את האסקורט שלי מכרתי אחרי חודש לאחר שקניתי אותה. שזה אולי שמינית מהזמן שחשבתי על קנייה.
פחדתי מחלודה, מהשגת החלקים, מעניין הרישיונות (למרות שהיא כבר הייתה על שמי), כל הקטע הזה נראה גדול עלי...
פרסמתי למכירה, ובהתחלה באו כל מיני אנשים לא רצינים לרמלה לראות את הרכב, הציעו סכומים מגוכחים של 3 ספרות וחשבו שיעשו לי טובה.
אבל אמא לא הכירה את ארנון שפירא... גרשון המשפר, שבמוצ"ש אחד ועוד יומים של בירוקרטיה קנה את הרכב עד שהעביר את המושכות לחבר שלו ששיפץ את הרכב באמת.
אין לי מושג מה קורה עם הרכב היום, אבל אני יודע שהוא בידיים טובות ואוהבות. ידיים שלא יכולתי להעניק לו...
לאחרונה גם ניסיתי למכור את הפיאסטה שלי. רכב סתמי לאניני הטעם, אין בו שום ייחוד וגם לא יהיה לו בעתיד ערך אספני כי סוחרי הברזל לוטשים עיניים לכל פיאסטה שחסר לה פנס. גם פה קיבלתי הצעות מצחיקות לרכב שנוסע טוב ( וגם משופר קצת מבחינת התנהגות), מתוחזק היטב, ונראה טוב (שחזור אינטרייה+פחחות ומגנזיום של פאונדמטל). לבסוף הבנתי שהערך הרגשי אליה גדול מכל סכום (ריאלי) שאותו אקבל על הרכב. הרכב הזה ליווה אותי בכל התחנות הכי חשובות שלי בשלושת השנים האחרונות שבהן היה אצלי. אז ביינתים נושכים שפתיים ומקווים שהרכב יגיע ליומהולדתו ה30 הבעל"ט ב2019...
עידן.