חן פרחי

בשנת 92' נימכרו כאן שני הדורות של הטרנספורטר; ה T3 שהיתה על סף הפסקת ייצורה לאחר 12 שנה מאד מוצלחות, וה T4 שהיתה מיסחרית מודרנית בעלת מנוע והנעה קדמית. למרות שכמכונית ה T4 היתה טובה בהרבה, משהו מהקסם של ה T3 שלא היתה אלא, יחד עם הפורשה 911, גילגולה האחרון של החיפושית, אבד. ואם כבר נגענו במותגי VAG, ב 92' יובאה לארץ האודי 80 הן בגירסה הישנה והן בדגם שלאחר מתיחת הפנים. 92' היתה השנה הראשונה בארץ של הסיאט טולדו, שהיתה המכונית הראשונה של סיאט שהתבססה באופן מלא על מיכללי ושלדת פולקסווגן.

ו 4 שנים קודם, ב 88', מפעל הפייס הגריל 20 אלפא ספיידר, כולן אדומות אגב. ההיצע של טויוטה ב 92' היה ממש לא אטרקטיבי, למעט הפריוויה המדהימה, וטוטיוה ניזקקו למקדמת תדמית ולכן ייבאו את הסליקה בגירסה בעלת הנעה קדמית בלבד. ב 93' הצטרפה אליה המאזדה MX3 עם מנוע 1.8 V6.

היתה יופי של השקה, תרתי משמע. הקטנטונת המושקת עמדה במרכז וחברותיה למותג סבבו אותה מכל עבר, החל מהאיזטה המקסימה, דרך ה 2002 של מצא וכלה ב 502 וה 503 של חברינו יהודה שחם. כל הכבוד לחברים שהגיעו ממרחק לכבד בנוכחותם את המשיק ואת הקהל. תודה גדולה לאבי שרייבר ולכל החברים מהמפגש שסייעו ועזרו, למתנייה שאחראי על הציוד ולכל החברים שהגיעו מהמפגשים השונים. אבל ללא ספק כוכבת האירוע היתה הב.מ.וו 700 הקטנטונת ששופצה ברמה גבוהה ומרהיבת עיין. צרור ברכות לזמי זמר, סע בדרכים טובות והרבה הנאה !

למה ? כי גם פורשה צריכה להתפרנס.. פורשה פיתחו את מנוע האיביזה MK1 וסייעו בפיתוח מנוע הלאדה סמארה. האמת שיחסית ליצרנים מזרח אירופאיים, סקודה תמיד היתה מתקדמת יחסית, למרות שכל מכוניותיה היו בעלות מנוע אחורי. דגם הראפיד 136 כונה "פורשה 911 לעניים" והיווה בסיס מצויין לשיפורים. סקודה, בניגוד לכל היצרנים המזרח אירו פאיים לא ייצרו מכוניות מיושנות ברישיון, כמו לאדה או דאצ'יה, אלא החזיקה בקו דגמים עצמאי, וייצאה לא רע בכלל, בעיקר לשוק הבריטי. רכישת סקודה היתה אחד הצעדים הנבונים ביותר שעשתה פולקסווגן בתולדותיה, והתוצאות ניכרות בימינו.

92' היתה השנה שבה המכוניות המישפחתיות הגדולות היפניות, שכונו כאן בטעות מכוניות סאלון, קיבלו לגיטימציה. ההונדה אקורד שייבואה החל בסוף 90' פרצה עבורן את הדרך, וב 92' הוצעו כאן המאזדה 626 והטויוטה קרינה, וזכו להצלחה לא מבוטלת. ההיצע של מאזדה ב 92' היה דל למדי; הוא כלל רק את דגמי ה 323 הסאדן וה F המעפעפת וה 626 הסאלונית. למרות הצלחתה היחסית של ה 323F אז היא ממש לא נראתה כמי שעומדת לכבוש את השוק שנים ספורות אחרי.

הסקודה פייבוריט היתה קומפקטית קטנה שנמכרה במחיר זול יותר מסופר מיני. לאור הזכרונות הלא ממש נעימים מהדאצ'יה הרומנית (דלתא - "אתה יכול 88'") צריך היה לא מעט אומץ להמר על הצלחת הסקודה, אבל לזכותה יאמר שהפייבוריט לא היתה העתק דהוי של רנו או פיאט פרהיסטוריות אלא מכונית קומפקטית שתוכננה מהיסוד ע"י גורמים מובילים בעולם הרכב; העיצוב היה של ברטונה, תיכנון הייצור ע"י קארמן הגרמנית ואפילו פורשה נרתמה למשימה. הפייבוריט הוצגה ב 88' והפכה להצלחה גדולה, ואפילו די מפתיעה. רק חבל שאיכות החומרים והגימור היו מזרח אירופאיות למהדרין. הפליסיה שהיתה שדרוג משמעותי של הפייבוריט פתרה סופית את הבעייה. מנוע ה 1.4 של הפאביה הראשונה היה זהה לזה של הפייבוריט, למעט הגדלת הנפח.

נכון, יחד עם הנצ'יה דדרה. המערכת בטמפרה היתה אוטומטית לחלוטין, עם מדחס בספיקה משתנה, ובנוסף כללה פתחי איוורור למושבים האחוריים. דגמי ה 1.4 הגיעו ללא מזגן מקורי כלל, אגב.

שנת 92' היתה באמת שנה מאד משמעותית בענף הרכב בישראל; בשנה זו נמכרו בארץ רוב המותגים היפניים, למעט ניסאן ואיסוזו שהגיעו שנה אחרי. ההתחלה של מאזדה וטויוטה היתה מהוססת למדי; טויוטה הציעה את הקורולה בגירסת סאדן עם תיבה ידנית בלבד ואילו תיבה אוטומטית הוצעה רק בגירסת הליפטבק המאובזרת והיקרה. הן המאזדה 323 והן הקורלה והסטרלט הוצעו עם מנועים מוזני מאייד, כנראה בשל החשש שעדיין היה קיים מהזרקת דלק. למרות שהגיעו לארץ מספר לא מבוטל של מכוניות מיבוא אישי ע"י עולים ממזרח אירופה, יבוא סדיר של מכוניות מהגוש המזרחי החל באותה שנה, כשלאדה וסקודה הגיעו לארץ. פרמונט מוטורס, יבואני לאדה, ייבאו לארץ את דגמי ה 2107 שניסו לקסום לעולים חדשים, את הסמארה שהיתה מעין איביזה רוסית ואת ג'יפ הניבה, שהיה המוצר האטרקטיבי ביותר של לאדה. סקוקאר ייבאה לארץ את הפייבוריט של סקודה בגירסת 5 דלתות, סטיישן וטנדר קטן. למרות החשש המובנה ממכונית מזרח אירופאית, סקודה זכתה כאן להצלחה גדולה, בעיקר עקב מחיר אטרקטיבי ומראה אירופאי יחסית. הטנדר הקטן של סקודה זכה להצלחה גדולה אף יותר, והדיח את הטנדר סובארו מראש רשימת המכירות. ב 92' הגיעו לארץ כל הקומפקטיות החדשות האירופאיות - האופל אסטרה, הסיטרואן ZX והפולקסווגן גולף, וכולן נמכרו היטב, יחסית. הסובארו ליאונה היתה עדיין רבת מכר, שנייה לאפלאוז של דייהטסו ושלישית היתה המיצובישי לאנסר. מלכת המכירות בפלח סופר מיני היתה הפיאט אונו, שהוצעה במחיר אטרקטיבי.

רפאל איתן כרמטכ"ל נסע בברנדה במופגן, על מנת להפגין חסכון וצניעות. האסורט ברנדה, בניגוד לכרמל דוכס, היתה מכונית טובה למדי לזמנה, ולמעט איטיות מופגנת לא נפלנ ממרבית מיתחרותיה באותה תקופה.

תיבה אוטומטית פלנטרית טובה, דהיינו ממוצא מזרחי, מחזיקה פחות או יותר כמו המכונית עצמה. בתיבות רובוטיות מתחילות הבעיות הרבה קודם, וזה כולל את טויוטה,פורד, אופל וכל מכונית שצויידה במתקן הזה. בפנדה ובפונטו ספייס התיבות הפגינו אמינות נמוכה יחסית, וזה כלל לא נוגע לתיבה עצמה, שהיא ידנית בבסיסה, אלא במשאבת השמן, במצמד וחיישנים שונים. אגב, התיבה הרובוטית בגרנדה פונטו שונה מזו שבפנדה ובפונטו ספייס ונהנית ממצמד משופר.

ראשית, מזל טוב למשה גורן ועמוס שחורי היקרים על 142 שנות עשייה. וכרגיל, נפתח בצרור תודות; תודה למשפחת גורן הנפלאה על האירוח הלבבי, לאבי נוף האחד והיחיד על האירגון למופת, ליוסי לוגסי על אירגון הכיסאות,לאסף בקר על היין והשסק, לזוגתי היקרה שתמיד מאחרת, ל 144 שלי שהביאה אותי ואת כל הציוד ובעצם לכל מי שהיה. שנדע תמיד רק שמחות !

הבעיה בכל המכוניות הרובוטיות, ללא יוצא מן הכלל, הן עליות תיקון גבוהות מאד של התיבה כשקורות תקלות. שיפוץ תיבה בפנדה עולה 6-7K ובאופל קורסה איזיטרוניק ובפיאסטה אפילו יותר. התיבה הרובוטית תזכר כניסיון לא מוצלח לשלב ביצועים וחסכון של תיבה ידנית עם נוחות של תיבה אוטומטית.

כילד, אני זוכר היטב שלט גדול שכתוב עליו "תחנת דלק אחרונה לפני הכניסה לאוטוסטרדה"..

תקנות זיהום האוויר של קליפורניה היו צרה צרורה שנוספה לתקנות הפדראליות המגוכחות לכשעצמן. הממירים הקטליטיים הראשונים היו חד דרגתיים, ולא רק שלא תרמו להורדת זיהום האוויר אלא עשו בערך ההיפך. המנועים, כולל במכוניות אירופאיות ששווקו בארה"ב, נחנקו למוות, ואובדני ההספק נאמדו באחוזים ניכרים, מה שהוביל את היצרנים להגדיל את נפח המנוע ועל ידי כך להגדיל את זיהום האוויר.. מכה נוסת היו הפגושים המגודלים שהיו אמורים לספוג אנרגיה מבלי להנזק, ובפועל כל מכה במהירות שעלתה על 10 קמ"ש היתה גורמת לפגיעה משמעותית ולנזק הרבה יותר גדול מאשר היה קורה ללא הפגושים. שלא לדבר על הנזק האסתטי; מכוניות נאות כמו הפולקסווגן גולף או הפורד אסקורט עוותו לבלי הכר, איום ונורא. גם פנסי החזית טופלו בידי המחוקק האמריקאי שחייב התקנת פנסי חזית סימטריים, מה שחייב החלפת פנסים בכל המכוניות שיוצאו מארה"ב. פנסי האיתות האחוריים האדומים נותרו עד היום מאחר ורוב המכוניות האמריקאיות משתמשות במערכת שנקראת FOXTONE שמפעילה בו זמנית את כל הנורות.

חצי פיג'ו 504.

הכרומה דור ראשון היתה חלק ממשפחת טיפו 4 שכללה את האלפא 164, סאאב 9000, לנצ'יה תמא והפיאט כרומה. הכרומה היתה אמורה להיות הזולה ביותר, האלפא הספורטיבית ביותר, הלנצ'יה היוקרתית ביותר והסאאב הבטוחה ביותר. מבין הרביעיה, רק האלפא והלנצ'יה נחלו הצלחה, הסאאב נמכרה לא רע ואילו הפיאט הצליחה רק באיטליה, וגם שם לא היתה להיט. בארץ נמכרו מעט מאד מכוניות, רובן עם מנוע 2.0 מוזרק, וכמה 1.6 ידניות.

כל מכונית אפשר למכור בו ביום - הכל שאלה של מחיר. למגרשי טרייד אין של יבואנים גדולים יש יתרון על פני מפרסמים בעיתונות\יד 2 וכדומה. הם מעניקים אחריות, תנאי אשראי טובים ורושם של אנשים רציניים. בסיכומו של עיניין כל מכונית נמכרת בסוף, שוב, הכל שאלה של מחיר.

היו מוניות BX והן נמכרו כאן בשנת 91' בעיקר. ל BX דיזל היה מנוע 1.9 זהה לזה שמותקן בברלינגו ותיבה ידנית. עד תחילת שנות ה90' לא היתה אחידות בצבעי המוניות, וכמדומני משנת 92' כל המוניות שעלו לכביש כחדשות היו לבנות בלבד. הסובארו ליאונה היתה פופולארית מאד כמונית עד שהגיעה לארץ המיצובישי סופר לאנסר דיזל שכבשה את השוק בסערה. תקופה מסויימת נימכרו למוניות האסטרה והווקטרה של אופל, עם מנוע 1.7 דיזל אטמוספרי.

במקור החלון היה עשוי פלסטיק שעליו הודבק פילם. לאחר שלא עמד בשמש הישראלית, הוחלפו כל החלונות בכאלו שעשויים זכוכית צבועה, ובכך באה הבעייה על פתרונה.

בשנת 92' עוד לא היתה סופר לאנסר. מתחרתה של הלגאסי היתה המיצובישי גלאנאט, והן תומחרו קרוב מאד. ה 1.6 יובאה בתחילה בגירסה ידנית בלבד וה 1.8 שהיתה מצויידת לעייפה בגירסה אוטומטית בלבד.

הסיבה פשוטה. יבוא מכוניות GM התחלק באותה העת בין שני יבואנים - ליאו גולדברג ייבא את שברולט וביואיק ואילו חברת המזרח ייבאה את אולדסמוביל, פונטיאק ו GMC. המכוניות היו זהות כמעט לחלוטין, ולצורך העיניין החיו בפונטיאק שם שהשימוש בו הופסק עוד ב 68'. ככלל, במשך שנים רבות היה יבוא מקביל של מכוניות זהות, וכך לדוגמא נמכרו במקביל השברולט אל קמינו וה GMC קבאלרו, האולדסמוביל 88 והביואיק לה סייבר ועוד. בשנת 93', עם הקמת UMI אוחדו המותגים והופסק יבוא הטמפסט, והמכונית נקראה שברולט קורסיקה.

הדייהו רייסר לא היתה המכונית הקוראנית הראשונה שנמכרה בארץ; בשנת 90' יובא ע"י אבני-עופר טנדר של קאיה שנקרא סרס. הסרס היה טנדר חד קבינה פרימיטיבי למדי, והוצע בגירסת הנעה אחורית או הנעה כפולה. לסרס היה מנוע דיזל 2.2 חלוש, ביצועים של צב, נוחות נסיעה של שופל ועידון של סברס. בשנת 94' כוננו יחסים דיפומטיים מלאים בין ישראל לדרום קוריאה, מה שנתן את האות לייבוא מאסיבי ממנה. ראשונה היתה דייהו, שיובאה ע"י טלקאר, שבאותה הזדמנות הגלתה את דייהטסו לאולם תצוגה קטנטן, ולקראת סוף 94' הגיעה לכאן יונדאי.

הצ'אמפ היתה למעשה מיצובישי לאנסר מהדור שקדם לזה שנמכר בארץ מ 89'. ב 88' החלה להמכר בארץ הלאנסר סטיישן, והצ'אמפ למעשה היתה גירסת הסאדן שלה. הצ'אמפ הגיעה לארץ ממפעלי מיצובישי בתאילנד, אותו מפעל ממנו מגיעים היום הטנדרים שלהם. מבחינה מכאנית היתה הצ'אמפ זהה ללאנסר 91' ומעלה, וההבדל היחיד היה כמובן מערכת הזרקת דלק וממיר קטליטי. הצ'אמפ יובאה לארץ על מנת להתחרות בדייהו רייסר שיבואה החל בתחילת 94'. הרייסר הצליחה הרבה יותר, בעיקר בזכות עיצוב מושך יותר, ואילו יבוא הצ'אמפ נמשך עד סוף 95'. כמכונית, הצ'אמפ היתה טובה בהרבה מהרייסר, והפגינה אמינות טובה בהחלט.

כולל גם את הטויוטה פריוס ? ואם בחיסכון עסקינן, אזי דווקא רנו ייצרה לאורך כל השנים מכוניות חסכוניות יחסית.

יבוא הדור הבא של הלאנסר שכונה כאן סופר לאנסר החל ב 93', והיא יובאה במקביל ללאנסר הישנה. הסופר לאנסר היתה יקרה יותר מהלאנסר מאחר והיא כללה בנוסף לאיבזור מלא גם מנוע מוזרק חזק יחסית בן 113 כ"ס. כלמוטור חששו שהמחיר הגבוה יותר ירתיע את הלקוחות, ולכן הוצעה גם הלאנסר הישנה. בפועל קרה ההיפך; הסופר לאנסר הפכה לסיפור הצלחה ואילו הלאנסר הישנה נתקעה במחסני הערובה. הפיתרון היה מחירי מבצע ותנאי אשראי טובים, ולקראת סוף 93' חוסל מלאי הלאנסרים הישנים. הסופר לאנסר הפכה ב 93' עד 96' למכונית הנמכרת ביותר בארץ, ובנוסף דגם הדיזל כיכב בשוק המוניות. הגעת הסוזוקי באלנו והמאזדה לאנטיס 1.6 סימנו את תחילת הסוף של מיצובישי בארץ, לפחות בכל מה שנגע לתחום המישפחתיות.