יבגניפ

אמיר, השיחות נוהלו סביב הדרישות שהחמאס הציג בערך ב7 ביולי. אין שום מימד של "כניעה" של החמאס בניהול שיחות על הקמת נמל והסרת המצור. כן יש מימד של כניעה מהצד הישראלי, כי אנחנו יוצאים למבצעים צבאים ללא שם תכלית או מטרה, ממציאים כאלו בדרך ואז נזכרים לנהל מו"מ עלמה שהחמאס דרש כבר לפני חודש. תפסיק למכור לעצמך את השקר של ההרתעה. את מי הרתעת ומתי? ב1948? 1956? 1967? 1973? מבצע ליטני? במלחמת לבנון הראשונה או כל מה שבא אחריה? הרתעה זה המיתוס הכי גדול שקיים בתודעה ובהיסטוריה של ישראל. יחד עם האמונה העיוורת ש"אותם" אפשר להכניע בכח ואותנו לא. ולא רק שלא, לחברי הכנסתשלנ לאזרחי ישראל בכלל מותר להתמם או לכתוב באופן מפורש שהרג של אזרחים מהצד השני זה הפתרון.

אך, אין על שרשורי ריבים בין רוכבי דו"ג לנהגים. רוכבי הדו"ג בארץ בתכלס לא שונים מכל שאר הקבוצות האחרות בכבישים - עושים כל מה שבא להם וכל מה שהם יכולים. השיח הזה על "שליחים" לא מבוסס יותר מדי, כי בתור מי שחוצה את תל אביב פעמיים כל יום, אני נתקל גם בסבים בני 70 שמתנהלים בדיוק כמו ילדים בני 16. וחלק לא מבוטל מהרוכבים האלו הם, הרי, גם אנשים שבהזדמנויות אחרות מתיישבים מאחורי ההגה ברכב כלשהו ומתנהגים כמו חראות גם שם, רק בהתאם למגבלות של רכב. החלק היותר מעצבן ברוכבי דו"ג הוא שמטבע הדברים הם עושים יותר עבירות מחד (כי הם יכולים) והם הרבה יותר פגיעים מאידך. משגע אותי, לדוגמא, כל פעם מחדש לראות איזה "גבר" תורן כזה חוצה את כל דיזנגוף או כל רחוב דומה, בנתיב הנגדי, עמוק מאחורי הקו הלבן, רק כי לא מתאים לו לעמוד בפקק. משגע גם כי הציפיה של רבים מאותם הרוכבים היא שרכב שבא מולם יאט, וגם כי הם לא מבינים שאם הוא לא יאט - הנזק שיגרם להם יהיה גדול הרבה יותר. וכמובן שכמו בכל מה שקשור לתחום הנהיגה, חלקם אפילו לא מבינים שיש משהו בעייתי במה שהם עושים. אידיוט אחד כזה חתך אותי לפני כמה חודשים. בזמן שעברתי נתיב (עם איתות דולק, כבר עם חצי רכב בנתיב שאליו התחלתי לעבור), הבחור פשוט עקף אותי מימין על תפר המעבר שלי בין הנתיבים, ואם הייתי פחות ערני ופחות מסתכל במראות, כנראה שהייתי מורח אותו על המדרכה. מילא זה, 2 שניות לאחר מכן, הוא עצר לידי ברמזור והתחיל למלמל לי משהו בחלון על האוטו שלי. כששאלתי אותו אם הוא לא מבין כמה זה מסוכן ודפוק לעקוף אותי בסיטואציה כזו ועוד מימין, זכיתי לצעקות נעלבות על זה ש"לכולם מגיע להשתמש בכביש ולעקוף" ו"מה אתה רוצה". אלו הם, כאמור, האנשים. ככה הם מתנהלים עם קטנוע. ככה הם מתנהלים עם רכב. ככה הם היו נוהגים גם בסמיטריילר, אם מטיסים מטוס אם היה להם רשיון טיס.

יש סיכוי שכולם משקרים. אז מה? לא אני, הרי, זה שמתייחס לדבריו של לא משנה מי כאמת מוחלטת. אנשים משקרים כשיש להם אינטרס, או כשזה הלך מהתפקיד שלהם. זהה לא אומר שכל דבר שהם אומרים הוא שקר. במקרה זה, בר לב הצביע על שקר של הצבא, אחד מן הרבים. אתה בוחר לחפש בכח למה האמת היא דווקא לא בצד שלו? בסדר, נו. כמו שאומרים אצלנו "יורקים לו בפנים והוא אומר שיורד גשם". חורים אחרים בגוף ממש מעסיקים אותך, אה? קישרתי לכתבה הזו באופן די אקראי, מתוך ה5-6 שקפצו בנושא, כשגיגלתי. הסיפור הזה מופיע בכל אתר חדשות ישראלי, כך שאתה יכול בעצמך לבחור את המקור שאתה רוצה לא להאמין לו. בשבילך במיוחד: אותו הסיפור ברוטר ו-Inn. הגרפים שמוצגים בכתבה שקישרתי אליה לא רלוונטים לטענה הבסיסית שקצינים בכירים בצהל מסרו גרסאות שונות לצרכים שלהם בועדה בכנסת. בר לב, אגב, גם אמר את זה: כלומר "דפוס העבודה", על פי בר לב, אל"מ במיל', הוא לשקר לחברי הכנסת ו"למרוח" אותם, כדי לסחוט עוד ועוד כסף. ומי יכול להבין זאת יותר טוב מאדם שמשתייך לקצונה הבכירה של צהל בעצמו? והוא, כמובן, עוד בוחר מילים יפות יחסית. בכל זאת, הוא חבר כנסת ולא איזה בלוגר שמאלני עוכר ישראל. לפני כמה ימים, אגב, הועברו עוד כמה מיליארדים לתקציב הבטחון. ממש מפתיע, אה? לכתוב עוד פעם על הציניות של מפקד פיקוד דרום ועל הראיון שלו לבן כספית?

קודם כל, ההפרדה לשובו אחים וצוק איתן היא אכן מלאכותית ביותר. ואולי לא? אולי מישהו חשב כמוך לטווח הרחוק, שהנה, יהיה כאן סיפור הצלחה לפני הכשלון? לא יודע. אבל אתם בכלל לא מתייחסים למהות. נגרם נזק די רציני בעזה (אגב, משעשעת או יותר נוכן צורמת האירוניה בכך שהאנשים שהכי רוצים לפגוע בעזה הם גם האנשים שהכי מפקפקים באמינות הנפגעים שם ואני לא מכוון אליך, ליאור, אלא מדבר באופן כללי). לא נראה שזה מוביל לשינוי כלשהו לטובתנו, אלא להפך: אנחנו מנהלים מומ בדיוק על מה שהחמאס דרש כבר בתחילת המבצע. אז אני תוהה אם זו הדרך, ואתם בתגובה כותבים לי שאם רק היינו מפעילים יותר לחץ צבאי - הם היו מתקפלים. אבל מה זה ה"יותר לחץ צבאי הזה"? הרי הדרך היחידה למדוד את זההיא בתוצאה, לא? ואם זה לא מצליח פעם אחר פעם - למה אתם חושבים שכן קיים לחץ צבאי כזה? למה אתם ככ משוכנעים שהבעיה היא בכמות או באיכות, ולא עצם התפיסה?

מרצ זו מפלגה ציונית למדי, ולא "ארגון הומני כלשהו". חבר הכנסת לשעבר מטעמה, רן כהן, הוא אל"מ במיל'. חבר כנסת לשעבר אחרי, מוסי רז, הוא קצין במיל' ממגלן. אבשלום וילן שירת בסיירת מטכל. אפילו יוסי שריד שירת במספר תפקידים שונים בצהל, בתוך זה קצין הקישור לאו"ם בסיני. אני אכתוב בפעם העשרים בשרשור הזה, שחבר כנסת אחר, לא חובבן בעיניים צבאיים בניגוד לרובינו, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, תפס את צהל משקר במטרה לסחוט כסף מהמדינה. זה באמת לא מפריע לכל מי שחושב שיש רק צד שקרן אחד בקונפליקט כאן? כנראה שלא. אתה מניח שיש תגובה כזו שתגרום להם להבין. זה לא קרה הפעם, אחרי כמעט 2000 הרוגים. אז מתי כן? אחרי 10,000? 50,000? שוב, אולי לא זו הגישה? אולי ישראל הייתה יכולה ליזום מהלך כלשהו ב5-6 שנים האחרונות? ועידה אזורית כמו שמציע יאיר לפיד? כל דבר אחר? אבל לא. מחכים לטריגר כלשהו כדי לצאת למבצע חסר מטרה לחלוטין. ממציאים ומשנים את המטרות שלנו 3-4 פעמים תוך כדי. משקרים בביטאון הרשמי של ביבי נתניהו, בעזרת רוטר, על מה היה קורה אם לא היה מבצע. ולאן מגיעים בסוף? לזה שמנהלים מו"מ על דרישות יותר נרחבות של החמאס, ממה שהם הציגו ב5-7 ביולי, תחילת המבצע. החלק המייאש הוא אפילו לא זה, אלא העובדה העצובה שרוב המגיבים כאן, כמו גם רוב אזרחי ישראל, ימשיכו להתייחס ביראת קודש לכל מילה שיוצאת מפיו של כל בעל דרגות גבוהות מספיק בצה"ל. והם, הקצינים האלו, ימשיכו לסחוט מאיתנו ועוד ועוד כסף, בשביל להגיע לעוד מבצע עם אותן הטעויות בדיוק, עם אותו חוסר במטרות והאשמת ה"מנהיגים" שמעליהם, שלא נותנים להם לסיים את העבודה. והמנהיגים? רק אלוהים שבשמיים, כנראה, יודע בשלב הזה מה רוצה בנימיין נתניהו שיהיה כאן ולמה לעזאזל הוא רצה להיות ראש ממש מלכתחילה.

זה גם הנטל הכלכלי וגם העדר מוחלט של יוזמה ישראלית, כפי שכתוב בבלוג של דרוקר, שקישרתי אליו בעמוד הקודם.

היו על המרמרה גם פעילי שלום תמימים, כן. חלק איריים, חלקם מארצות אחרות. זה לא אומר שהם לא נוצלו על ידי גורמים אלימים יותר שהיו על הספינה. בכל מקרה, זה היה עוד מקרה קלאסי של תגובה ישראלית מיותרת, שעשה לנו יותר נזק מתועלת. האמונה הנאיבית שאפשר אחר כך להוכיח לעולם שהיו אנשים רעים על הספינה היא.. נאיבית, כמו כל תחום ההסברה האהוב כל כך במחזותינו.

כדאי למצוא בארץ מהסיבה הפשוטה שיש סיכוי שתנחת שם ותגלה שאין בכלל רכבים זמינים, או לפחות לא רכב שירצה אותך. לגבי הרינג - עדיף להזמין מראש. בחלק מהימים רנט4רינג (אם אליהם אתה מכוון) בתפוסה מלאה ויש סיכוי טוב שלא יהיה לך רכב. הרינג זה הרבה מעבר לימי מסלול. בימי המסלול שלנו בארץ, אין מי שיעקוף אותך ב200 קמש. ברינג יש דווקא די הרבה. אם אתה נוסע לבד, אתה צריך להיות סופר ערני לכל מה שקורה סביבך, ולקחת בחשבון שהאנשים המנומסים והחייכנים שתראה בחניון ליד הכניסה לנורדשלפייה, יהיו מוכנים כמעט ולהתאבד עליך, בשביל לקצץ לעצמם עוד 5 או 10 שניות בעקיפה. חוץ מזה, קח בחשבון שבימים פתוחים ברינג אתה לא יכול לבוא עם מצלמה מותקנת ברכב. מצד שני, יש שני חבר'ה לפחות שמצלמים את המסלול בכל מיני קטעים (כמו הקרוסל, אך גם הפניה שאני לא זוכר את שמה ושיש לאנשים נטייה להתרסק בה). אחד מהם נמצא בשעות הערב ברנט4רינג בדרך כלל. את השני ראיתי במסעדה איטלקית במרכז הישוב, שאני לא זוכר את שמה, אבל אני מניח שזה יהיה די קל למצוא אותה אם תצטרך.

אירלנד היא מדינה קטנה מאוד יחסית (מדאבלין לגאלוואי, שזה בקצה השני, זה משהו כמו 4 שעות נסיעה), אז אפשר להספיק יחסית הרבה בקצת זמן. המקום הכי מיוחד וכייפי לנהיגה שם (בגלל הנופים) הוא אזור בשם Ring of Kerry - קטע כבישים מעגלי על חופי האוקיינוס, שאפשר לכסות בכמה שועת של נהיגה, כולל עצירה בכפרים שבדרך לצילומים, אוכל וכו'. מקום אחר שמומלץ לבקר בו הוא Cliffs of Moher - צוקים המשקיפים על האוקיינוס האטלנטי. חוץ מזה, יש את קלקני, שהיא עיירה ציורית וחביבה מאוד, הנמצאת לא רחוק יחסית מדבלין. יש גם את איי אראן, שאליהם אפשר להפליג מגאלוואי ולבלות בהם יום שלם של הליכה \ רכיבה על אופניים, אבל אם אתה מוגבל בזמן, זה יכול להיות קצת בעייתי. בדבלין עצמה נחמד לצאת לאזור טמפל בר. גם אם יש בו יותר תיירים מאיריים, עדיין כיף לשתות שם. יש גם את הסיור במפעל של גינס, אבל הוא יקר מאוד יחסית (כרטיס עלה כ-20 יורו ב2009 וכלל כוס בירה קטנה). מצד שני, דבלין היא עיר ללא יותר מדי מבנים גבוהיים, ויש תצפית נחמדה מאוד מהמסעדה הממוקמת בקומה האחרונה של המפעל.

אצטרף לאלו שכתבו שהיו בשלושת המדינות המוזכרות, וכל מה שנדרש היה רשיון ישראלי רגיל.

ואו, חפירות שאני לא חלק מהן בשרשור הזה. איזה כיף. רומן, אני חושב שגם אם הסיכוי להצלחת מו"מ הוא נמוך יחסית, עדיין הוא עדיף מהמצב שיש כרגע, שלדעתי רק ילך ויחמיר בכל פן אפשרי. כתבתי את זה גם לפני וזו דעתי גם עכשיו. להגיד באחוזים מה הסיכוי להצלחה, אני מן התסם לא יודע. מה יקרה אם הוא ייכשל? אני מניח שתלוי באיזה שלב זה יקרה. כן, זה סיכון, אבל אני גם בהחלט מאמין שאם אנחנו לא נקבע הסדר, יקבעו אותו בשבילנו, וזה יהיה הרבה, הרבה יותר גרוע. אמיר, שוב, אתה חוזר לנקודה של להכות בהם חזק עד שיבינו. למה שזה יעבוד עכשיו אם זה לא עבד במשך 70 שנה? מעבר לזה, ישנם אנשים כמו דני, שמגיבים כאן, שכל הזמן מדברים על פתרונות של ללכת עד הסוף. אז כן, כתבתי, אם נלך עד הסוף, כל הבעיה תיפתר. הבעיה היא שעוד לפני שמתחילים לדבר על מה יהיה המחיר המדיני של זה, צריך לזכור שחלק מהמיתוס המכונן של מדינת ישראל הוא צדקת הדרך, העליונות המוסרית שלנו וכו'. איזו עליונות מוסרית יש באימוץ השיטה של הרג כדרך להפעלת לחץ והשגת מטרות פוליטיות? סלח לי, אבל מה השוני בין זה לבין ארגוני טרור? כי זה אנחנו ואנחנו הטובים? בלי קשר, ממליץ לקרוא את זה. הרבה לפני שקופצים לחפש אשמים שלא מתוך המערכת, כדי להבין עוד קצת איך עובדת קבלת ההחלטות במדינת ישראל. ד"א, טעות "קטנה" בירי התרחשה במהלך ענבי זעם, אם אני זוכר נכון. זה לא היה ממש לטובתנו, לא?

משקיען אתה.. כתבתי שאני לא בטוח שאפשר להגיע להסדר גם בעמוד 42 וגם פה. יש סיכוי שמו"מ יצליח ויש סיכוי שהוא יכשל. אני לא יאיר לפיד או ביבי להבטיח פתרונות קסם. אני כן חושב שעדיף לנהל מו"מ ולקחת את הסיכון שיכשל,מאשר לשכנע את עצמנו שעוד קצת והערבים יתחילו לשקשק מפחד ויפחדו להרים את הראש.

הקווים הכללים הם אותם הקווים הכללים שעליהם מדברים עם אשף ועם העולם הערבי בכלל מסביבנו: גבולות 67, חלוקת מזרח ירושלים, פתרון מוסכם לבעיית הפליטים (שלא כולל את הגעתם הפיזית לישראל, כמובן). אתה מצפה ממני לתוכנית מדויקת עם סעיפים מפורטים? בשביל זה יש מו"מ שאמור לכלול פשרות משני הצדדים. אבל הבסיס הזה הוא הבסיס המוכר למו"מ הן על ידי ישראל הרשמית והן על ידי רוב השכנים שלנו. אפילו אנשי החמאס עצמם כבר דיברו בעבר על כך שיכירו בפתרון כזה. שוב, אמיר, כתבתי כאן כמה פעמים שאני לא נביא ומספיק רציונלי בשביל להבין שמו"מ יכול להכשל, בדיוק כמו שהוא יכול להצליח. אבל אני גם מבין לגמרי לא רע שהשיטה הנוכחית לא עובדת. אז אני יכול לשאול אותך אותך איך אתה חושב שמשכנעים ערבים בכח פשוט לקבל את המצב הקיים, או כסוג של פרפרזה על השאלה שלך, כמה ערבים אתה חושב שאנחנו צריכים להרוג כדי שהם יזנחו את הטרור ואת האמנה שלהם. ובאמת יש לך תשובה מתקבלת לזה? עריכה: רומן, לא עניתי על זה בשלילה. יש הבדל תהומי בין האמירה "אני חושב שאין סיכוי להסכם עם החמאס" לבין "יש סיכוי שלא יצא הסכם, אך אני עדיין מאמין בצורך לנהל איתם מו"מ". אני לא בנימין נתניהו ולא בני גנץ. משתדל לא לכתוב במושגים של וודאות מוחלטת.

nitch, הבעיה היא שאנחנו מפרשים את איך שהאויב מפרש אותנו על סמך אסכולה אחת שהתקבעה כאן. מי אמר שהיא נכונה? אנשים ממציאים כאן תורות שלמות על "ערבים שמבינים רק כח". על מה זה מבוסס? אם ערבים היו מבינים כח כ"כ טוב, לא היינו צריכים "לשקם את ההרתעה" שלנו כל פעם מחדש, לא? ליאור, המצב של ישראל בעולם הוא לא בכי רע, נכון. אבל דיבורים על עצירה של מכירת נשק מצד אנגליה ועצירת משלוח כלשהו מארה"ב זה סממן. מה שאני אומר עכשיו אומרים גם אנשי ימין כגון דן מרידור: התרגלנו לא לשלם מחיר כמעט על מה שקורה כאן. פעם בכמה שנים יש מבצעים, יש כמה הרוגים וכו' וזה ממשיך הלאה. אבל התגובות נגד ישראל מחמירות. יש גם כבר לא מעט חברות די גדולות מחו"ח שמחרימות מוצרים שיוצרו ביו"ש, יש ניסיונות לחרם אקדמי, שלא יבלמו לעד. שמעתי גם מכמה חברים יזמי הייטק כבר שמשקיעים או שותפים פוטנציאלים מחו"ל אמרו להם שהם לא מעדיפים לעשות עסקים עם יהודים. בועת ה"הכל בסדר" התפוצצה לנו בפנים כבר 3 פעמים לפחות במהלך ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. אני לא רוצה שנגיע לפעם הרביעית. כן, זו נבואת זעם, שאפשר לא להתייחס אליה. אבל כשדברים כאלו מגיעים ממרידור ודומיו - זה כבר לא דיבורים של אנשי מרץ כמו יוסי שריד או ביילין. אמיר, אני באמת ובתמים ומאמין שהדברות עם החמאס אפשרית, למרות האמנה, כן. אני גם חושב שכל מי שמציע להקצין לצד השני ולהגיב בצורה אגרסיבית יותר, צריך לשאול את עצמו למה הוא חושב שזה לא קורה. למה מר "אני חזק נגד החמאס", שהציע לכבוש את הרצועה ולמוטט את שלטון החמאס לא עושה את זה בפועל. שוב, דקונסטרוקציה של מיתוסים היא הכרחית לפעמים. אחרת מתרגלים באמת לחפש את האשם התורן, או את הבוגד או את הזה שלא נתן לצבא לצנח. ואני לא כותב את זה כמשהו שמופנה נגד מישהו הכותבים כאן, אלא כנגד אווירה כללית בארץ וחוסר היכולת של האנשים כאן להפנים שאם מישהו כמו נתניהו, בגיבוי בנט, ליברמן ולפיד, מגיב כמו שהוא מגיב - כנראה שזה הפתרון הכי אגרסיבי שישראל יכולה להרשות לעצמה, וכנראה שהוא לא מוביל לשום מקום. אני רק מציע לכולנו לזכור שבמהלך המלחמה הזו פנינו לארה"ב כדי לקבל תחמושת וסיוע כלכלי, בתוך זה גם לכיפת ברזל. מה יקרה ביום שהם יסרבו גם לזה? ושוב, רק כדי לסכם, אני מזכיר לכם שהמלחמה נוצלה באופן ציני למדיי על ידי מערכת הבטחון כדי לדרוש עוד ועוד כספים, על חשבון שירותים אחרים שאנחנו לא נקבל מהמדינה.

אז אתה חושב זונדה יותר יפה מדייבו? ומה עם פאביה באמת? האוטו שלך יותר יפה מפאביה?

לכל מי שמתעצבן מהבחור, אני מזכיר שאנחנו בשיאו של החופש הגדול. לפחות הא לא פתח שרשור על מה יותר כדאי לו לקנות - פגני זונדה או דייבו רייסר.

זה בדיוק עניין של טעם אגב, לפי התמונות לפחות, אני די מחבב את המראה של ה-s1. מזכירה את האחיות הגדולות יותר מבית אודי, שהעיצוב שלהן, לטעמי, הוא לא רע בכלל, לפחות בחלק מהדגמים.

בסוף הרי מדובר בסמל סטטוס ותדמית, לפני כל דבר אחר. זו גם המטרה של כל דגמי ה-entry level, לא? לתת לאנשים שהם לא שרי אריסון את התחושה שגם הם משיגים את סמל הסטטוס הנחשק, גם אם הרכב שהם נוהגים בו הוא לא הכי כיף לנהיגה \ מאובזר במחיר שלו.

ניקו, יכול להיות, אם כי אני אשמח אם תפרט למה אתה חושב כך.

יש חילופי שלטון, נכון. החמאס בזמנו גם נצחו בבחירות (לפני שהשתלטו בכח על עזה) וכומבן שאין לי שום משמץ של מושג מה הסיכוי שלהם לנצח בבחירות שוב, אם יהיו כאלו (לדעתי הן נדחו כבר מס' פעמים). יכול להיות בהחלט שהפלסטינאים בכלל והעזתים בפרט יצביעו למישהו אחר, אם תינתן להם ההזדמנות. פשוט אני לא חושב שאם חילוף השלטון יגיע מלחץ של ישראל (מיטוט החמאס והשמת אבו מאזן בכח לדוגמא), זה יהיה שלטון שיתקבל. ואני גם לא חושב (בניגוד לאיילת שקד, למשל) ששיטת הפעלת הכח כאמצעי לחץ באמת הוכיחה את עצמה עד היום בצורה הכל כך טובה, שלא עדיף לנסות שיטה יותר פייסנית (למרות שהחמאס הוא ארגון טרור, למרות האמנה שלו וכו'). בכל מקרה, מה שכולנו כן צריכים לקחת בחשבון, הוא שמעמדה של ישראל בעולם לא בדיוק משתפר עם הזמן, וגם בגלל זה, לטווח הרחוק, אין לנו ברירה אלא להחליף תקליט ולאמץ גישה אחרת מול הפלסטינאים.

תתחדש! אישית, אני מאוד אוהב את העיצוב שלה ושל גרסת הספיידר המקבילה. אכן, היא כנראה לא נועדה להיות ספורטיבית קלילה, אבל כל עוד היא עשה את העבודה מבחינתך- כמובן שזה ורק זה מה שחשוב. נ.ב אני לוקח לחתימה את זה:

עיצוב קצת מוזר. מצד אחד יש משהו בפרונט שמזכיר לי את ה-GT. מצד שני, כל החלק האחורי מזכיר איזה מפשחטומטית יפנית או קוריאנית. לא יודע אם יש קשר בין התמונה למה ש(אולי) יהיה בפועל, אבל מקווה שלא.

מה שיותר מעסיק אותי (ואני כנראה לא מצליח להבהיר את עצמי בנושא) זו העמדה שלנו. שרת הוזכר כאן (וזה גם מה שלי יצא לקרוא) לאו דווקא כמי שהיה מקבל את העמדה הערבית, אלא כמי שחשב שפתרונות כוחניים שלנו הם לאו דווקא הדבר הנכון, וכמי שהיה רציונאלי מספיק (רוב הזמן) כדי להבין, למשל, למה תפיסה של עוד שטח (עזה) היא לא בהכרח דבר חיובי. בוודאי. הספר גם בהחלט תומך בעובדות שכתבת. העניין הוא שאנחנו סובבים סביב אותה הנקודה: אז לא רצו לקבל את הדרישות של המצרים, כי חששו שינצלו את הנסיגה הישראלית לשיפור עמדות שלהם. היום, מסיבות דומות, אין הסכם באופק מול החמאס. אנחנו לא יודעים מה היו המצרים עושים במקרה של נסיגה ישראלית ב1971. אנחנו כן יודעים שהסכם השלום איתם מחזיק לא רע כבר כמה עשורים. אני יודע שרוב האנשים חושבים שהמצרים היו אלו שחטפו את המכה במלחמת יום כיפור, שגרמה להם לנהל מו"מ ישיר על הסכום שלום. אבל נדמה לי, אם אני מבין אותך נכון, שגם אתה כמוני מבין שישראל חטפה מכה חזקה לא פחות. מי שמציע היום להכות בחמאס, צריך להבין שגם הגישה הישראלית צריכה להשתנות. אין לנו ברירה, הם לא יעלמו ולא יוחלפו במישהו אחר נעים יותר. ומי שחושב שהגישה הכוחנית מוכיחה את עצמה, צריך להבין שהיא נותנת הפוגה ולא יותר, עד הנקודה הבאה בה נשחקת ההרתעה הדמיונית שלנו מחדש. מה גם שלאור היחס אלינו בעולם, אני גם לא בטוח כמה עוד זמן גם נוכל לצאת ל"צוקים איתנים" פעם באיזה שנתיים. יש גם "טעויות" מצידם של עורכים ישראלים, שהן לאו דווקא נובעות מאג'נדה פוליטית כלשהי. לא קשור כ"כ לשרשור, אבל פעם נתקלתי שם בעורך שמחק עדויות על טבח ביהודים בתקופת המגפה השחורה, בטענה ש"לא צריך להמציא רצח של יהודים מעבר למה שהיה". אלא שכל מקור היסטורי מהמאה 14 - 15 מספר על קהילות שלמות שהוצאו להורג באזור של מערב גרמניה ושוויץ לאחר המגפה. כאמור, ללמוד משם אי אפשר באמת.

בגירה, לפי מה שפנדוב הזכיר כאן, מסתבר שהיו אנשים שהבינו שעזה זו חולה רעה כבר בשנות ה50. חבל שלא הקשיבו להם. יהודה, ההצעה של סאדאת, כפי שאתה מביא אותה, נשמעת מן הסתם כמשהו שאין סיכוי שישראל הייתה חותמת עליו. עם זאת, לפי המעט שאני יודע, מ"ומ ביננו לבין המצרים היה יותר מורכב מזה, והייתה גם סרבנות ישראלית להצעות מצריות יותר הגיוניות מזו. נראה לי שכבר המלצתי על הספר הזה בעבר. ממליץ לך לקרוא את עמודים 226 - 228 שם, סתם כדוגמא. שם, לדוגמא, נטען שישראל הפילה את ההצעה המצרית לפתוח את תעלת סואץ ב-1971, תמורת נסיגה חלקית כלשהי של צהל מהאזור, ולא נתנה הצעה קונקרטית של ממש במקום. לפי מה שנטען שם, זה לא היה המקרה הראשון או היחיד בו יוזמות מדיניות נפלו דווקא בגללה הגישה הישראלית - שגם, כפי שכבר כתבנו פה, הייתה לגישת "מה שהיה הוא מה שיהיה". לא שאני אומר שהאשמה על זה שלא הגענו להסכם היא רק של הצד שלנו, אבל היא גם שם ולא רק אצל המצרים. השינוי בגישה לאחר המלחמה היה לא רק אצל הערבים, אלא גם אצלנו, וזה לא היה מקרי. אגב, הסכום השלום עם מצרים הוא הסבר טוב בעייני למה אין לנו ברירה אלא לדבר עם החמאס. הם היו אויבים לא פחות מרים שלנו, הם עדיין לא חובבי ציון גדולים ועם זאת, הסכם השלום איתם החזיק אפילו בתקופת השלטון הקצרה של האחים המוסלמים. גישת ה"ערבים תמיד רק ירצו להשמיד אותנו" הוכחה כלא נכונה, לדעתי לפחות, על סמך ההסכם איתם (ואולי גם עם ירדן).

אמיר, אנשים מודאגים כי חלקם חושבים שזו תופעה שמזינה את עצמה. אני אזכיר שוב שצהל כבר שיקר כדי לסחוט כסף מהמדינה, כפי שחשף חבר הכנסת בר לב. ושוב, זה טוב ויפה לשלם לצבא כדי שחיילים יקבלו את המיגון הנדרש ולא נגמשים ישנים. אבל לא לשם הולך הכסף.