לא משהו שאני יכול לעמוד בו, בייחוד לאור העובדה שאני מצאתי סרטונים רבים יותר ממה שניתן לחשוב, גם מהתקופות ההן. אבל זכותך וגו' (וגם העלית נימוקים ראויים לגמרי למה בחרת כפי שבחרת). בכלל, אני מתקומם כנגד התפיסה שנהגי פורמולה 1 הם המדד שלפיו ייקבעו כל השאר - אולי היום זה נכון, אבל לך אחורה כמה שנים ותמצא שנהגים שונים, שהקריירה שלהם ב-F1 הייתה פושרת-עד-מאכזבת, היו מדהימים בקטגוריות אחרות (ג'קי איקס כדוגמא אקראית). בכללי, המעורבות שלי כחובב ספורט מוטורי החל משנת 1980 בערך (הייתי בן 9), לימדה אותי שהטובים ביותר לרוב נמצאו במרוצי סיבולת, לא פורמולה 1. זה אופרה אחרת לנהוג אפילו מרוץ "קצר" (כ-שש שעות) ועדיין להיות על הקצה, תוך שאתה נדרש גם לשמור על האוטו. אני יודע שאני מזיז את השרשור, אבל למשל, שני נהגים מבריקים שהבליחו ב-F1 לכמה שנים (אחד אפילו ניצח במרוץ) שהקריירות (הקצרות) שלהם העפילו לטופ במרוצי סיבולת מופיעים בסרטון הבא: רצה הגורל ושניהם נהרגו שנה אח"כ. אבל באותו יום בברנדס האטץ', אף אחד לא יכול היה לגעת בפדרו רודריגז. ודוגמאות כאלה, יש בכמויות. סתם בשלוף, עוד נהג שלא הגיע למיצוי ב-F1 אבל עשה בית ספר לרבים- רולף שטומלן. תקרא מה הוא עשה לשני הרנו האלה בנורבורגרינג 1976, ואיך הוא נהג לאורך המרוץ כשהוא רוכב על המאסטר סוויטץ'...: מתנצל על חטיפת הנושא. אגב, לצערי הפורום הזה די מת אז אולי כדאי לבקש מהמנהלים להעביר את השרשור לכללי? מעריך שיהיו יותר תגובות שם.

^ מסכים לחלוטין.