חן פרחי

קשיש בן 80 היה אמור לדאוג לרווחתו הכלכלית עוד בצעירותו ולא לחכות לנדבות מהמדינה. לרוב הקשישים יש ילדים, וכמו שלי כהורה יש אחריות על ילדי, כך צריכה להיות לי אחריות על הוריי בזיקנתם. ועל זה נאמר - מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא, יאכל את הלב.

עצה טובה לכל העוסקים הענף, וזה כלל לא משנה אם קוראים להם מועדון ה 5, IVC, מועדון 6-5-7-8 או מועדון הכבשה שושנה. הגיעה העת להרגיע קצת את המערכת ולתת למשרד התחבורה ולרשויות השונות קצת מנוחה מאיתנו. לפני שנה אושר התיקון למבחן רישוי שנתי בודד, ביוזמה אישית של נחום קדמיאל, וזה בהחלט הישג גדול שהקל על רובינו, לאחר מכן הוכרו רכבי עבודה והצלה והתאפשרה הכנסתם לקטגוריית רכבי אספנות, כיוזמה של IVC. כנראה, ואני אומר כנראה, שהבקשות האחרונות החלו להראות מוגזמות ולכן הן נדחו, וטוב שכך. כרגע המצב טוב מאד, אין צורך להפוך אותו למעולה, ואם כן כדאי להמתין כמה שנים. עד אז, נשב בשקט, לטובת כולנו.

רק ביגוארים שנמכרו בארה"ב השתמשו בשם הנ"ל. באירופה זו כאמור היתה רמת הגימור הגבוהה ביותר של דגמי אוסטין ורובר. ליגואר היו 3 רמות גימור; הרגילה לא נקראה בשם, השנייה נקראה סובריין והגבוהה ביותר נקראה דיימלר, וכלל לא היתה יגואר.

אין בעיה - תבע אותם בבית משפט לתביעות קטנות. תקבל את כספך מיד ובדיעבד, באחריות.

תהיה סמוך ובטוח שהחוזה הזה עומד בכל מבחן משפטי. לא רוצה להפסיד 500 שקח או 50 שקל או חצי שקל ? אל תחתום על חוזה כזה. בהנחה שהחותם אינו קטין או אחד שאינו מודע למעשיו, החוזה כשר לחלוטין. מכריחים אותך לחתום ? חפש רכב בחברה אחרת, סה טו.

לא בדיוק. בשנת 78' עברה הגולף מתיחת פנים קלה שהתבטאה בעיקר בפנסים אחוריים רחבים יותר ולוח מחוונים חדש.

וונדן פלאס היתה חברה בריטית עצמאית שלאחר מכן הפכה לחלק מקונצרן בריטיש ליילנד. בשנות ה 70' וה 80' השם וונדן פלאס ציין דגמים בעלי רמת הגימור והאיבזור הגבוהים ביותר בהיצע החברה, כשלפניו היתה רמת הגימור שנקראה מייפר (שכונת יוקרה בלונדון). יגואר מעולם לא השתמשה בשם זה, כנראה בשל הבידול בין דגמי החברה שנחשבה מאז ומתמיד ליוקרתית לבין דגמי אוסטין ורובר ה "עממיים". דיימלר היתה חברה עצמאית שייצרה מכוניות פאר ומכוניות ספורט, שהנודעת בהם היתה ה SP250 המוזרה למראה, ובשנות ה 60' נבלעה בקונצרן הענק, שכלל מותגים מיותרים רבים. דגמי דיימלר של יגואר תמיד היו המפוארים ביותר, ומשנות ה 70' כללו רק את דגמי ה V12, ולא נקראו כלל יגואר.

מסכים על כל מילה. חשוב להשתמש בשמן מינרלי מאיכות טובה, מסנן מקורי או תואם באיכות גבוהה, וסע לשלום.

סביר להניח שמחירי הדלק בימינו לא ממש מהווים תמריץ לעשות שימוש יום יומי במכונית שצורכת ליטר דלק ל 3 ק"מ, או בעיברית, 700 ש"ח כל 200 ק"מ.. ולמי שחושק בכזו, מוצעת כעת מכונית שנראית מעולה במחיר סביר לחלוטין. http://cgi.ebay.com/ebaymotors/Rolls-Royce-1977-Rolls-Royce-SILVER-WRAITH-II-VERY-CLEAN-OFFER-/300537556749?pt=US_Cars_Trucks&hash=item45f96f2f0d

חד משמעית, לא. יש הבדל גדול בין נושאים פנים מועדוניים, מפגשים, השקות וכדומה, לבין נושאי רישוי ותקינה שהם נחלת כלל אספני הרכב בלי שום קשר לשיוך המועדוני שלהם. וכאן, כל מי שרוצה לבצע שינוי או לדווח על שינוי שבוצע, חייב לידע את כל הגופים העוסקים בדבר, בין אם הם עמותות דמוקרטיות ובין אם לאו. ללא ספק, התקופה האחרונה היתה מוצלחת מאד מבחינת יחס הרשויות כלפינו, וזה התבטא במתן אישור למבחן רישוי חד שנתי, וזה בהחלט הישג גדול. וכמו במקרה הדייג ודג הזהב, כדאי לנוח קצת ולשמור על הטוב מאד. כי כידוע, המעולה הוא האוייב המר ביותר של הטוב מאד.

ל CX ול XM עם מנוע V6 היתה מערכת היגוי שנקראה DIRAVI, ולמעשה למכונית כלל לא היה מסרק הגה אלא מערכת שפעלה ע"י הזרמת שמן הידראולי מצד לצד, בדומה להיגוי של מלגזה, ולהגה היתה יכולת מירכוז מדהימה. אמנם ההיגוי היה מנותק לחלוטין, אבל זה היה חלק מהקסם הסיטרואני. גם הבלמים הסיטרואנים היו מיוחדים בדרכם; הדוושה למעשה היתה ללא מהלך ממשי, ועוצמת הבלימה נקבעה לפי מידת הלחץ על הדוושה ולא לפי מהלכה.

נקודת התורפה היחידה בנוחות הנסיעה בסיטרואנים עם מיתלים הידרופנאומטיים (ולא מיתלי אוויר), היתה במעבר שקעים לרוחב הכביש, בעיקר במהירות נמוכה. במהירויות גבוהות נוחות הנסיעה מדהימה, ומצטרפת לכך הרגשת ריחוף שאפשר לקבל רק בסיטרואן הידרופנאומטית. קצת חבל שמערכת הבלמים וההיגוי נפרדות מהמערכת, בסיטרואן CX זו היתה חוויה מיוחדת במינה.

מה שבטוח זה שאכלתם טוב ושהתמונה צולמה בירושלים. שרשור מעניין, תודה על ההתמדה והתמונות.

מי שהמציאה את הקונספט של "שתיים וחצי קופסאות" היתה הסימקה 1100 ומי ששכללה את הקונספט הזה היתה האפלאוז של דייהטסו. הסופרב החדשה לקחה את הרעיון עוד הלאה והוכיחה שזהו בהחלט רעיון מצויין.

על פניו נראה שמניפת הקירור לא פועלת. כל זמן שהמכונית בתנועה, מגיע אוויר שמקרר את הרדיאטור. בעמידה, אין זרימת אוויר ולכן המכונית מגיעה לרתיחה. סיבות ? החל מנתיך שרוף, דרך יוניט מפעיל תקול וכלה בבעייה במאוורר עצמו. התיקון אינו סובל דיחוי, הנזק שעלול להגרם יעלה לך הרבה הרבה יותר מעלות התיקון.

בשנים 2004-2005 אכן פעל מועדון מרצדס ישראל, שיועד בעיקר לבעלי מרצדס אספנות. המועדון קיים כמה פגישות וטיולים, אבל ללא ה "משוגע התורן" שידאג לתפעל ולתחזק את המועדון, הפעילות גוועה ונעלמה. אין שום בעייה להחזיר אותו לפעילות, צריך רק כמה ח'ברה מתמידים ורציניים, זה הכל.

למיטב ידיעתי, ונכון לשעה זו הוא עדיין ישנו והוא עדיין עוסק בייצור מוצרי גומי. התושבת שלך נוצקה בתבנית ביחד עם הבוקסה, כשהמרווח מסביב הוא בעצם ה "משחק" שלה. אפשר בעיקרון למלא את החלל בחומר מגופר חלקית, אבל חזק זה לא יהיה ותועלת לא תצמח לך מזה. לשיקולך.

לי יצא לפגוש את יחיאל קימלמן ז"ל. הייתי תלמיד בכתה ה', שנת 80', ונדרשנו להכין עבודת גמר שנה שנקראה "נושא אישי". הנושא שלי התמקד, איך לא, במכוניות, ועיתון "ברכב" היה בעצם כתב העת היחידי בעברית. אני עדיין זוכר את משרדי המערכת ששכנו ליד התחנה המרכזית הישנה, משרד עתיק יומין עם ריהוט עץ "פולני" טיפוסי, ובקצה השולחן ישב יחיאל קימלמן וכובע קסקט ענק לראשו. הוא ענה באדיבות ובאריכות על כל שאלותי ועזר לי מאד. שנה אחר כך הוקם מגזין טורבו שבעצם ייסד את עיתונות הרכב המודרנית והפך את "ברכב" ללא רלוונטי בעליל.

אין מה לתקן. הרנו לגונה היא מתחרתה הישירה של הפיג'ו 407 והסיטרואן C5, ודווקא בפלח שוק זה זוכות המשפחתיות הצרפתיות להצלחה נאה בהחלט, ובצדק. בפלח השוק הגבוה יותר, מכוניות הסאלון, נוכחותן של הצרפתיות (והאיטלקיות גם) איזוטורית למדי.

מכוניות גדולות של רנו אף פעם לא הצליחו לא כאן ולא שם. רנו, כחברה ממשלתית בעברה, ייצרה מכוניות סאלון על מנת שישמשו את הפקידות הצרפתית הגבוהה, ולכן יוצרו הרנו 20\30, הרנו 25, הסאפרן ולאחר מכן הוול סאטיס שהיתה כשלון צורב, למרות התפיסה המקורית והרעננה. האמת שגם מכוניות הסאלון של פיג'ו וסיטרואן לא נחלו הצלחה מסחררת, ודי אם נזכר בנתוני המכירות של הפיג'ו 607 או הסיטרואן XM ולאחר מכן ה C6.

ג'קי זית נהג על הטלבו סמבה ראלי. פרדי פרייהוף נהג על דייהטסו שרייד 1.0 סטנדרטית בקבוצת ה 1.0 ועל טויוטה קורולה GT בקבוצת ה 1.6.

בניגוד לסיטרואן C5 שזכתה כאן להצלחה די מפתיעה בשנותיה הראשונות, הרנו לגונה, למרות שנמכרה במחיר זהה, לא הצליחה כאן, וחבל. סה"כ היא היתה מכונית טובה למדי, בטוחה מאד, מרווחת ונוחה.

מכונית מיני חביבה מאד, מלאת אופי וחסכונית. עדיף להמנע מהדגם הרובוטי, ואם כן חובה לבדוק בקפידה את התיבה ותפקודה, תיקוניה יקרים מאד. בעיות ? בחלק גדול מהמכוניות נדרשה החלפת מפוח המאוורר הפנימי, עיניין לא זול כמו גם הגה הכוח החשמלי שזהה לזה שבפונטו ספייס. במחיריה היום, עיסקה מצויינת.

אין שום צורך בעו"ד או בפתיחת הליך משפטי שימשך שנים ארוכות. תביעה קטנה נגד מכון הבדיקות תספיק, הוא ישלם את כל העלויות מאחר וזו אחריותו. לא רוצה לקחת אחריות ? שלא יבדוק מכוניות; בדיקה עולה סכום לא מבוטל והמכון חייב לקחת אחריות עליה.

מכירה מהירה לאחר הקנייה איפיינה כמעט תמיד את שוק המכוניות הקטנות-קומפקטיות ספורטיביות. רבים קונים אותן בשל הקסם שבהן או האופנתיות, ודי מהר מגלים שלצד היתרונות יש הרבה חסרונות פרקטיים, וזה רחוק מלהיות הדיל הכי טוב בעיר. אם אני לא טועה, סה"כ נמכרו 23 מכוניות בשנה שחלפה, לא בדיוק להיט הסטרי.