RK

אין בוטס און דה גראונד בלי שיהיו בוטס, אחרת זה בר פיט און דה גראונד. ברה"מ לא הייתה שורדת ללא המעטפת הלוגיסטית שהלנד-ליז נתן לה. ושוב, להגיד שעיקר הסיוע היה בשנים 44-45 זה רוויזיוניזם היסטורי סובייטי. הסיוע היה לכל אורך המלחמה, מתחילתה. תסלחו לי על ציטוטים מויקיפדיה, אבל זה הכי טוב שניתן באמצע יום עבודה, ויש שם הפניות למקורות: In a confidential interview with the wartime correspondent Konstantin Simonov, the Soviet Marshal Georgy Zhukov was secretly recorded by the KGB saying: וכדי להקדים את המאוחר - לא, זה לא המקור לידע או לטענות, אלה פשוט ציטוטים זמינים. יותר מדי זכרונות שלא משופעים בפרופגנדה נקראו בכדי לזלזל בזה. בזמן שסקסי להסתכל על מטוסים, טנקים ו"בוטס און דה גראונד" מתעלמים מכך שלוגיסטיקה היא זו שמכריעה ומאפשרת לבוטס להיות און דה גראונד.

ארה"ב סחבה על גבה (כלכלית) את בריטניה ואת ברה"מ משך כל שנות המלחמה. הסיוע לברה"מ ממש לא היה מתי מעט, גם לא בשנים הראשונות. מקובל להסתכל בעיקר על מטוסי קרב והפצצה, אבל הסיוע כלל דברים בסיסיים כמו ג'יפים, משאיות מכל הסוגים, ביגוד חם, ואפילו מזון. בלעדי הלנד-ליז ברה"מ הייתה קורסת, ובריטניה, גם אם לא הייתה נכבשת ככל הנראה, הייתה מצליחה הרבה פחות. העוצמה הכלכלית של ארה"ב נתנה לברה"מ את האפשרות להמשיך לצייד את הבשר שזרקה למטחנה, עד הניצחון המוחלט.

סיבולת? קריסטנסן, שהיה לחלוטין סטטיסט בפורמולה 1, וטרף את הקטגוריה. התנאים גם משאירים מחוץ למשוואה נהגים כמו לאודה ופיקה (שבכלל מוזנח בדיונים על הגדולים ביותר, והוא 3 פעמים אלוף עולם). בראלי יש כל כך הרבה, גם ב-40 השנים האחרונות (הפייבוריט שלי כנראה קאנקונן, אבל יש כל כך הרבה מועמדים שזה מצריך כמה וכמה שרשורים נפרדים)... מכל מקום אם אני בכל זאת נשאר בגבולות השרשור, כלומר 40 שנה ו-F1, אז: 1. מיכאל שומאכר. ענק, גם מבחינת נהיגה, גם מבחינת הבנה טכנית, גם מבחינת ניהול הסבב והכללים והפוליטיקה. מבחינתי נהג מס' 2 בכל הזמנים אחרי פאנג'יו. 2. לואיס המילטון. נהג על, והמספרים מדברים בעד עצמם. אמנם נראה שמשך קצת יותר מדי את הקריירה, אבל עדיין תחרותי על רכב ראוי. 3. איירטון סנה. לא בטוח שהוא עדיף באמת על פני הבא אחריו ברשימה, אבל הרגש, ההליכה על הגבול ומעבר, וההילה של כל מי שכבר לא עמנו. 4. אלן פרוסט. 4 פעמים אלוף עולם, לא בכדי נקרא פרופסור. ניהול מירוץ מושלם, כנראה טוב הפוליטיקאים מבין הנהגים, קר רוח, קילר, נהג ענק. 5. מקס ורשטאפן. אבא שלו, שהיה חבר לקבוצה של שומאכר, עיצב אותו בדמותו (המחויבות המוחלטת, היחס עם חברי הצוות הטכני - הכל) וזה עבד. קצת כמו שדל קרי עיצב את סטף. העונה הוא מתמודד עם קשיים בפעם הראשונה, נראה איך ילך לו. 6. סבסטיאן פטל. כמו פיקה, משום-מה נזנח בדיוני הדירוג של החובבים. לא נהיים 4 פעמים אלופי עולם בפוקס. שליטה מוחלטת בשיאו (ונבזיות של ממש, לכל מי שאוהב לחשוב שמקס המציא את הפטנט. נכון גם לסנה, פרוסט, פיקה ופחות או יותר כל אלוף בצד הזה של ג'ים קלארק ואולי ג'קי סטיוארט). 7. פרננדו אלונסו. טוב מאד בכמה דיסציפלינות (סיבולת לדוגמא). נהג מדהים, בחירות קריירה מדהימות לא פחות בכישלונן. חבל. 8. מיקה האקינן. פעמיים אלוף עולם מול פריים שומי, נהג שגם על פי שומי היה מהיר ממנו מבחינת קצב נטו. עוקף בחסד, חסר פחד. 9. נייג'ל מנסל. חסר מזל (או עצבני מדי), אבל שליטה מוחלטת כמו שלו בעונת 92, וניצחון בעונה הבאה באינדיקאר מביאים אותו לרשימה. אמיץ, לעתים מדי, אבל לחלוטין מוכשר ביותר. 10. קימי רייקונן. מאד מוכשר, אבל קצת כמו קייסי סטונר, הראה שהוא יכול והפסיק, רק שההפסיק שלו לא כלל חזרה הביתה (לפחות לא מעבר להפסקה קצרה) אלא נהיגה בשביל הכיף שלו בעיקר. יצרן memes ממדרגה ראשונה, כמעט הביא את לוטוס לפשיטת רגל, ואחת הדמויות הכי צבעוניות בסבב. ככל הנראה הנהג מס' 1 לשבת איתו על דרינק, או הרבה מהם. ובפינת ה-what if, מלך בחירות הקריירה המטומטמות, אהוב לבי ז'אן אלזי. שילם מכיסו פיצוי בגין הפרת הסכם עם וויליאמס בשביל מעבר לפרארי, בדיוק ברגע שוויליאמס הלכו לכיוון דומיננטיות מוחלטת (ע"ע מנסל, ופרוסט אחריו) ופרארי היו בתקופה רעה יותר אפילו מהעונות האחרונות. ואותו הדבר עם המעבר שלו לבנטון. פשוט מסכן. לא היה ניצחון מרגש יותר בסבב מקנדה 95, ואני מאד שמח וגאה שראיתי אותו בלייב.

אתה מפספס בעיקר את העובדה שאצל הרבה יצרנים זה כבר נעשה ככה, ופלטפורמות חדשות מהוות פיתוח של פלטפורמה קיימת. כך זה ב-VAG, כך זה אצל פיאט, וככל הנראה רוב היצרנים האחרים. אפילו אצל פרארי לרוב הדגמים מוחלפים בדגם מבוסס פלטפורמה קיימת עם שינויים מעמיקים, ורק ההחלפה השניה היא לפלטפורמה חדשה. אפילו ברז דור 2 היא בעצם מתיחת פנים מאד מקיפה של דור 1. אתה מתפרץ לדלת פתוחה.

הוא העובדה שאנשים מאוהבים בתפיסה שדופקים אותם. זה מסיר מהם אחריות לזה שאין להם מה שהם רוצים וזה מוריד מהם את הצורך לחקור ולהבין. מצייר גבולות גזרה ברורים של טובים ורעים, ולעזאזל המציאות.

מ.ש.ל.

כשנשלחתי מהפורום ליום פתיחה של מוטורסיטי (יש את הכתבה פה), לקחתי מקום שלישי בקטע המדוד מכל עיתונות הרכב בארץ, אחרי דין אפל וערן אביבי. אז כן, יש יחידי סגולה, לא מעבר. לגופו של השרשור - קצת עצוב שביקורת רועשת נתפסת בהכרח כסמן לאמינות. מה שכן, זה כנראה המיתוג ובאופן ברור הוא עובד.

הרכב לא חזק. גם דור שני. האם זה מספיק? לדעתי כן, אחרת לא הייתי נשאר עם הרכב 8 שנים. הרכב דורש עבודה, כמו פעם, לשמור את הסל"ד למעלה ולעבוד עם ההילוכים. מי שרגיל להוט האצ'ים של העשור-וחצי האחרונים זה ירגיש חלש, אבל הם לא קהל היעד של האוטו. הרבה מאלה קנו דור 2 כי עכשיו הוא פתאום לא נתפס כחלש, גילו בדרך הקשה שזה עדיין אותו רכב שצריך לעבוד איתו ולא ננהג לבד כמו האץ'/ואגית מצויה, ומכרו בהמוניהם. זה בפירוש רכב למי שרוצה לנהוג ולהתאמץ.

תלוי עד כמה אתה מתעקש שהאוטו שלך יפנה לשני הכיוונים באמינות.

כל אחד ונסיבותיו.

קליאו לא הייתה מעולם, פיג'ו הייתה לפני כמה שנים ונמכרה, יש פה שרשור.

על הדרך נזכרים בעוד דברים, אז הנה סיכומון קטן: צריכת דלק מצטברת על פני 8 שנים ו-180,000 ק"מ - 10.64 ק"מ/ל'. אין צריכת שמן. עלויות ביטוח מהחידוש האחרון - חובה 1,841 ש"ח, מקיף 4,982 ש"ח, ריידרים 700 ש"ח. סט הצמיגים האחרון שהורכב (ה-CR-S) הוא התשיעי על הרכב. נסועה ממוצעת - 22,421 ק"מ לשנה, 61.38 ק"מ ליום. הקצב יורד, יש עוד רכבים וזה בסדר, עשיתי כ-4,000 ק"מ על אוטו בן 25 השנה, אבל זה עניין לשרשור נפרד שעוד ייפתח.

הנה חלפה לה עוד שנה. בנקודת ה-8 הק"מ עמד על 179,367 ק"מ, מה שאומר שבשנה האחרונה המשכתי עם הקצב של הקודמת ועברתי 15,980 ק"מ. טיפול 165,000 ק"מ התאפיין בעיקר בחוסרים במתכלים קבועים לאור אילוצי ייבוא ואווירת מלחמה, על כן שמן המנוע היה VALVOLINE ADVANCED ושמן הגיר/דיף ROYAL PURPLE MAX-GEAR. קטונתי מלהבחין באיזה שינוי שהוא במנוע, אבל שמן הגיר בתחושה נחות מהרד ליין, גם אם עדיף מהמוטול. הותקנו קאמבר פלייטס של אוהלינס. הוחלף מנוע קיפול מראה צד נהג. הוחלפו רפידות בלם, רד אטאק מלפנים, מקוריות מאחור. בינתיים מרוצה מאד. בקנה עוד סט של רד אטאק וסט של אנדלס לכל מקרה שלא יהיה. הוחלפה מצלמת רוורס והוחלף החיווט שלה, מחלה ידועה בברז, החיווט משתפשף בתוך הצינור השרשורי. נרכשו צמיגי ננקאנג CR-S, צ'יט קוד לכל דבר. צמיג מדהים. קשה לראות איך יורדים ממנו. לאחר נקודת ה-8 בוצע טיפול 180,000 ק"מ (ב-179,869 ק"מ), בעיות המלאים נפתרו כנראה וחזר שמן מנוע מוטול, שבו השתמשתי כל חיי הרכב. ככל הנראה צריך להחליף משולשים, מקשרי מוט מייצב וגומיות מוט מייצב, המחירים בחברה פסיכיים למדי, מחפש פתרונות ואעדכן הלאה בשרשור. חזרתי להתחרות בג'ימקאנה, לאחר שנים רבות מדי של הפסקה, לאט לאט חוזר לכושר נהיגה נורמלי. מן הסתם אעדכן גם על זה.

ה-911 הכי יפה שיש.

דווקא הכל בסרטון הגיוני. ואגית עם צ'ק אנג'ין דולק, חמור עושה תאונה, הכל מסתדר.

ב-9 חודשים אפשר לעבור לא מעט. בכל מקרה זה יכול לשגע את המערכת. אני לא בטוח שזה הגורם העיקרי, אבל לא פוסל את זה בין הגורמים לעניין.

הצמיגים של פות"ש בשחיקה לא שווה בציר הקדמי, לזה, לצד גשם ראשון, יש תמורה נוספת לאירוע. חוץ מזה פשוט ללמוד לנהוג.

כרגע צלחות מקוריות, רד אטאק מלפנים, מקוריות מאחור. יש בהיכון עוד סט רד אטאק וסט אנדלס.

ב-2.5 הראשונה הצריכה הממוצעת לכל תקופת הבעלות, למיטב זכרוני, עמדה על כ-7.3 ק"מ/ל', ב-2.0 סלספיד על 9.5 ק"מ/ל', בנוכחית בינתיים 7.7 ק"מ/ל' כשהמיכל הכי טוב 9.2 והכי כיפי 5.7.

מעולם לא הגעתי למיכל של 1:10 😬

אף פעם לא היה לי רכב שהפתיע לרעה בצריכת הדלק שלו. כן היה לי רכב אחד שתואם נתון יצרן - 156 2.5, 6 ק"מ/ל' בעיר. אמת בפרסום. ממוצע משולב נע בין 7.3-7.5 ק"מ/ל'.

זה לא "את זה", והכתבה שציטטת היא התגובה לכתבה השניה שהבאת, שכבר הביאו בעמוד לפניך, והיא עדיין מביכה.

כתבה מביכה, כתובה בלשון ילדותית, שמאכילה את הקורא ב"תראה את הרעים האלה מרוויחים כסף" עם משחק מחירים שכמו שמישהו הזכיר פה, משולה ללחשב למוכר הפלאפל עלויות. נשגב מבינתי איך מגזין שאמור להיות כלכלי אישר כזה דבר לפרסום.

המצחיק (או עצוב בעצם) הוא שמאז הקוילאוברים, בגלל המלחמה והכל, כמעט ולא הייתי במסלולים, וכשהייתי לא שברתי את השיאים שלפני בגלל גשם וכו'. אני מתייחס למתלים סטוק וקאפ 2. עכשיו שהמלחמה נגמרה צריך באמת לחזור לתלם. יש CRS, צריך לנצל.

נהיגה יפה ונקיה, כל הכבוד! אני לא רואה הרבה הבדל במהירויות אייפקס מול דור 1, אבל ההבדל בישורות מאד מורגש. יש תמורה לאגרה בעניין הזה.