הגזמת..
ה 244 יובאה לארץ החל משנת 75' והמשיכה את המומנטום של קודמתה, ה 144.
באותם שנים נוספו, לצערנו, נכי צה"ל רבים עקב מלחמת יום הכיפורים, ומשרד הביטחון בחר בוולבו 244 כמכונית המייצגת של קבוצת ה 2000 סמ"ק, מה שתרם רבות למכירות.
שרי ממשלות ישראל החלו להשתמש בוולבו עוד בשלהי חיי ה 144, ולאחר מכן הפכה ה 244 למכונית השרד הרשמית של ממשלת ישראל, ונסעו בה שרים, נשיא בית מהשפט העליון ועוד.
הוולבו "נהנתה" מהעובדה שלא היתה מכונית גרמנית ולא היתה מנקרת עיניים כמו מכוניות אמריקאיות, ובנוסף נהנתה מאופוזיצייה דלילה להפליא, שהורכבה בעיקר מהפיג'ו 504, שהיתה מכונית טובה בהרבה מה 244.
בנוסף לאמינותה ואיכות הייצור הגבוהה שלה, נהנתה ה 244 ממערך טרייד אין ראשון מסוגו בארץ, שקלט את מכוניות נכי צה"ל והלקוחות הקבועים, שילם להם מחיר מלא, לרוב "מפתח תמורת מפתח" וכך ייצרה סוכנות וולבו ביקוש קבוע וגבוה למכונית, תוך שהיא מרכזת את עיקר העיסקאות שבוצעו במכוניות הללו כיד שנייה, וכך ניווטה את מחירה כמשומשת.
החל משנת 79' הגיעו לארץ, בנוסף לדגמי ה 2.0, גם דגמי ה 1.8.
על סמל הכנף נכתב 1.7 ו 1.9, למרות שהנפחים היו 1.8 ו 2.0.
דגמי הטורבו המצויינים לא נמכרו כאן, בעיקר בשל חשש מפגיעה בתדמית המבוגרת של המכונית.
ה 240 נמכרה כאן עד סוף 87', ותאורטית הוצעה גם ב 88', אולם הפרש מחיר בלתי הגיוני גרם לה להיות יקרה ב 15K מה 740, שהיתה אטרקטיבית ממנה בהרבה.
בשנת 87' נמכרה ה 240 גם בגירסתה המוזרקת והמהודרת שנקראה GLE.
בשנת 92' שבה אלינו ה 240, הפעם בגירסת הסטיישן, ובמשך שנה וחצי נמכרו לא מעט סטיישנים כאלו.
ה 240 תיזכר כמכונית הסאלון המצליחה ביותר שנמכרה כאן אי פעם, וקשה לראות עוד מכונית שתהייה רבת מכר במשך כל כך הרבה שנים בקבוצתה.
למרות שה 240 נתפסה כאן כמכונית פאר, היא בעצם לא היתה כזו, ובארופה היא נחשבה למשפחתית-סאלון, וכזו היא היתה.