חן ג.

זה דווקא עשוי להיות קרוב יותר לאמת ממה שנדמה לך, ויסלח לי פותח השרשור על הדיגרסיה הזאת. דווקא הנהגים שמתעקשים להמשיך להאט או לבלום על גבי פס ההאטה עצמו (ופגשתי נהגים שסבורים שכך יש לנהוג באופן שיטתי), מעמיסים על המתלה הקדמי יותר מדי. עדיף להאט לפני פס ההאטה, ועל הפס עצמו לעבור ב"גז קבוע" שבו הרכב לא מאט ולא מאיץ, או אפילו בתאוצה קלה מאוד. הדבר משפר את יציבות הרכב ומקטין את הטלטלה ברכב ובתוכו. כמובן שהדברים לא אמורים בנהגים שפותחים פול גז על הפס כדי לקבל קצת זמן אוויר...

להיות אופטימסט חסר תקנה, כמו לדעת שיש נהגים שעוברים באדום ועדיין לחצות צומת בירוק בלי בדיקת התנועה החוצה, כאילו הרמזור הוא תעודת אחריות לצומת נקי, או לדעת שנהגים סוטים מנתיבם ועדיין לעצור בצד הדרך מכל סיבה שטותית, במרחק מטר מתנועה במהירות תלת ספרתית. לא רק התכונות הרעות של הישראלי גורמות לו לנהוג גרוע - גם התכונות הטובות שלו!

לא נכון. לא אפוד זוהר ולא משולש אזהרה הם מה שיציל נהג שנעצר בצד הכביש, אפילו אם השול רחב. מה שיעזור זה רק מעבר של הנהג והנוסעים מעבר לגדר הבטיחות ואם אי אפשר - להישאר חגורים בתוך הרכב. וזה מבלי להיכנס לפתרון הטוב ביותר שהוא לא לעצור בצד הדרך. האפוד, המשולש ורצוי גם אורות מצוקה (ובחלק מן הארצות מקובל גם להשתמש במספר קונוסים, בבד תלוי על אנטנת הרכב, ובפתיחת מכסה המנוע ותא המטען) משמשים כאמצעי בטיחות נוספים - רק לאחר שנקטנו בכל האמצעים הללו. ובחזרה לנושא החיישנים - כמובן שהסתמכות עיוורת עליהם היא מסוכנת, אבל ככלי עזר תרומתם מבורכת! בנסיעה לאחור - כל אמצעי נוסף שיכול לעזור - מבורך. כל שלושת המראות (ואולי מראת עזר קטנה), יציאה מהרכב, היעזרות בנוסע\עובר אורח, מבט אחורה לשני הצדדים, מבט אחורה מחוץ לחלון הנהג, שינוי זווית ההסתכלות במראה על ידי הטיית הראש וכן - גם חיישני רוורס - כל אלו אמצעים כשרים ויש להשתמש בכולם!

עד כמה שידיעתי משגת, זהו הקורס הספורטיבי של אלטרנתיבי. כלומר, גם נוהגים קצת בסקיד, גם מתרגלים קצת בלימות עם התחמקות בשילוב אלמנט של הפתעה וכיוון סטיה משתנה וגם מקיפים מסלול ג'ימקאנה קטן. אם זה לא זה - ראה הודעתי כבטלה ומבוטלה. שווה לבדוק עם לדו. אבל בלי קשר - מהיכרות עם הנפשות הפועלות, באלטרנתיבי תמיד 'ידחפו' לך את נושא הבטיחות, בכל קורס. זו אחת מהסיבות שאני אישית אוהב את ההדרכות שלהם.

השם "קורס פעלולים" קצת חוטא לתיאור הקורס. למעשה, מדובר בקורס הספורטיבי של אלטרנתיבי. חוויה שעוד טרם הספיקותי לעבור, אבל אני בהחלט בונה עליה. קורס טוב שמטרתו איננה לצורך חוויה בלבד, אלא לצורך לימודי של שליטה ברכב וכמובן - להטמעה של בטיחות (כמו תמיד באלטרנתיבי). לדעתי, שווה מאוד!

בלי קשר לעניין החוקי, כולם כאן שוכחים את הדבר החשוב ביותר והוא הבטיחות. מעבר צומת הוא תמיד דבר מסוכן, גם במעבר ירוק מלא ובטח כשמדובר בצומת בינעירוני. בצומת קורות תאונות חזית-אחור, חזית-חזית, פגיעה בהולכי רגל ורוכבי אופניים ודו"ג ובעיקר - מגוון תאונות חזית-צד הנחשבות לקטלניות במיוחד! בכביש הפתוח לא תמצאו אותי מתלונן על סוגיות מהירות (שהן באמת זוטות), אבל לפני שמגיעים לצומת - רצוי בהחלט להאט. אולי לא ל-70, אבל ל-80 קמ"ש, וברגע הכניסה לצומת עצמו יש לעזוב את הגז כדי להיות מוכן לבלום, אם נצטרך. מעבר לכך, חובה לסרוק את שני צדי הצומת ולוודא שהתנועה החוצה אכן עצרה בקו העצירה ואם לא - אז ללוות את המכוניות המאטות במבט ולוודא שהן אכן עוצרות ולא פורצות לשטח הצומת.

אני חושב שעדיף להשים את הילדים כך שהצעיר ביותר מצוי במושב האמצעי, והשני לידו במושב הצדי הימני - שהם שני המושבים הבטוחים ביותר ברכב להושבת ילדים (בהפרשים זניחים לטובת המושב המרכזי). בהתקנה כזאת לא צריכות להתעורר בעיות, וגם יהיה אפשר לשבת לצדם בנוחות יחסית ובבטחה. ולא לשכוח: הידוק ח-ז-ק של המושב לספת הנוסעים עד כדי תנועה צדית של פחות מ-2.5 ס"מ באזור החגורות (זה דורש עיגון ממש ברוטלי) וכן עיגון חזק של הילד למושב, בעזרת חגורות המושב עד שאי-אפשר לאסוף את החגורה ב"צביטה" (זה לא מכאיב לילד). לצורך השגחה על הילדים, מעבר להושבת האישה לצדם, אפשר לעשות שימוש בראי ייעודי (העשוי זכוכית מחוסמת) שמאפשר לראות את השתקפותם בראי הפנימי.

יתרונו העיקרי של החנקן על פני האוויר הוא שבריחתו הטבעית מהצמיג נמוכה יותר ולכן, כאשר מניחים מראש שנהגים לא בודקים את הלחץ לעתים מספיק תכופות, החנקן מביא תוצאות טובות יותר מבחינת אורך חיי הצמיג. מי שבודק את הלחץ באופן מספיק תדיר - רצוי אחת לשבוע, לא יסבול מהחסרון הזה במילוי הצמיג באוויר רגיל. יתרון נוסף של החנקן הוא שהוא מפזר את החום מחלקיו הפנימיים של הצמיג יותר ביעילות, דבר הבא לידי ביטוי בעיקר בנסיעה מאומצת מאוד או מהירה וממושכת ביום חם - שוב פחות משמעותי אם מקפידים על כל מה שיש להקפיד עליו - צמיגים איכותיים וטריים, העמסה נכונה של הרכב, לחץ אוויר נכון, מהירות סבירה, הפסקות בנסיעה ארוכה או מאומצת ורצוי גם נסיעה שלא בשעות החום. יתרון אחרון הוא היעדר לחות ומליחות שמצווים באוויר שבתוך הצמיג ותורמים לזיקון (התיישנות) של הצמיג גם מבפנים - דבר שניתן להפחתה על ידי ניפוח הצמיגים באוויר יבש בתקריה - רצוי אחת לעשרת אלפים או שנה - בזמן שמבצעים סבב גלגלים. בקיצור - היתרונות של ניפוח בחנקן יחסית קטנים, וכאשר משתמשים בצמיגים כראוי - יתרונות החנקן הופכים לזניחים כמעט לחלוטין. אבל אם אתה רוצה, ויש לך גישה קבועה למתקן\מדחס לניפוח בחנקן - הרי זה משובח.

אני לא טוען שלא צריך גדר בטיחות. צריך ובגדול, ולא "גדר W" בשקל תשעים, אלא גדר חדישה ואיכותית (ויקרה) שסופגת אנרגיה באופן היעיל ביותר שאפשר. גדר כזאת יכולה להציל חיים בכמות ששעות רבות של הדרכה והסברה לא יצליחו. ובכל זאת, כל ההתמקדות הזאת בגדר מסיחה את הדעת מהדבר החשוב שהוא - להשים את עצמו במקומה של הנהגת המנוחה ולהבין מה קרה שם ומה אנו היינו עושים אחרת כדי לא להיות מעורבים בתאונה כזאת. בשביל להחליק לא צריך "גשם ראשון" ואפשר להחליק גם על כביש יבש וסלול היטב, עם רכב תקין וצמיגים חדשים ומנופחים כראוי, בלי לטוס על מאתיים קמ"ש. ובכלל, אני לא בטוח שאירעה כאן החלקה. הרבה יותר סביר שמדובר כאן בעייפות או משהו דומה שגרם לנהגת פשוט לערב את התחומים בין ישורת לעקומה ופשוט לנסוע ישר דרך הסיבוב.

אני לא בטוח שמעקה בטיחות היה עושה את ההבדל. מעקה בטיחות, בדומה לגוף הרכב, פועל על עקרון של קריסה מבוקרת (בעמודי המעקה) שמאפשרים לו להתקמט ולהתכופף למרחק מסוים, בין חצי מטר לשני מטרים, תלוי בסוג המעקה. מספיק שהמעקה היה מתכופף מטר החוצה לכיוון פי התהום, ועדיין היה מתאפשר לרכב ליפול תחתיו. ובכל מקרה, מעקה אינו סירנה שקוראת לך אל מותך. הוא לא יכול לגרום לתאונה, אז אולי לא כדאי שנאשים אותו או את היעדרו בתאונה.

אתה גם צודק, ומהתבוננות עמוקה יותר בתמונות התאונה, אני רואה שהרכב לא נפל באופן חופשי, אלא הידרדר במורד המדרון. אני לא בטוח שהיה ניתן לנהגת לשרוד את המכה, אבל בוא נגיד שאולי מישהו שהיה יושב מאחור (וכמובן מרוסן כראוי בחגורה) היה יכול לשרוד את התאונה, וייתכן שגם רכב בטיחותי יותר היה מועיל.

בהחלט יהיה קשה עד בלתי אפשרי לשרוד תאונה כזאת, גם עם חגורות בטיחות שנחגרו כראוי. בנפילה חופשית מגובה כזה כוח התאוצה שנצבר (בכוחות G) בציר האנכי לקראת ההתנגשות הוא גדול יותר ממה שטייס מטוס קרב יכול לעמוד בו מבלי לקבל "Fade In" שבו כל הדם עולה לראש. בפגיעה עצמה הכוח הוא בכלל עצום ושוב - בציר האנכי שבו הרכב וגוף הנהג הרבה פחות עמידים. נפילה מגובה נמוך או גלגול במורד המדרון הוא דבר שניתן לשרוד אותו ברכב מודרני, אבל לא נפילה חופשית מגובה ופגיעה באדמה סלעית וקשה! לא נשמע לי סביר. אבדן בלמים ברכב מודרני הוא יותר מדי עניין להוליווד ובפועל כמעט ולא קורה בכביש, עקב עמידותן ואמינותן הגבוהה של מערכות הבילום המודרניות. מעבר לכך, אין יותר מדי כשלים שיכולים לגרום לרכב לעוף מהכביש. זה נשמע רע, אבל כשיש ספק - קודם כל יש להאשים את הגורם האנושי!

במצב של ציפה, ובמשטחים דלי אחיזה בכלל (כמו קרח או משטח החלקה מאפוקסי המדמה קרח) ההפרשים בין מהירויות הסיבוב של הגלגלים השונים קטנים ולכן יכולת המערכת לזהות את ההחלקה קטנה. לכן בקרות יציבות מתקדמות לרוב לא מסתמכות על נתוני מהירות סיבוב הגלגלים אלא על השוואה מתמדת בין כיוון סיבוב ההגה לבין מידת הסבסוב (Yaw) של המרכב עצמו. התערבות המערכת במצב של ציפה תלויה, איפוא, במצב המסוים שבו נתקלים וגם באופי המערכת. אם מדובר בכניסה מהירה ורטובה לשלולית עמוקה, הרי שעצם ההתנגדות של מי השלולית לתנועת הרכב ולסיבוב הגלגלים תגרום להפעלת המערכת בכל מקרה, ולצערי אני מכיר מקרה של נהגת (דודה שלי) שיצאה משלולית כזאת בנסיעה ישרה רק הודות לבקרת היציבות ולהרבה מזל, כמובן מבלי שהיא עצמה הבינה מה קרה וכמה קרוב היא היתה לסחרור מרהיב. אבל, כמו שציינתי, ציפה יכולה גם להיגרם בנסיעה מהירה (מ-80 קמ"ש ומעלה, תלוי בתנאים) על פני "סתם" כביש רטוב, ובמצב זה - מעטות המערכות שיוכלו לזהות את המצב בזמן, לפני שתיגרם החלקה שממנה אין דרך חזרה. במצב כזה כמות האחיזה קטנה כל כך, שלמערכת עצמה אין כמעט עם מה לעבוד. בנוסף, בקרת היציבות מתקשה מאוד לתקן מצב שבו גלגליו הקדמיים של הרכב הם שמחליקים, כיוון שאז המערכת נדרשת לבלום את הגלגל האחורי-פנימי, שהוא הגלגל בעל האחיזה הגרועה ביותר עקב העברת המשקל ולעתים (כמעט ורק בתנאים יבשים) הוא אף מונף באוויר ומאבד כל קשר עם הכביש.

גם אני לא חושב שצריך להגזים. הבעיה כאן היא בעיה תרבותית, אבל העצבים שאנו מפתחים עקב כך מהווים בעיה דומה וחמורה לא פחות. ובכלל, מזמן הגעתי למסקנה שכל אותן מנהגים ישראליים כמו עצירה על נתיב הנסיעה, צפירות, חיתוכים ועוד מנהגים, שיוצא עליהם כל כך הרבה קצף בפורום, גורמים אולי להרבה כעס, אבל לעיכוב קטן יחסית בפועל וגם לסכנה בטיחותית יחסית קטנה. לא זו הבעיה של נהיגה בארצנו. הבעיה האמתית היא בסכנות הבטיחותיות הגדולות של צמתים מסוכנים, ריבוי הולכי רגל בכרך, מרווחים לא מספקים בין רכבים בנסיעה ועוד בעיות שהן אולי פחות צורמות, אך הרבה יותר מסוכנות. לא אכפת לי שהנהיגה תהיה מאתגרת או מסתכלת, ובלבד שתהיה בטוחה!

אני חושב שכדאי להמשיך עם הרכב הידני, ובכלל לעודד נהגים ללמוד לנהוג על מכוניות ידניות וגם לרכוש מכוניות שכאלו. לדעתי, צי הרכב הלאומי ותרבות הנהיגה כרוכים זה בזו, ולכן אם אנו רוצים שתרבות הנהיגה תשתפר, אחד האמצעים הטובים להשגת המטרה הזאת הוא שיפור צי הרכב בארץ. אמנם, גם ברכב ידני אפשר לנהוג גרוע, אך במבט כולל, עם הרכב הידני באים הרגלי נהיגה של רכב ידני: ריכוז מוגבר בנהיגה, מעורבות מוגברת בנהיגה, נהיגה מתונה יותר והימנעות מעצירות מיותרות בתנועה כבדה. כמו כן, יש לזכור את יתרונו של הידני מבחינת תגובת דוושה - יתרון שמתורגם לבטיחות בכל פעם שיש צורך בהשתלבות זריזה או עקיפה, ואת החיסכון בדלק ובבעיות אמינות, שמתורגמים אף הם לבטיחות. יש לזכור כי עם התיבות הידניות של היום, תפעול הרכב אינו מורכב יחסית, להוציא מצבים של עומס תנועה כבד וממושך.

שימו לב שבתמונות של YNET רואים מצוין את סדקי ה"קרוקודיל" אשר, כפי שמורה שמם, נראים כמו העור על גבו של תנין. אלו למעשה סדקים שנגרמים מעייפות החומר בשכבות הפנימיות של הכביש ובעזרת רכבים כבדים ו\או גשם - חלק מהחתיכות "מתקלפות" ונוצר בור.

קבל שלילי. דווקא בארצות הברית יש כבישים נוראיים, עם "קוליסים" של גלגלי המכוניות (כן, אני מדבר על כביש אספלט) שהופכים לבריכות בימי גשם, כבישים שמזיעים זפת או מקיאים מים, ועוד. הנקודה היא שיש כבישים טובים ורעים בכל מקום, והפתרון הוא לא בתלונות אלא בהתאמת אופן הנהיגה. שמו של הילד הוא רסס כביש והפתרון אינו בהפעלת אורות ערפל, אלא פשוט בשמירת רווח מכובד מלפנים, שיאפשר יותר מרווח לטעות אנוש כלשהי וגם לשיפור שדה הראיה. ציפה תלויה בעוד הרבה דברים. בין השאר יש להזכיר את שחיקת מדרס הצמיג (רצוי לפחות 4 מילימטר), לחץ האוויר, מצב הבולמים ובעיקר מהירות הנסיעה. במהירויות שיוט נורמליות של 110-120 קמ"ש יכולה לעתים להיווצר ציפה גם בכביש שאינו מוצף בשלוליות! הפתרון הוא בהתאמת המהירות גם בכביש הפתוח, וברגש לתחושות המועברות מן ההגה והשלדה. אבל הפתרון האמתי אינו ברגע הציפה עצמה, אלא לפני כן: בשעת ציפה, השליטה ברכב אינה מתאפשרת, גם בעזרת ABS ואפילו בקרת יציבות. לכן, הפתרון הוא מראש להביט קדימה ו"לקרוא" את הכביש בחיפוש אחר שלוליות, בורות, שמן, בוץ ושאר בעיות, ולעשות להן "סיכול ממוקד" שבמהלכו מתכננים קו נסיעה סביבם, או (בלית ברירה) כזה העובר עליהן בקו ישר ובמהירות נמוכה ככל הניתן. בכל מקרה, בכניסה לשלולית או למצב ציפה, אין להסתמך על ה-ABS אלא לתת לרכב לעבור דרך השלולית עם הגה ישר (אף על פי סטיה קלה הצדה שאולי תתרחש) ובמקרה של ציפה ממשית - הרפיה קלה מדוושת הדלק מבלי לעזוב אותה, כך שיתאפשר לרכב להאט בעדינות עד שאחיזתו הטבעית בדרך תשוב אליו, לרוב תוך רגע או שניים. בורות לרוב יופיעו באותם קטעי כביש שאנו רואים אותם כמטולאים ב"תיקונים" או בעיקר עם שברי "קרוקודיל." גם כאן הפתרון הוא בקריאת הכביש וכן - הורדת המהירות והגברת הקשב - שאינן מלות גסות. ואם כבר אנו מנהלים מלחמה עם גנרל חורף, אז כדאי לזכור את הפרטים הקטנים (שבהן נחבאת האמת) ולהימנע מנהיגה עם מגפיים כבדים, סוליות בוציות או לבוש מכביד: עבור הסוליות יש לשמור ברכב סמרטוט קטן ולנגב את הסוליות לרגע לפני נסיעה; ביגוד עבה הוא מיותר בכל מקרה הודות לאפשרות להפעיל את החימום ברכב, ואפילו פוגעים ביעילות חגורות הבטיחות ולכן יש להסיר אותם לפני הנסיעה.

חכה עד 5-7 אלף קילומטרים ואז תוסיף שוב. חשוב בזמן הנסיעה לתת למנוע להתחמם תוך כדי נסיעה עדינה, ואז להגביר קצב - יותר גז ומשיכת ההילוכים לסיבובי מנוע גבוהים פירושם טמפרטורת בעירה גבוהה יותר ולכן המסת משקעי פיח. לאחר מכן כדאי לנסוע כשעתיים במהירות קבועה בכביש בינעירוני (90-100 קמ"ש) בסל"ד נוח ובמצב זה תישמר הטמפרטורה הגבוהה ולכן תהליך פירוק הפיח ימשיך. אפשר להקפיד על הכללים הללו גם ללא תוסף דלק, והן מועילים בערך באותה מידה. רכבים ישנים שנוסעים נסיעות אורבניות קצרות ולא תכופות (כפי שאתה מתאר) מאוד מפייחים.

אמנם אני לא מתווכח שזה יעיל, אבל פגיעה מאחורה לרוב תקרה בשלב שבו הרכב נעצר או עומד להיעצר, ולא תוך כדי נסיעה ובתחילת הבלימה.

נתחיל בהכנת הרכב: לדבריך, הצמיגים די חדשים, ובכל זאת הדבר שווה בדיקה: במוסך\תקריה מחליפים צמיגים רק כשהם כבר אינם תקינים (כלומר על סף כשל שפירושו ציפה מוחלטת של הצמיג או פיצוצו). אבל אנחנו נהגים ואנחנו מבקשים מן הצמיגים היקרים שלנו משהו מעבר לכך והוא - אחיזת כביש גבוהה. לכן, יש להקפיד בצמיגים ולהחליפים בקצב תדיר (אחת ל-3 שנים או 60 אלף זה סביר), להקפיד על רכישת רביעית צמיגים איכותיים, ובדיקת לחץ אוויר מדויקת אחת לשבוע, ובדיקה זריזה בעין על ידי סיבוב מסביב לרכב - בכל פעם שנכנסים לרכב (זה לוקח כמה שניות). ייתכן שהצמיגים שלך כבר נשחקו מוקדם, או נרכשו כשהם כבר ישנים, או היו בלחץ נמוך ולא פחות חשוב - מתוצרת נחותה של יצרן עלום שם. מעבר לכך, כדאי להשקיע גם בכיוון הגלגלים (בדיקה וביצוע סבב גלגלים, אחת לעשרת אלפים או שנה) ובמצב בולמי הזעזועים, שיש צורך להחליפם בין 80 ל-100 אלף קילומטר. השליטה ברכב אינה מתאפשרת בלי "קריאת הכביש." אין מצב שהיית מסוגל, וגם לא תהיה מסוגל, לשלוט בהחלקה כזאת מתוך תגובה אינסטינקטיבית. הדרך היחידה למנוע תאונה היא "לקרוא" את הכביש, לעשות סיכול ממוקד לקטעים מסוכנים או חלקים במיוחד כמו שלוליות, בורות, שלוליות שמן, בוץ ומה לא - וכך להימנע מההחלקה. באופן הזה, גם אם לא תצליח למנוע לחלוטין את ההחלקה מסיבה כלשהי (משטח מאוד חלק או כזה שמכסה את כל רוחב הכביש), תוכל להאט ככל הניתן מראש, וגם תהיה מוכן מראש לאפשרות שתחליק ולכן לא תופתע וגם תגיב מהר ומדויק יותר. בכל מקרה, כדאי לך לקחת את התובנה הזאת איתך וללכת לקורס נהיגה מתקדמת. נ.ב. התהפכות לא היתה קורית בכל מקרה, כיוון שרכב שהתחיל להחליק נמצא למעשה במצב פיזיקלי הפוך למצב של התהפכות, וככל שהכביש עצמו חלק יותר - הסיכוי להחלקה קטן עוד יותר, כך שעל כביש רטוב לא תתהפך אלא אם כן תפגע במשהו אם תיגרם תקלה ברכב.

בשילוב עם שכבת מים עמוקה (למעלה מ-2 מ"מ) וייתכן צמיגים קצת שחוקים ואולי בולמים ישנים - נהיגה כזאת בהחלט יכולה להביא אותך לסף הציפה. פשוט נתקלת בקטע כביש שבו הייתה כמות גדולה של מים ועברת עליה בלי משים ובאופן כזה שבו עומק שכבת המים לא היה זהה בין שני צדי הרכב ולכן דחף אותך הצדה. וכאן נמצאת הטעות ההיסטורית: אתה נלחמת ברכב במקום לזרום איתו. כאשר נכנסים לשלולית והרכב מתחיל "למשוך" הדעת נותנת שכוח ההתמד ישאיר אותך בערך באותו כיוון, ולכן עדיף לזרום עם זה ולא להיאבק ברכב. ברגע שעשית את זה, גרמת לרכב להחליק לצד השני כמו מטוטלת וכאן גם נהג מיומן מאוד יתקשה לשלוט במכונית. למעשה, הטעות מתחילה עוד לפני כן בקריאת הכביש: נהג טוב תמיד משקיף הרחק קדימה לא רק בכל הקשור לניהול התנועה, אלא גם כדי "לקרוא" את פני השטח של הכביש ולזהות כל בעיה כמו שלולית ולעשות לה "סיכול ממוקד" מראש כך שיתאפשר לך להאט לפניה ככל הניתן או אף לעבור סביבה. בשלב שבו כשלת למעשה הן בקריאת הכביש והן במעבר הנכון של השלולית, נקראו יכולותיך לשלוט ברכב בזמן החלקה אל הדגל, אלא שגם כאן פעולותיה לא היו מהוקצעות מספיק כדי למנוע את אבדן השליטה שנוצר עקב סבסוב המכונית ("היגוי יתר") ולכן לא החזרת את הרכב לסורו או לעוצרו בזמן. בשלב הזה באו ההגנות הפסיביות של המכונית ומנעו נזק, ולמעשה אתה חב לאותו פגוש קדמי מעוך ומכסה מנוע מקומט את העובדה שהתאונה לא היתה חזקה מספיק כדי לגרום נזק לך ולנוסעיך, או כדי לפתוח את כריות האוויר. מובן שמכונית בעלת בקרת יציבות (ESP) היתה מועילה לך כדי להיחלץ מן המצב, אבל בערבון מוגבל. בקורס נהיגה מתקדמת מעשית תוכל לצאת עם תובנות טובות יותר לגבי המצב שאליו נחלצת, כך שלהבא תדע להימנע ממנו ואם לא תוכל להימנע ממנו - תדע להיחלץ ממנו.

מה פירושו מחזיקים? אם "מחזיקים" פירושו לא נוזלים או נתקעים באמצע מהלכם, הרי שבולמים ישרדו גם 200 אלף, כשם שצמיגים ישרדו 100 אלף קילומטר ויותר, אבל השאלה היא האם הבולמים הללו, וכמובן צמיגים, יעמדו במבחן הבלימה. בולמים שעברו מעל 80 אלף (גם יותר, תלוי בתנאי הנסיעה) יאריכו למדי את מרחק העצירה בבלימה פתאומית, וזה מה שחשוב באמת.

אבוי למי שמסתובב לאחור בזמן נסיעה אחורנית, בשביל מה יש מראות?! כמובן שאפשר ורצוי להביט לאחור, ורצוי אפילו לשני הצדדים, וגם מחוץ לחלון (שרצוי לפתוח אותו בשעה שנוסעים לאחור), אבל כעקרון המבט אמור להיות בשלושת המראות, שמכסות הרבה שטח שאותו המבט השלוח אחורה לא מראה, וללא חסרונות הכרוכים בסיבוב אחורנית כמו אבדן קשר העין עם חזית הרכב או הקטנת השליטה בהגה ובעיקר בדוושות. מי שאין לו מודעות ותחושת זהירות בסיסית, חיישני רוורס לא יעלו ולא יורידו את הסיכון שהוא לוקח בנסיעה אחורה, אבל חיישני רוורס הם כלי עזר מבורך בכל רכב בנסיעה לאחור. כמובן שזה לא תחליף לנסיעה זהירה ואטית לאחור, כמו גם מהימנעות מנסיעה לאחור שלא לצורך ושלא במידת הצורך.

170 אלף זה המון לבולמים, וסביר להניח שאתה נוסע כבר הרבה זמן על בולמים שחוקים ולכן, כפי שצוין כבר, נגרמה שחיקה גם לקפיצים (ומכאן שקיעת המרכב). אני גם הייתי דואג פחות בגלל הרעשים ויותר בגלל האפשרות שלא אוכל לעצור בזמן במקרה חירום או אף שיציבות הרכב בסטיה חדה תתערער. ככלל, בולמים יש להחליף לאחר 80 אלף (עד 20 אלף יותר או פחות בהתאם לתנאי הנהיגה והכביש) אפילו אם אין בהם כשל כמו נזילה.

אכן. תוסיף לכך את העובדה שהשמן שעובר בממיר המומנט הוא אותו נוזל הידראולי שגם מפעיל את הממסרה עצמה ומסכך אותה , ותבין עד כמה האצה בעצירה או החזקת הרכב במקום בשיפוע ללא בלימה מזיקה לתיבה, וגם את בעיות האמינות הקשורות בתיבה זו, בעיקר כאשר לא מחליפים בה שמן באופן תכוף מספיק. אגב, ממיר המומנט באמת מעט "הזוי", ולכן הוא נעזר בפרופלור ביניים וגם באפשרות לחיבור קשיח בהילוך העליון, שיוצר חיבור מלא ללא אבדן כוח במהירויות שיוט בינעירוניות.