חן פרחי

והיא אפילו לא הראשונה; הגירסאות המאובזרות של השברולט קאבליר הציעו מושב נהג חשמלי כבר בסוף שנות ה 90'. אבזור מיותר, בייחוד אם הוא לא מבוצע כיאות.

לא שכחתי, והיא תופיע בכתבה נרחבת שתעסוק במכוניות הקופה של שנות ה 80'.

ה BX אכן נמכרה כאן מ 85', אך רק בגירסת ה 1.6 שסבלה מאפליית מיסוי, ולכן מחירה היה כמעט כפול מזה של סובארו 1.3. ההצלחה הממשית שלה החלה רק ב 87', עם ביטול האפלייה, שייצרה לא מעט מוטציות - אודי 80 1.3, פורד סיירה 1.3 ושאר מוזרויות. המונטגו הגיעה כבר ב 85', אך רק בגירסת 1.3 חלשה ודלה באיבזור. רק ב 87' היא הוצעה בגירסה מצויידת יותר שכללה הגה כוח, חלונות חשמל ונעילה מרכזית. לסובארו היתה תיבה אוטומטית פשוטה ואמינה, שכמובן פגעה בביצועים, אך לא היתה איטית יותר מתיבת ה ZF שהיתה מקובלת אז במכוניות אירופאיות רבות. מערבר להיותה של הסובארו מכונית אמינה, היתה היתה מאד פשוטה וזולה לתיקונים, ואפילו החלפת מנוע היתה זולה יחסית.

.....

מעל מחירון אפשר לקבל על מכונית בת 6-7 שנים עם נסועה נמוכה ובמצב מעולה, מאחר והפרש המחיר בינה לבין מכונית חדשה גדול. מכונית בת 3 עדיין יקרה יחסית, מה עוד שקשה לקבל מימון למכונית משומשת. שכן שלי מנסה כבר חודשיים למכור קורולה משנת 2011 במצב מעולה, לאחר שקיבל מחיר שחיטה בטרייד אין, מאחר וגם הם תקועים עם מלאי גדול של מכוניות לא מכורות.

כנראה שלא ירדת לסוף דעתי. אתה לא לוקח בחשבון שאי אפשר לקבל מחיר מחירון על (כמעט) שום מכונית, שריבית על הלוואה עולה כסף (ונלוות לה עלויות הקמה) ושסכום של 130K יכול להניב תשואה נאה מאד, בהשקעה נכונה. אז ההפסד הכספי נראה קטן בהרבה.

הכל נכון בתנאי שתקבל על מכוניתך המשומשת מחיר מחירון (בחלומות בלילה, בצאת הכוכבים), קנית את המכונית בכסף מזומן, כלומר, לא שילמת ריבית וכספך לא נשא תשואה כלשהיא. שוב, אוויס לא פועלים ממניעים פילנטרופיים, אלא רוצים להרוויח כסף, אבל יחסית התכנית שלהם הוגנת, ומתאימה למי שלא רוצה להחזיק במכונית יותר מ 3 שנים ולא רוצה לעסוק במכירה לאחר מכן.

לא זכור לי, ובכל מקרה הסובארו לאונה לא היתה מכונית קלה במיוחד - משקלה היה טון, משקל ממוצע למכונית משפחתית בת תקופתה.

מכונית שחונה בשמש מגיעה לטמפרטורה של 60-70C, וכל זמן הנסיעה נמצאת בשמש. שטח השמשות ענק יחסית, והמכונית הופכת בעצם לחממה. לא נשמע הגיוני, אבל תפוקת המזגן במכונית גבוהה יותר מבמזגן ביתי, מאחר ודרישות הקירור שונות לחלוטין. מזגן ביתי מוריד את הטמפרטורה ב 5-4C בלבד, כשעיקר הפעולה שלו היא ייבוש האוויר.

והגענו לפרק המקומי, היותר מעניין. הלאונה III הגיעה לארץ בתחילת שנת הדגם 85' בדמי ה 1.3 שעדיין נהנה ממיסוי מופחת ("מיסוי ארידור") ידני 5 הילוכים או אוטומטי. כמו כן יובאו דגמי ה 1.6 בגירסאות DL או GL, ודגם ה 1.8 בגרסת GL אוטומטית בלבד, כשמזגן מקורי היווה אופצייה. כקודמתה, גם הדגם החדש זכה לקבלת פנים חמה, והמכירות היו כשל קודמתה. בסוף 86' בוטלה אפליית המיסוי, ותקרת המס עלתה למכוניות בנפח של עד 1.6, ולכן דגם ה 1.6 הפך לנמכר ביותר, כשהגירסה האוטומטית הולכת וצוברת תאוצה במכירות. החל משנת 87' הגיעה הסובארו עם מזגן מקורי של פאנסוניק שהורכב בארץ ע"י תדיקאר, וכמובן שרדיו AM היה ציוד תקני, ואפילו נגבה עבורו תשלום בנפרד. עד אןתה שנה, 87', נהנתה הסובארו מבדידות מזהירה בשוק, אבל באותה שנה, עם ביטול אפליית המיסוי, הגיעו לארץ שתי מכוניות שהחלו לנגוס בפלח השוק של הסובארו, שאף אחד לא ידע עדיין שקוראים לה לאונה. הסיטרואן BX והאוסטין מונטגו הוצעו במחירים אטקרטיביים וכללו מנועים חזקים יותר ואיבזור עשיר, בצרוף תג מחיר אטרקטיבי וקרוב מאד לזה של הסובארו, זכו להצלחה גדולה. מבין השניים, ה BX זכתה להצלחה גדולה בהרבה, ולמעשה בשנת 87' הדיחה את הסובארו מראש פסגת המכירות. גם בשנת 88' נמשכה הצלחת ה BX ובמידה מסויימת גם המונטגו, שהציעה 7 מקומות בגירסת הסטיישן, אולם איכות ייצור נמוכה בשניהן ובעיות בתיבה האוטומטית ב BX, כמו גם מבצעי שיווק לא נכונים של היבואן, גרמו לישראלים רבים לשוב לחיקה החם של הסובארו. בשנים אלו לירידת הערך היתה משמעות גדולה בהרבה מאשר היום, ודי מהר קנתה לעצמה ה BX שם של מכונית שלא שומרת על ערכה, ואין דבר שנוא יותר על עמישראל מלצאת פרייאר. כשנה לאחר מכן, ב 89', הגיעה לארץ המיצובישי לאנסר החדשה, שהוצגה זמן קצר לפני כן. למרות החשדנות הטבעית ממותג חדש, אך כנראה בשל המוצא היפני, זכתה הלאנסר להצלחה גדולה, וזו באה על חשבון הסובארו, שסוף סוף כונתה בשמה - לאונה. כשנה לאחר מכן, ב 90', הגיעה גם האפלאוז של דייהטסו, ושניהן היו עדיפות בהרבה על הלאונה, שכבר היתה מיושנת ולא אטרקטיבית. באותה שנה יובאה גירסה "משופרת" של דגם ה DL, שכללה מושב נהג אורטופדי ומתכוון לגובה, משענות ראש במושבים האחוריים והגה כוח. בשל אמינותה חסרת המתחרים המשיכה הלאונה להמכר היטב, כשציי רכב נותרו נאמנים לה. ב 92' הגיעו לארץ שלל יפניות חדשות, אולם הלאונה נותרה רבת מכר, בעיקר בשל מחיר אטרקטיבי. ב 93' יובאה במקביל לאימפרזה, שכונתה גרנד לאונה, והמשיכה להמכר מצויין עד סוף אותה שנה, בה נגמר מלאי המכוניות אותם יפנאוטו הזמינו. מעטות המכוניות שזכו להצלחה בסדר גודל של הסובארו לאונה למרות תכונותיה הדינאמיות הממש לא מבריקות, ויבואן אנטיפט. המכוניות באולם התצוגה עמדו נעולות (!) ונדרש אישור ממנהל האולם על מנת לפתוח אחת מהן, שלא לדבר על עמדת המסירה שהזכירה תור בבקו"ם.. בשל הפופולאריות העצומה שלה, זכתה הלאונה לשוק חלקי חילוף עצום, כשחלפים רבים יוצרו בארץ, ואפילו נפתחה רשת מוסכים, ד"ר סובארו שהציעה מחירים זולים. אמינותה וקלות הטיפול בה גרמו לה לשרןד בצורה מעוררת הערכה ממש, ועדיין לא מעט מהן משמשות את בעליהן ביום יום. להערכתי, מדובר באחת המכוניות האמינות ביותר שיוצרו אי פעם, אם לא האמינה שבהן.

אי אפשר להשוות שכירת דירה לעסקת ליסינג לרכב. דירה תהייה שווה תמיד, גם עוד 30 שנה, מכונית מגיעה לערך הגרט שלה תוך 15-18 שנה. אחרי 7-8 שנים צצים תיקונים בלתי צפויים, ועשור לאחר מכן היא שווה 3K במקרה הטוב.

בכל מקרה אתה נשאר בלי רכב, גם את המכונית הפרטית תצטרך למכור, מן הסתם.. מכונית מזמן אינה רכוש או נדל"ן, אלא כלי שמשתמשים בו ולאחר מכן מעבירים אותה הלאה. כאן אתה משלם למעשה על ירידת הערך, מה שקורה גם במכונית פרטית. אכפת לך על שם מי רשומה המכונית ?

ב 80K אנחנו שווים, בערך. ואיפה אובדן התשואה על 135K ? ואם אתה זקוק להלוואה, היא כוללת גם ריבית מן הסתם. ברור שנוחות עולה כסף, אבל יחסית, זו שיטת מימון זולה יחסית.

http://www.carsforum.co.il/cars/%D7%9E%D7%92%D7%96%D7%99%D7%9F-%D7%A8%D7%9B%D7%91/1587/%D7%90%D7%A1%D7%A4%D7%A0%D7%95%D7%AA-/%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%95-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%94-III--%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA-30 קריאה מהנה, וכמובן שאתייחס מאוחר יותר לפרק המקומי, שהיה הרבה יותר מעניין מהמכונית עצמה..

"החיפושית החדשה" הקודמת נכשלה מכמה סיבות; ראשית, תמחורה היה גבוה מידי ושאפתני מדי, שנית, היא התבססה על שלדתה ומיכלליה של הגולף 4, והצילחה אפילו לקלקל את תכונותיה הדי בינוניות, איכותה היתה נמוכה למדי, השימושיות היתה נמוכה (מרווח פנימי ותא מטען), וכשפג קסם העיצוב סר חינה. פיאט למדו היטב את לקחי החיפושית, ודילגו מעל כל המשוכות, ולכן הפיאט 500 הפכה לסיפור הצלחה. גם המיני היתה מכונית יקרה, אולם היא הציעה התנהגות כביש מצויינת ומהנה, ובגירסאותיה היקרות היתה מהירה, כך שלפחות היה כיסוי לעיצוב החיצוני.

הדור הראשון של רכבי השטח בארץ הורכב מדגמי הבנזין - איסוזו טרופר, ניסאן טרנו, לנד רובר דיסקאברי, מיצובישי פאג'רו וטויוטה פור-ראנר - ולהם שרידות טובה יחסית. גם דגמי הדיזל שרדו יפה, מאחר והמנועים היו עדיין פשוטים ונטולי אלקטרוניקה. רוב רכבי השטח עדיין לא הגיעו לגיל 20 וקשה לנבא את עתידם.

הדגמים הספורטיביים לרוב נעלמים ראשונים, בעיקר עקב תאונות שגורמות להשבתה. ואלו ששורדות, לרוב עוברות התעללויות בלתי אנושיות עד שנופחות את נשמתן.. חבל, כי מבחינת ערך אספני ואפילו סנטימנטלי, הן תמיד שוות יותר.

סביר להניח שהחליפו את מנוע הסרוו של הגה הכוח החשמלי. על פניו, לא נראה שהבעייה היא במסרק עצמו - תקלות במסרק ההגה נדירות עד לא קיימות. לא נעים, לא נורא.

ברור שהערך הסנטימנטלי הוא העיקר כאן. כמעט כל מכונית שנמכרה במספרים גדולים מסמלת משהו - סובארו לאונה, סיטרואן BX, מיצובישי לאנסר ואפילו מאזדה 3. לרבים זו היתה המכונית הראשונה בה נהגו או אותה רכשו, וחלקם העבירו את ילדותם במכונית מסויימת. מכוניות מתחילת שנות ה 90' מצויות כעת בנקודת זמן קריטית; תיקון בינוני ומעלה, או אפילו השקעה גדולה לקראת הטסט, גורמת לרבים להשבית אותן, מה גם שמחירי המכוניות נמצאים בירידה מתמדת בשנים האחרונות, ושמירת הערך כבר לא כשהיתה. עוד מספר שנים בודדות לא ישארו כאן כלל מכוניות משנתונים אלו. על חלקם העיקרי כלל לא חבל, אבל יש לא מעט מכוניות שנחמד יהיה לראותן עוד שנים רבות.

נשמע מוזר, אך מכוניות המנהלים\סאלון היפניות לא שרדו היטב את השנים. האקורד הרבה פחות איכותית ועמידה מהסיוויק, המאזדה 626 פחות איכותית מהלאנטיס והמקסימה איכותית פחות מהאלמרה של ניסאן. מכוניות סאלון יפניות אף פעם לא היו כאן סיפור הצלחה, ודי אם נזכר בקסדוס 9 של מאזדה, הסיגמא של מיצובישי והלג'נד של הונדה. התחזוקה היקרה שלחה אותן די מהר לעולם שכולו טוב, והבודדות ששרדו נראות מרופטות ובלויות. דווק סיוויק קל יותר למצוא במצב ראוי, ותמיד עדיף לשמר מכונית מקורית ויפה.

עדיין לא סיימתי.. פיאט- הטונו והטיפו מועמדות מצויינות לשימור - מכוניות פשוטות לתחזוקה ובעלות זמינות חלפים מצויינת. דגם ה 70 של האונו הוא המעניין ביותר, כמו גם דגם ה DGT של הטיפו. מדגמי הטמפרה, ה 2.0 היא המעניינת ביותר, כמו גם הטיפו GT. רנו - הקליאו היא הפופולארית ביותר והפשוטה ביותר לתחזוקה, וכנראה הרנו הנפוצה ביותר בשנתונים אלו. כמובן שדגם ה RSI הוא המעניין ביותר, כמו גם דגמי ה 1.7\1.8 של ה 19. מה 21 אפשר להתעלם, סתם מכונית לא מעניינת. פיג'ו - כל מכוניות פיג'ו מתחילת שנות ה90' היו אמנם נוחות מאד ומהנות לנהיגה, אך סבלו מאיכות נמוכה (205) עד ירודה (309,405), ורק באמצע שנות ה 90' החלו להיות איכותיות. כולן מומלצות, כולל הדגמים הראשונים של ה 306, שהיתה אחת הקומפקטיות הטובות ביותר בכל הזמנים. שברולט - המעניינת, לפחות למראה, בהיצע של שברולט היא הברטה, שהיתה גירסת הקופה של הקורסיקה, והקאפריס המגודלת, שהיתה אחת האמריקאיות האמיתיות האחרונות - מנוע V8 והנעה אחורית.

מכוניות מתחילת שנות ה 90' כבר בנות 20, מה שאומר שאו שהזמן רץ מהר (ככה זה כשנהנים) או שאנחנו מזדקנים מהר.. אורך חיים ממצוע של מכונית בישראל נע סביב ה 20 לערך, פלוס מינוס, מה שאומר שבקרוב (מאד) רובן המוחלט של מכוניות תחילת שנות ה 90' יעלמו מהכבישים, ואם רוצים שישאר לנו משהו לדורות הבאים, אפרט בקצרה על מה כדאי לשמור, על מה לא ומה שכבר נעלם מזמן.. על מכוניות שנות ה 80' חבל להתעכב; רובן עברו די מזמן לעולם שכולו טוב או עברו אל מעבר להרי החושך, אצל בני דודינו מעברו השני של הקו הירוק. את רובן ניתן לרכוש בסכומים נמוכים יחסית, ולרובן זמינות חלפים טובה יחסית, מה גם שניתן תמיד לרכוש עוד "תורמת איברים" אלת או שתיים. נתחיל מ א' עד ת'. אודי - רוב ההיצע כולל את האודי 80, מכונית נאה מאד למראה, אמינה ופשוטה מאד לתחזוקה עצמית. למרות שלא היתה מכונית מהנה לנהיגה או מעניינת במיחוד, מומלצת בהחלט בעיקר בשל הסיבות שפורטו להלן. מדגמי ה 100 שרדו מכוניות בודדות, והן מסובכות ויקרות בהרבה לתחזוקה. אוסטין - לצערנו המטרו נעלמה כליל, ולשמחתנו כך גם המאסטרו והמונטגו. אוטוביאנקי - ה Y10 מומלצת למדי, בתנאי שהמכונית הנרכשת במצב טוב, וזו משימה לא קלה למצוא מכונית כזו שלא התפרקה למוות. דגמי 90' מעלה מפגינים איכות ייצור עדיפה. זמינות החלפים מצויינת הומכונית קלה לתחזוקה ושיפוץ, מה גם שהדגם הראשון שלה כבר נושק לגיל אספנות. אופל - הקאדט והקורסה מומלצות בהחלט, למרות שלא היו מכוניות מעניינות או חשובות במיוחד. העדר חלודה, איכות ייצור טובה וזמינות חלפים טובה הופכות אותן לקלות לתחזוקה. הווקטרה לא שרדה וכך גם האומגה, לא הפסד גדול. אלפא רומיאו - למרות שה 33 היתה האלפא היותר נפוצה בתחילת שנות ה 90', ה 164 מומלצת לשימור. מכונית יפיפיה, בעלת ביצועים טובים ומאובזרת כיאות. למרות המוצא האיטלקי, שרדו לא רע את השנים, וגם התחזוקה השוטפת לא בשמיים. בעלי סבלנות ירוויחו מכונית טובה ומעניינת. ה 75 מומלצת אף היא, ומזכירה את דגמי אלפא הישנים, לטוב (בעיקר) ולרע (מעט), ומומלצת בעיקר לאלפיסטים מכורים. ב.מ.וו - עיקר הדגמים ששרדו הינם דגמי סדרה 3, E30 ן E36, ה E30 קלה בהרבה לתחזוקה ובעלת איכות מצויינת, אך כמכונית ה E36 היתה טובה לעין שיעור, אך סבלה מאיכות נמוכה יותר ומתחזוקה יקרה. המומלצת ביותר היא סדרה 5 (E34) מתחילת שנות ה 90', מכונית סאלון נהדרת ואיכותית ששרדה היטב את השנים, ולמרות גילה מציעה ביצועים טובים והתנהגות כביש מצויינת, ובנוסף קלה למדי לתחזוקה, בהחלט ראוייה לשימור. דגמי סדרה 7 יקרים מאד לתחזוקה ושיפוץ ומיועדים לבעלי עצבים חזקים והרבה זמן פנוי להזמנת חלפים מחו"ל. דייהטסו - הקורה הנהדרת נעלמה מזמן, כך שנותרנו עם דגמי השרייד והאפלאוז, מכוניות לא מעניינות במיוחד, אך אמינות למדי ופשוטות לתחזוקה, ולכך נוספת העובדה שקיים היצע ענק של מכוניות שמיועדות לפירוק, מה שמקל על מציאת חלפים. הונדה- ההיצע מורכב ברובו מדגמי הסיוויק, החל משנת 90' ועד הדגם הבא שיוצר על 95'. ביצועים מצויינים, איכות טובה ואמינות בסיסית גבוהה. אם לא נאנסו באכזריות, מומלצות למדי, כשבניגוד לרוב ההיצע היפני באותה תקופה, לפחות היו מהירות ומהנות לנהיגה. האוקרד והלג'נד נעלמו, לא הפסד גדול. וולבו - ה 940 היא המומלצת ביותר, למרות שה 850 עדיפה עליה בכל. תחזוקתה של ה 940 פשוטה וזולה וזמינות החלפים מצויינת. ה 850 מורכבת יותר לתחזוקה ואיכות הייצור נמוכה יותר, אך דגם ה T5 הייחודי מומלץ לבעלי ידיים טובות. גם ה 960 כדאית, ובמחירים בו היא נסחרת כיום, היא בהחלט כדאית לשימור. לנצ'יה - התמא היא הלנצ'יה היחידה שעוד איכשהוא שרדה, מכונית נהנדרת לזמנה, אך דורשת זוג ידיים טובות והרבה סבלנות. בהחלט ראוייה לשימור. דגמי הדלתא והפריזמה נעלמו, למעט כמה אקזמפלרים שברור שיגיעו לשיבה טובה. מיצובישי - הדגם היחיד שעוד נותר במספרים גדולים הוא הלאנסר 89' - 93', מכונית טובה לזמנה אך לא מעניינת במיוחד, למרות שתזכר בתור זו שהדיחה את הסובארו לאונה מכס המלכות. בכל זאת ראוייה לשימור, בשל העובדה שהיתה מכונית איכותית ואמינה. הגאלנט נעלמה וכך גם הסיגמא, מכונית סאלון גדולה שיובאה במספרים קטנים. מרצדס- כל דגמי מרצדס ראויים לשימור, דגמי ה 190 קלים לתחזוקה וכך גם דגמי ה E, דגמי ה S מיועדים לבעלי אמצעים, שיהנו ממכונית סאלון יוקרתית ומרשימה. סובארו - כנראה השורדת האולטימטיבית של כל הזמנים, היצע ענק, אמינות מעולה ותחזוקה פשוטה, אך המומלצת מכולם היא דווקא הלאגסי, שהיתה הסובארו הראשונה שניתן היה לדבר עליה במונחים של הנאה מהנהיגה. שווה בהחלט להניח עליה יד בטרם תעלם. סוזוקי - רק הויטארה ראוייה לשימור, כל השאר סתם לא מעניין בחריג אחד - דגם ה 1.6 של הסוויפט סאדן, שהיתה מכונית זריזה ומהנה. סיאט- שום דבר מעניין או ראוי לשימור, נדלג הלאה. סיטרואן - לצערנו ה BX הנהדרת כבר הספיקה להעלם לבלי שוב, ונשארנו רק עם ZX מתחילת דרכה ומעט AX. מכוניות חביבות וראויות לשימור. סקודה- הפייבוריט עוד שרדה איכשהוא, הויא דווקא מומלצת לאספן המתחיל, למרות שסבלה מאיכות נמוכה. מכונית קלה ופשוטה לתחזוקה. פולקסווגן - איכות גבוהה ואמינות טובה גרמו לאורך חיים גבוה, אך ההיצע די משעמם, אך כולן ראויות לשימור וניתן בקלות למצוא מכונית מקורית וטובה, מה גם שהשיפוץ והתחזוקה קלים וזולים. פורד - ההיצע העיקרי מורכב בעיקר מהפיאסטה. הסיירה כמעט ונעלמה, וחבל, על הסקורפיו המגודל לא חבל ועוד יותר לא חבל על האסקורט האיומה.

מעניין, דווקא לראשל"צ לא הגיעו. הצעתי לשלומי ולמאסטרו לצאת רכבות יחד עם הוולבו בסופרלנד, תפסו רגליים קרות ולא הגיעו. מבין אותם. לא נעים לאכול CO לא מסונן. שמח שנהנתם, ונהנתי לקרוא את רשמיכם.

מפרסם עבור חבר. גולף 1.6 אוטומטית (DSG7) שנת 09', יד ראשונה 41,000 ק"מ. מערכת הכוללת מסך מגע (בסוף שנת הדגם הגיעו מכוניות כאלו ללא מסך מגע) ומחסנית ל 6 דיסקים. שמורה כחדשה, טופלה במוסך פליקס מיומה הראשון. מחיר מחירון. 052-4240913, יוסי.

ההבדל העיקרי הוא לא קוטר גלגל ההגה אלא יחס ההעברה וכמובן משקל המכונית. לגולף II היה הגה עם 3.8 סיבובים מנעילה לנעילה ומשקל עצמי של 860 ק"ג. הגולף V שוקלת 50% יותר ולהגה שלה יש 3 סיבובים מנעילה לנעילה. ללא תגבור, אי אפשר היה לנהוג בה בעיר.