אתמול בערב בתחנת רדיו אינטרנטית כלשהי התנגן השיר הזה והזכיר לי למה כ"כ אהבתי אותם, למרות הפוזה, ההרס העצמי והריבים המטופשים של הגלאגרים.
שיר שלדעתי מזקק את המהות וה-DNA של אואזיס לתוך 4 וקצת דקות. קלאסיקה אמיתית שעדיין, אחרי מספיק שנים מהפירוק שלהם, הפייבוריטית שלי(כן, האזנתי לכל האלבומים שלהם):