אותו ההרגל שעליו דיברת, מופיע בכל תחום אצלנו בחיים. הוא מגיע לידי ביטוי אצל יחידות מסויימות בצבא, או אצל נער שמתאמן באומנות לחימה כל שהיא. מה שלנו נראה כמזל, אצל בנאדם שמורגל זה נקרא אינסטינקט, וזה הכל פונקציה של למידה התחלתית, ולאחר מכן תרגול.
כמה שיותר תתרגל, ככה הגוף/מוח יתרגל לעשות את הפעולה באופן אינסטינקטיבי.
נער שלמד קרב מגע, כשמרגיש או מזהה מכת אגרוף שמתקרבת אליו, יפעל בצורה אוטומטית וללא בזבוז זמן במחשבה, כי על זה הוא התאמן המון שנים וזה מה שהגוף שלו מכיר.
אם אני נכנס לחלץ בן-ערובה, אני צריך בשבריר של שנייה לעשות את האבחנה בין המחבל לשבוי, ובזמן הזה להספיק לנטרל את המחבל. מה שלאנשים אחרים נראה כבלתי אפשרי, הוא בעצם אפשרי בעזרת תרגול, תרגול ועוד תרגול.
ישה אמר את זה בצורה הכי טובה: "קשה באימונים, קל בקרב". וזו לא סתם סטיגמה.
נ.ב. בלי קשר, אתמול בערב נסע אדם נכה על כסא גלגלים חשמלי, קטן מאוד וללא שום תאורה, בירידה לכביש החוף במחלף נתניה. זיהיתי אותו, ולא יכלתי לעקוף, כי אני הייתי צריך לפנות ימינה, וכך גם הוא. לפנינו היו רכבים שעמדו (רמזור אדום).
איזה נהג/ת שניסה לעקוף אותי, כי חשב שאני סתם שומר מרחק מוגזם, נתן מכת גז, עקף אותי, וכמעט עלה על ההנכה.
מה שיותר מעציב זה שהוא לא ראה אותו בכלל, גם אחרי שסטה, והנכה היה מקביל אליו בנתיב. זה היה נטו מזל שהוא לא פגע בו.
אני לא יודע מי אשם בכמה אחוזים, אבל אני חושב שהתופעה של אנשים שנוסעים בכלי רכבי איטיים ביכבשים מהירים (בעיקר בלילות) ללא כל תאורה או משהו שיאפשר לראות אותם, זה מסוכן מאוד, וחבל שאין אכיפה בדבר הזה.