רבותיי, אני אומר לכם את האמת לאמיתה, יש אומץ, יש חוסר אומץ, ויש התייפיפות.
אומץ- זה לצאת מהאוטו, ולהסתכן בזה שתחטוף אגרוף, או יותר גרוע, בשביל לעזור למישהו אחר (במקרה הזה קשיש), אין אומץ שלא מביא סיכונים עימו, אי אפשר להיות אמיץ בלי להסתכן, בדיוק כמו שכל חייל שמסתער מ70-80 מטרים עם ה-29 כדורים המסכנים שלו בתקוווה לא לחטוף אחד, זה אומץ.
לפחד להיפגע, ופשוט לזוב את המקום, או להיכנע ולא להיכנס לעימות, זה חוסר אומץ, וזה בסדר, זה מנגנון הגנתי של אנשים.
לשבת בצד, ולא לעשות כלום בנידון, ואחר כך לבוא ולהגיד שאנשים הם חרא, כי הם לא עזרו לו, זה התייפיפות, כי יש אנשים שהם חרא, ויש כאלה שלא, השאלה היא מה אתה עושה כדי לעזור לאלה שלא.
מנגד, לא לכולם יש את היכולות (והכוונה היא לא ליכולת פיסית) להתמודד עם אנשים שנראים מסוכנים, ובצדק, אבל לפחות לצלם, לרשום מספר רכב, להתלונן במשטרה, ואז לבוא ולהעיד, זו פעולה הכי בסיסית שמראה על אומץ.
יש אנשים שיגידו שלהיות אמיץ זה להיות טיפש, כי זה בעצם לסכן את עצמך בשביל משהו שאתה לא צריך, אבל זו כבר מחשבה של כל אדם לעצמו, אני בכל מקרה, מעריך את אלה שמוכנים להקריב מעצמם, בשביל לעזור לאחרים.
בקשר לנסיעת נשק- היו מקרים שנשק הציל חיים של אנשים שאני מכיר, נשק יכול להוות כלי הגנה מעולה לכל אדם.
מצד שני זו אחריות תמידית, אתה לא יכול להשאיר אותו בבית מחש שאחד הילדים שלך ימצא אותו, או שיפרצו לך לבית.
אתה תמיד צריך לנשוא אותו עליך, וגם אז לך תדע איזה משוגע ינסה לגנוב לך אותו, ולכן כמו שאמרה הגברת הזקנה לספיידר-מן: "עם כוח גדול (נשק) באה אחריות גדולה", ולכן לא לכל אחד מומלץ להחזיק נשק.