RK

בעיני זה טיעון תמים. אין שחקנים חדשים בתחום הזה. אם תפצל יבואנים קיימים, הם עדיין יהיו אנשים מרושתים באותה מערכת. האינטרס יישאר זהה. אם כבר, צריך למצוא דרך לגרום לכמה יבואנים לעבוד עם יצרן אחד, אבל כאן תיתקל בבעיה אם היצרן עצמו לא ירצה לעבוד ככה, לך תכריח אותו.

היבואן לא חייב לך דבר. מכונית פרטית חדשה היא לא כיכר לחם. יבואן רכב הוא תאגיד שמטרתו אחת בלבד - להשיא את רווחי בעלי מניותיו. לכן כל הביקורת הזאת, שמשתמשת בביטויים כגון "חזירות", לא מובנת. אין זכות קנויה לקנות רכב חדש. מעבר לכך, על יבואנים מוטלת רגולציה מצד המדינה (החזקת מוסכים מורשים, מלאי חלפים וכו'), מצד היצרנים עצמם (הכשרות, דרישות לאולמות ומוסכים וכו'), ועל כל זה מיסוי פסיכי. מעבר לכך אנחנו שוק קטן עם טעמים מוזרים ועלויות שינוע לא קטנות, ודרישות מצד היצרנים עצמם לחבילות פיקס ומיעוט קיסטום, למשל. אז כן, זה יקר. הרבה יותר מרוב העולם. אבל לצעוק "חזירות" בלי להסתכל על כל התמונה לא חכם במיוחד. אוקי. מה ימנע תיאום מחירים ביניהם במקרה הזה? כשגם בעולם (הפלא ופלא) מחירי מכוניות באותו סגמנט דומות מאד? ומה זה יעזור לטענה שיבואן בלעדי ליצרן אחד גורם למחיר להישאר גבוה?

בשני המקרים מי שדופק אותך זאת המדינה.

איך תעשה את זה? מי מונע ממך לעשות את זה עכשיו עם יבואנים מקבילים? איך תקבע מה שיעור הולם של מחיר חלק לעומת חו"ל? למי תשווה? ליבואן רשמי? ליבואן מקביל? לעליאקספרס? איפה מרכיב המיסוי במשוואה הזאת?

עזוב ססמאות. איזו תחרות? איזו רגולציה? אילו חוקים?

מאד קל להיות צ'ה גווארה באינטרנט. יש לך הצעה קונקרטית?

האם נטל המס בממלכה זהה לזה שכאן?

מחירי הרכב בארץ הם תולדה של מיסוי אגרסיבי. אם כל הבעיה הייתה מונופוליזם גרידא, הייבוא האישי היה משתלם, והוא, בגדול ובהכללה גסה, לא משתלם כשמדובר על גרסאות זהות לאלה של היבוא הסדיר. הכתבה מביכה.

ספייס סטאר מרגישה יותר רכב? עם הרבה פחות בידוד, מתלים פחות מרסנים, תיבה רציפה רועשת ואיכות חומרים פחותה בהרבה? באיזה יקום?

זה שאתה מסתכל על רכבים של אחרים לא אומר שהם קנו אותם בשבילך או בשביל מי שחושב כמוך.

מה המטרה של השרשור? להוכיח שמי שמפנה אחוז גבוה מהכנסתו הפנויה למימון רכב מטומטם? גם אם כן, זכותו להיות מטומטם. כל עוד הוא עומד בהחזרים (ושוב, הרוב המוחלט עומדים בהחזרים), הוא לא מזיק לאף אחד. לא כל אחד חייב להתאים את חייו לתפיסת החיים של מישהו אחר. יש הרבה דברים שאני באופן אישי לא הייתי עושה, זה לא אומר שלאחרים אין זכות לעשות אותם כל עוד הם לא פוגעים באף אחד.

אתה חוזר על מנטרות, לכן אתמצת, שוב. לא, אין כזה דבר חוב ברור. אם החוב היה ברור, משפט לא היה נמשך שנים. לא, עובדים לרוב אינם סולבנטיים דיים בעניין של מימוש הוצאות ריאליות. כן, קורה שממתינים לתוצאה שנים. לא, זה לא אומר שהחוב היה ברור מלכתחילה. מקום בו בית הדין מוטה כלפי העובד כעניין של מדיניות מוצהרת, לטעון שהוא מוטה לטובת העובד זאת הצגה מאד מעוותת של המציאות. כתרגיל אחרון למחשבה, האם היית מסכים שעובד שתבע X וקיבל Y, יצטרך לשלם את ההפרש ביניהם למעסיק או לקופת המדינה, עם פיצוי השווה לפיצויי הלנה?

זה משנה? כמו שכתב צבי, מה שחשוב הוא לא האם לקחו מימון, אלא האם מחזירים אותו. לכן הנתון הרלוונטי הוא אחוז המימושים, והוא נמוך משיחות עם פעילים בענף.

ב-15 שנות קריירה עוד לא ראיתי תביעה אחת שהוגשה בלא הגזמה (או הימור משפטי) כאלה או אחרים. בהגשת תביעה מוגזמת יש, כמו שאמר נהג לילה, הפעלת לחץ פסולה על המעסיק, שנאלץ לשכור עו"ד (ובניגוד למקרים רבים של מייצגי עובדים, מייצג מעסיק לא יסתפק בשכר שישולם לאחר פסק הדין), שנאלץ לספוג ירידה בדירוג שלו ב-BDI או D&B, פרסומים בגוגל ורשתות חברתיות, ואתה מציע לו, שבמקום שהשופט יעשה את העבודה, הוא יהמר מה נראה לו שהשופט יפסוק בסופו של דבר, והשופט יבצע לו הערכה מאוחרת של ההימור המשפטי שלו, ויטחן לו את התחת אם ההימור לא היה מוצלח. הוגן זה לא. תביעה שתוגש על סכום ריאלי ככל הנראה לא תגיע להוכחות, והתיק לא יימשך שנים, אלא ייגמר בפשרה סבירה בדיון קדם. התיק שירוץ עד הסוף הוא בדיוק זה שיוגש על סכום מוגזם, ובסופו של דבר ייפסק מה שייפסק. קח מקרה נוסף, שהסתיים ממש לא מזמן. תביעה שהוגשה על קצת מעל 160K ש"ח, מתוכם כ-22 היו מוכנים להיות משולמים לעובד (משכורת אחרונה, העובד סירב לקחת את הצ'ק שהוכן לו) ושולמו לאחר הגשת התביעה, עוד קצת פחות מ-30 לא הופרשו כי העובד לא שיתף פעולה בזמן העבודה עם הנהח"ש החברה (ושולמו כשהתקבלו פרטים נדרשים במהלך הדיון) ומתוך היתרה (שים לב, הצטמצמנו כבר לאזור 115K בינתיים, רק על סכומים שיכולים היו להימנע כי אף אחד לא באמת התנגד לשלם אותם בזמן אמת), שולמו סופו של דבר בהסדר פשרה לאחר הערכה אותה ערכה השופטת 35K. אנחנו מדברים על 50% מהסכום שנתבע. בנוסף לחברה נתבע גם בעליה, כאמצעי לחץ חסר סיכוי, כלומר במשך כל הדיון בתביעה שמו האישי היה צריך להיות מושחר בכל חיפוש אפשרי כי לעובד התחשק. ואתה מבקש שתיקבע בחוק סנקציה להימור משפטי של נתבע.

גר ביקנעם, מטפל במוסך מישל בצ'ק פוסט. בגדול די מרוצה, יחסית למוסך יבואן הם בסדר גמור. גם מוסך עדי בחדרה בסדר גמור.

אתה מסתובב בלופ סביב עצמך. אין כזה דבר "מעסיק סביר יידע". כל זה אפשר לקבוע רק בדיעבד. ההצעה שלך בלתי ישימה, וטוב שכך. אתה לא מדבר מתוך ידע אלא, כפי הנראה, מתוך איזה ניסיון שלילי עם המערכת אותו אתה מסרב לפרט. זה הכל.

מצב בו ישנה מחלוקת האם העובד היה שכיר או עצמאי הוא מצב שבו קיימת מחלוקת לגבי זכאות לזכויות מכוח משפט העבודה, למשל. קביעה בין התפטרות לפיטורין תהיה לעתים קרובות מחלוקת משפטית על פרשנות מעשה מסוים ולכך השפעה על זכאות לפיצויי פיטורים. קביעה לעניין עריכת שימוע בתום לב או לא תהיה קביעה משפטית. קביעה בדבר הרמת מסך תהיה קביעה משפטית (אתה וודאי תדרוש בכל מקרה מבעל המניות לשלם חוב של חברה). קביעת סכום בסיס להפרשות יכולה בהחלט להיות עניין שנתון לפרשנות משפטית. תחולת צו הרחבה או הסכם קיבוצי לא תמיד תהיה נהירה דיה וגם היא יכולה להיות נתונה לפרשנות משפטית. זה שתמשיך להגיד את זה לא יהפוך את זה לנכון.

חוב בבית הדין לעבודה פעמים רבות הוא עניין של פרשנות משפטית. במקרה כזה אף נתבע בר דעת לא יקריב שום סכום בלא שהזכאות לו תוכח. ההצעה שלך, כמו שכבר כתבתי, אינה אלא סחיטה, ודורשת מהנתבע לוותר במודע על סכום כלשהו בידיעה ברורה, שהוא כבר לא יראה אותו לעולם, שכן אין הרבה סיכוי ששופט יפסוק סכום נמוך ממנו. המושג "חוב אמיתי" לא קיים, מה שאתה מציע לא ישים.

מי קבע שהחוב אמיתי?

אין דיון אמיתי (חוץ מאצל יהודה) האם המערכת מוטה לכיוון העובד, שכן המערכת מוטה לכיוון העובד כעניין שבמדיניות מוצהרת, לא חבויה. אין פה באמת ויכוח. הויכוח הוא האם זה צודק או לא, ובמובנים רבים, גם אם ההגיון המנחה היה נכון לשעתו, היום דומה כי קם הגולם על יוצרו.

אתה לא מבין איך המערכת עובדת, ואתה יוצא מתוך הנחה מובנית שכל התביעה מוצדקת, שוב. אתה מתייחס לחוב כ"אמיתי" בשלב בו החוב טרם הוכח. חוב לא יכול להיות אמיתי אם לא הוכח. אף נתבע בר דעת לא יודה בחלק מהחוב לפני שהוא חייב, ולא יסכן את הפוזיציה שלו להמשך המשפט, אלא אם ממש חייב (ותתפלא, לא כולם מושכים עד הסוף, הרבה פעמים כמהלך טקטי שווה לשלם סכום מסוים ולרוקן את המשך התביעה מתוכנה - במקרה כזה השופט עובר להלחיץ את התובע, כשמתברר שיתר רכיבי התביעה מונפצים). מעביד לא מפעיל סחיטה. מעביד נתבע, ברוב המקרים בתביעה אשר חלקם הארי של רכיביה מוגזמים, ה-BDI שלו מזדהם, והכל בשביל משהו שינוע, לרוב, בין 10 ל-50% מהסכום הנתבע, כי האגרות בבית הדין לעבודה אפסיות לעומת ערכאות אזרחיות. אין לעובד שום סיכון מעשי בתביעה. קח עוד דוגמא מהחיים - תביעה על מעל 200K ש"ח + סכום זהה בפיצויי הלנה הסתיימה בתשלום של 3,800 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה (יצא משהו כמו 5,000 ש"ח כולל הכל) בגין פיצוי ההלנה היחיד שהוכח. פסק דין של 36 עמודים, 4 שנים של קריעת תחת ואינספור הצעות פשרה שהעברתי שנדחו על ידי הצד השני. למרות הביזיון בחוסר ההתאמה בין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק בפועל, השופטת התאמצה ומצאה דרך יצירתית ביותר לא לחייב את התובעים (זה שתביעתו נדחתה כליל וזה שקיבל 3,800) בהוצאות, כי העזתי לדרוש קיזוז הודעה מוקדמת. לכן, שוב, העובד לא מסתכן בדבר. מקסימום לא יזכה. לגבי הציטוט האחרון שלך - אני לא סותר את עצמי. אני רק לא רואה איך למנוע ממעסיק, שגם ככה מגיע לבית הדין כמו הכלה מסיפורי שלמה שרף, גם את הזכות להיות מיוצג. רוצה להיות דון קישוט? לך לבד, תנסה את מזלך. בדיוק לא מזמן אחד כזה הגיש תביעה מופרכת לחלוטין נגד לקוחות שלי, ניסה לבסס אותה על הסכם שכר עליו סירב לחתום בעצמו. כשהבין שפתאום לא מספיק שהוא כותב תביעה, אלא צריך להביא ראיות, פשוט לא הגיש כלום, התביעה נמחקה ואנחנו, כמובן, לא קיבלנו שקל הוצאות על מה שהלקוח, מן הסתם, כבר שילם לי מזמן. טול קורה.

אתה מפנה לקישור בן 14. הדרך שמוזכרת שם, מתן פסק דין חלקי, שרירה וקיימת היום. תהיה עו"ד יצירתי, תבקש פסק דין חלקי אם הסכום אינו שנוי במחלוקת, ובית הדין ייעתר לבקשה. קורה, ולא מעט. הדרך שלך גורמת לסחטנות. אני לא חושב שצריך לבטל את בית המשפט לתביעות קטנות. אני כן חושב שצריך לאסור פסקי דין על פי סעיף 79א מקום בו הלקוח אינו מיוצג. לגבי תביעות קטנות, מדוע שתפגע בזכות הייצוג של מישהו בבית הדין לעבודה? באיזו זכות? הרי כל הרציונל שלך הוא למנוע מידע. זה פסול מכל פסול.

או לעבוד, או שהמעסיק מוותר על עבודתו ומשלם לו תמורת תקופת ההודעה.

למעסיק, ולמעשה לאף נתבע, לא כדאי להפקיד שום סכום. אם היה כדאי, היה משלם אותו קודם. המצב שאתה מציע יוצר לחץ פסול והקרבת סכום תחת מנוף ענישה דרקונית. למזלם של כולם, אין שום סיכוי שהצעה כזאת תעבור מתישהו במדינה לא טוטאליטארית. לגבי תביעות קטנות, מה שאתה רואה כפשרה עניינית, צד יראה כלחץ פסול. לכן שופט - שישפוט, במקום להפעיל לחץ על הדיוטות. מפאת צנעת הפרט לא אוכל להעביר לך את פרטי התיקים, עמך הסליחה.

האבטיפוס הראשון של ה-966 יצא בשנת 1961: כלומר אותה שנה שבה הוצגה הפרינץ 4. כמובן שהוא עבר אי אילו שינויים, אבל בניגוד ל-965 (ולמוסקביץ' 2141) זה בהחלט לא היה חיקוי "על מלא", השראה לכל היותר. מה גם שרוב הפתרונות ההנדסיים היו שונים בתכלית.