חן פרחי

הקולט היתה גירסת 3 דלתות של הלאנסר. מבחינה מכאנית היתה הקולט זהה ללאנסר, וההבדל העיקרי היה גירסה מוגדשת של מנוע ה 1.8 שסיפקה 136 כ"ס. הקולט, בדור הזה של הלאנסר, לא יובאה לארץ וכך גם הגירסאות המוזרקות של הלאנסר. היום זה נשמע מוזר, אך בסוף שנות ה 80' הזרקת דלק היתה אחד הפחדים הגדולים ביותר של מרבית היבואנים. הדלק בשנים האלו היה מלוכלך ובאיכות נמוכה, ומעט המכוניות שהוצעו עם הזרקת דלק, בעיקר ב.מ.וו, סבלו ממנה קשות. מאיר, יבואני הונדה לא חששו בליבא את הסיוויק עם הזרקת דלק בלבד, והאמינות שהפגינה גרמו לשאר היבואני ליישר עימם קו.

בשנים 89'-90' מגן האבנים האחורי היה עשוי פח ולכן לרוב היה החלק הראשון שנטה להדפק במכוניות הללו, בעודן חדשות. יזם זריז עלה על הבעיה ופיתח סורג מצינורות מתכת בצבע המכונית ששמר על חלק הפח. בשנת 91' הגיע דגם ה 12 שסתומים, שהציע 12 כ"ס יותר, ריפוד פנימי שונה וצבעים אחרים, ובמסגרת מתיחת הפנים הקלילה הוחלף מגן האבנים האחורי בחלק פלסטי, ובכך הגיע הקץ לסורג האחורי.

יותר משהלאנסר חידשה כמכונית היא הכניסה את שוק הרכב בישראל לעידן חדש; גם ה BX והאוסטין מונטגו היו מאובזרות היטב, וחהלאנסר הוסיפה לזה מוניטין אמינות יפני שהחל צובר תאוצה בעקבות הצלחת הסובארו ליאונה. בנוסף, כלמוטור הכניסו תודעת שירות שלא היתה קיימת אז, שכללה נסיעות מבחן ומסירה מכובדת של מכוניות חדשות. השוס הגדול היה 3 שנות אחריות "מפגוש לפגוש", ובעיקבותיה צעדו רוב היבואנים. כחבילה מישפחתית הלאנסר היתה עדיפה בהרבה על הסובארו ליאונה; היא היתה נאה למראה, מגומרת ברמה של מכונית גרמנית טובה, איבזור נוחות מקיף ומוניטין מצויין. ב 89' נעצרו כליל מכירות רוב המישפחתיות האירופאיות, למעט הפיג'ו 405 שכוונה לפלח שוק גבוה יותר, וכך החלה ההגמוניה היפנית שתימשך עשור שלם.

ללא ספק, סכום הסיוע שהזוגות הצעירים מקבלים מההורים היום הוא בעל כוח קניה נדלנ"י קטן יותר ממה שהיה לפני 16-17 שנה. 100K לפני 17 שנה היו קונים שליש דירה נחמדה בבת ים. שליש דירה בבת ים היום שווה 300K, ולא הרבה הורים יכולים לעזור בסכומים כאלו.

הלאנסר הראשונה שהגיעה היתה הסטיישן, יחד עם הגאלאנט וה L 300 הקצר. בתחילת 89' הגיעה הלאנסר, שהוצגה זמן קצר קודם לכן בעולם, והפכה ללהיט. חבל רק שכלמוטור לא ייבאו את הקולט, שהיתה למעשה לאנסר 3 דלתות, ואת הגירסאות החזקות יותר של הלאנסר. כלמוטור העדיפה לשווק את הלאנסר כחנות צעצועים מיתנייעת ולא כנושאת בשורה טכנולוגית. על פלח השוק השומם הזה השתלטה שנה לאחר מכן ההונדה סיוויק.

ןאם נחזור לנושא השרשור, 88' היתה השנה האחרונה שבה שלטה התוצרת האירופאית בשוק. בסוף 88' הגיעה לארץ מיצובישי היפנית, והלאנסר החדשה פשוט כבשה את השוק. מכירות להיט 88', הסיטרואן BX צנחו פלאים, וכך גם מכירות יצירת המופת הבריטית, האוסטין מונטגו. הדייהטסו שרייד והסוזוקי סוויפט החדשות נמכרו מצויין, וכך החל עשור שלם של שליטה יפנית בשוק הרכב, ולכך סייע מאד ביטול מוחלט של החרם הערבי.

המכונית שבתמונה מודל 69' והמודעה פורסמה בשנת 70'. הווה אומר, חלפו 42 שנה בדיוק מאז. בהנחה שירוחם היה אז בגיל 35-40, אזי היום הוא בגיל העמידה, בהנחה שהוא עדיין איתנו.

אין שום מקום להשוואה בין מכונית לדירה. בשנת 73' וולבו 144 עלתה 44,000 ל"י, בדיוק כמו דירת 2.5 חדרים בבת ים. אחרי 39 שנה הוולבו שווה 5,000 ש"ח והדירה 850,000 ש"ח. לפני 17 שנה קניתי דירה במערב ראשל"צ בשיאו של המשבר בשוק הנדל"ן ושילמתי עליה 158,000$, משהו בסדר גודל של חצי מיליון ש"ח. עוד 3 שנים אני מסיים את המשכנתא, שבכל מקרה היא נמוכה משכר דירה, ועוד 3 שנים סעיף הדיור יורד כליל ממצבת ההוצאות שלי. אז מי כאן טועה ?

דוקאטי האיטלקית התמחתה בפיתוח שלדות מעולות, ובניגוד לבימוטה למשל, הם השתמשו במנועים מפיתוח עצמאי. מנועי דוקאטי צויידו התזמון שסתומים דזמודרמי, הווה אומר שהן פתיחת השסתום נעשית מכאניתץ והן סגירתו, כלומר אין שימוש בקפיץ. כנראה שהסיבה לרכישה היא רצון VAG להכנס לתחום הדו גלגלי.

היטלר ימ"ש נסע במרצדס. אז נחרים אותם לנצח ?

לכל הפיאטים האוטומטיות היו תיבות שנקנו מספקי חוץ. ל 131 ול 132 היה גיר מתוצרת GM, לרגאטה היה גיר של פולקסווגן 3 הילוכים ולטמפרה\טיפו 2000 היה גם כן גיר של פולקסווגן, הפעם עם 4 הילוכים.

לבראבה 1.4 היה מנוע FIRE מצויין, ואילו בדגם ה 1.6 הותקן מנוע מפיתוח עצמי של פיאט שהחליף את מנועי ה 138 המוצלחים. למנוע ה 1.6 היה גל זיזים עליון כפול ו 16 שסתומים, 103 כ"ס. מאחר ופיאט מעולם לא פיתחו תיבה אוטומטית בעצמם, את התיבה הם קנו הפעם מאייז'ן וורנר היפנית. בתיאוריה השילוב היה מוצלח, בפועל הרבה פחות. מנוע ה 1.6 היה חסר גמישות לחלוטין, רועש וסרבן סל"ד. בנוסף, ראשי המנוע היו רגישים, מנגנון התיזמון לא תוכנן כהלכה ורצועות תזמון נקרעו הרבה לפני מועד ההחלפה, המורכבת לכשעצמה. התיבה האוטומטית פגעה מאד בביצועים, ולמרות המוצא היפני הפגינה אמינות נמוכה. כל השילוב לא עבד טוב, ובנוסף המריאה לא היתה מהנה לנהיגה, והיתרון היחיד שלה על שלל היפניות היה נסיעה מעט נוחה יותר ועיצוב נאה. התחזוקה היקרה גרמה לרבות מהן להעלם ולהנטש. אגב לאדה, הדגם היה 124. ה 125 יוצרה ברישיון בפולין, והיה לה מרכב גדול יותר וקפיצי עלים מאחור.

בכל המרצדסים מהשנים הללו הגיר בעל פיקוד וואקום, ותמיד התחלת הנסיעה בהילוך שני. לחיצה חזקה על דוושת הגז יוצרת תת לחץ שגורם לתיבה להוריד לראשון. בעיקרון התיבה פשוטה ולא בעייתית לשיפוץ, היוועץ עם ספי ממוסך סגולה בפ"ת.

למרצדס S יש גיר אוטומטי פשוט למדי ולא אמורה להיות בעייה לשפץ אותו. מה בדיוק קרה לו ?

הטמפרה החליפה את הרגאטה ב 90' ואכן נמכרה לא רע, אם כי בערך כחצי מהצפי של פיאט. המריאה שהוצגה ב 98' היתה כשלון גדול של פיאט ונעלמה מהשוק לאחר 4 שנים בלבד, וכבר אחרי שנתיים קוצץ משמעותית קו המנועים. בנוסף לתכונותיה הדינאמיות שהיו רחוקות מלהלהיב, המריאה, בניגוד לדגמים קודמים של פיאט, לא היתה מכונית זולה ופשוטה לתחזוקה. ברמת העקרון, את מה שקרה בפיאט בין השנים 96' ל 2004' פיאט ירצו לשכוח בוודאות. אותו כנ"ל שנות ה 90' בפורד.

הוול סאטיס החליפה את הסאפרן, שאני בספק אפילו אם אנשי רנו ממש זוכרים אותה, שהחליפה את ה 25 האפורה שהחליפה את ה 30 הגמלונית. מכירות כל הדגמים היו איזוטוריות למדי וניסמכו בעיקר ע ל ממשלת צרפת שבחרה בהן כמכוניות רישמיות שלה. מסכים שבניגוד לפיאט, רנו מוכרת מישפחתיות בכמויות מכובדות למדי, וכך גם פיג'ו. אגב מכוניות סאלון, גם פיג'ו לא זכתה מעולם להצלחה בפלח השוק היוקרתי והרווחי, וכך נעלמו בקול דממה דקה ה 604, ה 605 וה 607.

זה נכון. הפיאט המישפחתית האחרונה שנחלה הצלחה היתה ה 131 שייצורה הופסק ב 83' ומאז לא ראינו מפיאט שום הצלחה בפלח השוק הזה, מה שמחזק את התיזה שלי שהמכוניות הגדולות של פיאט היו תמיד המכוניות הקטנות שלה. וזה נכון באותה מידה גם לגבי רנו.

האבירים הראשונים נכנסו לשרות ב 89' והיו להם מנועי דיזל 6.2 בוודאות. סביר להניח שיותר מאוחר עברו לשימוש במנועי 6.5.

נשבעתי בי שממני הם לא יראו ולו גם שקל אחד בודד. גם כך מרחקי הנסיעה קצרים יחסית, ובגילי המופלג כבר אין לי כל כך לאן למהר..

נפח המנוע של האביר הוא 6.2 ולא 6.5. האביר לא היה אלא שידרוג מאד משמעותי של הנ.נ דודג' הותיק. מנוע חזק בהרבה מה 6 בוכנות העייף, תיבה אוטומטית והגה כוח הפכו את הנהיגה בו לקלה ונעימה לאין שיעור מהנ.נ העתיק. התאוצה מהמקום ברמה של מישפחתית ממוצעת, ואין לו שום בעייה לשייט על 100-110 ואפילו למעלה מכך. אני זוכר היטב כששירתתי בסדיר החלו לעכנס האבירים הראשונים, והסדנא ששירתי בה החלה לטפל בהם, אולי 50 פעם עליתי וירדתי מרמת הגולן לבדוק אותם.

כנראה היתה לו מונטגו 1300. למונטגו 1600 היה הגה כוח.

האוסטין מונטגו היתה גירסת 3 הקופסאות של האוסטין מאסטרו, קומפקטית שהוצגה ב 83'. לארץ יובאה המונטגו משנת 85', תחילה עם מנוע 1.3 ששימש עוד את המיני, ומשנת 86', כשהחלה הרפורמה במיסוי שביטלה את הטבת המס למכוניות בעלות מנוע קטן מ 1.3, היא יובאה בגירסת 1.6. על הנייר אמורה היתה המונטגו להיות מכונית מעולה; מכונית נאה, מרווחת, מאובזרת היטב - הגה כוח, חלונות חשמל ונעילה מרכזית היו ציוד תקני ואפילו זולה לקנייה. נתוני הביצועים היו טובים למדי והמכונית התהדרה בצריכת דלק נמוכה יחסית. המונטגו יובאה גם בגירסת סטיישן שייחודה בכך שיכלה להסיע 7 נוסעים, בשורה שלישית. בשנים 87'-88' נמכרה המונטגו היטב, בעיקר תודות לאיבזור נדיב ומחיר נוח, אולם על הכביש הכל נראה אחרת. למונטגו היה מנוע קשה, רועש וחסר גמישות, התנהגות הכביש היתה בינונית כתוצאה מכיול רשלני של המיתלים ואפילו נוחות הנסיעה לא היתה טובה. כמו כל מכונית בריטית ראוייה לשמה, גם המונטגו הפגינה איכות גימור והרכבה ירודים להפליא, המנוע בעל מאייד אלקטרוני היה קשה מאד לכיוונון, אטמי ראש הוחלפו בזה אחר זה ועוד שלל בעיות. די מהר סר חינה בעיני רוכשיה, ובשנת 89' כמעט ולא נמכרו מכוניות כאלו. בשנת 90' יובאה המכונית ללא סמלי אוסטין אלא עם השם מונטגו בלבד. גרסה מעניינת שלה היתה ה MG מונטגו טורבו עם 152 כ"ס וביצועים מצויינים. לא נתגעגע אליה.

תודה על הסקירה המעניינת. ב 82' יובאה הדאצ'יה ע"י יבואן טרקטורים שנקרא גלידי. ב 88' נמכרו דגמי 1400 גם בגירסת סאדן ולא רק סטיישן. ב 88' הדאצ'יות שהגיעו לארץ צויידו בצמיגים בעלי פנימית (!) והצבע היה סינתטי למהדרין, מה שגרם למכוניות הכהות יותר לדהות תוך חודשים ספורים. לאחר שקפריש פשטו רגל, נותרו מכוניות רבות במחסני הערובה בנמל אשדוד, והן נימכרו ממש בפרוטות, ומיותר לציין שחלק ניזקק לשיפוץ יסודי. בשנת 90' יובא גם ג'יפון חביב למדי שנקרא ארו, מנוע 1400 וגג ברזנט.

ויתרה מכך, הקפריס סטיישן היתה אחת המכוניות הכי ארוכות שיוצרו אי פעם. בסוף שנות ה 80' כיכבו בקרב צעירים בעיקר סובארו מסוף שנות ה 70' ופורד אסקורט וקורטינה. כמו כן האוטוביאנקי אבארט והפיאט 127 ספורט היו להיט בתור משומשות, כי הן היו הספורטיביות הכמעט יחידות שהיו אז. להיט האביזרים היו מדבקות JPS, כיסויי מושבים מפוספסים שנקראו קרנבל ורדיו טייפ רודסטאר 5100. ברי המזל הצליחו להגיע לרודסטאר 9000 שכלל אקולייזר (!)

בשטח של הרב מכר היה עסק שנקרא "עיר המכוניות" לשם היו מגיעות כל המכוניות שלא היו ברות מכירה בעליל, כלומר אחרי תאונה\מזוייפות\מרותכות וכדומה. במגרש החנייה של הדולפינריום יתקיים בעבר יריד מכוניות חופשי כל יום שלישי, אני זוכר היטב את המתחם בסוף שנות ה 80'.