שביט

כדי לסבר את האוזן- קורולה 2013, כל נהג מעל גיל 30. שני הנהגים העיקריים בעלי רישיון 18 שנה ו-14 שנה, עבר ביטוחי נקי- 4 וחצי, חובה ומקיף. כמו שכתבו כבר- תרים טלפון לחברות ביטוח ישירות ולשניים שלושה סוכנים (אם תרצה טלפון של אחד, בה"פ ובכיף), תמציא להם רכב סטנדרטי (מאזדה 3, יונדאי איי 30, פוקוס) ותראה מה סדר הגודל. בהצלחה

ל6-7 ק"מ כל כיוון בהחלט הייתי קונה אופניים חשמליים, ובשלוש השנים האחרונות זה מה שעשיתי. לאחרונה עקב שינוי מקום עבודה (16 ק"מ מהבית) והתרחבות המשפחה, עלה הצורך ברכב שני. כיוון שהתבאסתי לקנות אוטו שיעשה בסה"כ 7500 ק"מ בשנה, חיפשתי את "הכי פחות אוטו" שאפשר, וקניתי ב19K אלטו בת 5 וחצי. בהנחה שאתה נהג יחיד ונוסע כמעט יחיד, ומה שחשוב לך בקנייה הזאת היא פרקטיקה וצמצום עלויות, נראה לי שעדיף לקנות מיני משומשת בת 3-4 שנים.

עם אותה חברה התחלתי לצאת כ3 שבועות לפני יום הולדתי ה21. ליום ההולדת היא קנתה לי מתנה סמלית וצנועה (שעון מעורר רטרו, דווקא נחמד), ובאותו הערב קיבלתי מתנה נוספת, הBJ הראשון בחיי , כך שאפשר וכדאי להיות קצת יצירתי , אפרופו ההודעה שמעליי בהצלחה!!

שלילי את השובר מקבלים גם ללא בדיקת משכון. יכול להיות שלא כל היבואנים עושים את זה, אבל אין קשר לבדיקת המשכון.

ביטוח המבנה יהיה באחריות המשכיר ביטול התכולה וכל צד שלישי יהיה באחריות השוכר

"מקובל" שביטוח מבנה עושה בעל הנכס, הכולל נזקי מים, שריפה, כוח עליון וכולי. בפועל כל מקרה לגופו. במחיר מצחיק של פחות מ500 ש"ח לשנה מצאנו ביטוח לנזקים, לנזק לצד ג' (אורח שבא אליי והחליק, שכן שעבר ליד הדלת שלי מבחוץ ונפל) ולתכולה.

אני החזקתי רכבים סטנדרטיים, מכל אחד יש לי זכרונות טובים, ומכל אחד נפרדתי כשהגיע זמנו לעבור הלאה. רכבי הקודם נמכר למישהו שגר 7 דק' הליכה ממני (בעיר הרצליה), ויוצא לי לראות את הרכב פעם בחודש בערך. לשמחתי האוטו נראה שיגעון.

ישה, בתוך עמינו אנו חיים התרגלנו לחשוב (אני מדבר בכוונה בלשון רבים, אני מניח שהרוב ככה) שעובדים עלינו. וברוב המקרים זה נכון. הלוואי והיינו חיים בחברה שבה אפשר לומר בלב שקט "אכן, עלות המראה היא 1500 שקל". אנחנו עוד לא שם.

אחד יושב באמבטיה, שותה בירה, מסתכל בפלייבוי ותוקע נאדים להנאתו. "אך, החיים הטובים- אני בג'קוזי עם בחורות ואלכוהול. מה צריך יותר?" והתשובה לשאלה המקורית (נשברתי אחרי חצי שירשור)- לא. אם אתה מסתכל אחורה ומבסוט ממה שהשגת, אין סיבה שתיכנס למשבר. אם אתה ממורמר כמו החבר'ה מהשירשורפלצת המקביל "נמאס לי להיות רווק", לא משנה בן כמה אתה...

ככלל, עדיף מייבש עם צינור עיבוי מאשר עם קונדנסור. יותר קל, יותר זול, יותר פשוט ואמין. בהנחה שיש לאן להוציא את הצינור- לדעתי עדיף . תתחדש

שלילי. קיים בשני הבלמים (אצלי לפחות. אז או ששלי יוצאים דופן או ששלך)

בגלל זה הכל במרכאות ובצחוק

יש משפט של ערסים בשקל, "אשת איש, אל תכיש" האמת, סתם, בקטע הומוריסטי של "כבוד" בין גברים, ע"ע The BRO code ב"איך פגשתי את אמא"

אני מנח ש"קפ" זה "קארזפורום". מעניין מאוד מה הפירוש להשלים את ספריאל, קראתי שבחילה נוצרת כתוצאה מחוסר תיאום בין הראייה ומה שהגוף מרגיש, לכן עדיף להסתכל כמה שיותר רחוק. עוד משהו ששמעתי במילואים האחרונים, כשעלינו באוטובוס את מבוא חמה, סבלתי מבחילה, וחבר אמר לי להרים את הראש, ו"לפתוח" את קנה הנשימה ולתת לאוויר שיזרום בחופשיות. האמת, זה עזר קצת. עריכה- איציק, ענק. אחרי שחידשת, נראה שהי' היא עבור יודעים

מצחיק שאתה אובססיבי לגביה ברמות פליליות, אבל היא היוזמת לא מסתדר... סקרן לדעת- מה הצעת לה שהיא ענתה "אין טעם, אבל כן, יש לי"? קונדומים? דילדו? חזייה מידה דאבל D? חברה רווקה עם דאבל D? אתה שופך פה את הקרביים שלך אבל את החלקים הכי חשובים אתה מצנזר. לא יפה מצידך

לא. י' הייתה שותפה לטיול לפרק זמן קצר. את אשתי הכרתי בארץ, שנתיים אחר כך, בלי שום קשר למה שעבר עליי לפני כן.

הנה "גרסאת הבמאי" השתמשתי בשמות מקוצרים, אני יודע שזה קצת מציק. עימכם הסליחה. אמ:לק (קצת יותר משני עמודי וורד). מקווה שתהנו. הסיפור שלי מתחיל ביום שלישי, 2/3/2004, בבנגקוק, בירת תאילנד. לאחר טיסת לילה מת"א, ולאחר כל הבירוקרטיה, יצאנו ר' ואני לרציף לחפש מונית. פגשנו שני בחורים ישראלים, ד' ונ', שניהם בני 23, והתחלנו לדבר איתם. כך יצא שכולנו לקחנו מונית לרחוב הקווסאן, רחוב התיירים של בנגקוק. הפעם הבאה שהתראינו הייתה ביום חמישי אחר הצהריים, כשבאותו ערב יצאנו לנסיעת לילה לצ'אנג מאי שבצפון. בבוקר המחרת הגענו והתפצלנו- ד' ונ' הלכו לגסטהאוס "פרדייז" ואנחנו הלכנו ל"טנא". באותו ערב, יום שישי, נפגשנו כולנו בבית חב"ד לקבלת שבת. מסתבר שנ' הכיר זוג שמטייל יחד, א' וג', ולדבריו הוא "סידר" לנו אותם כדי שיהיה לנו זוג להתחבר אליו ואף ללמוד ממנו. הימים הבאים עברו ממש בסבבה. למחרת עברנו לגסטהאוס "פרדייז" והיינו כולם יחד. ביום ראשון יצאנו לטיול הג'יפים המתוכנן כשאני ור' חולקים את הג'יפ עם א' וג'. את ההפסקות העברנו כולנו יחד ולעיתים ר' וד' נכנסו לשיחות פרטיות. שמתי לב שהם מדברים ביניהם, אבל הדבר לא הפריע לי ולא עורר בי קנאה. להיפך, שמחתי שאנחנו חבורה מגובשת ומחוברת ועוד יותר שמחתי שר' מוצאת אנשים שנוח לה איתם, דבר שחששתי ממנו לפני שטסנו. פעם אחת זכורה לי ששאלתי אותה על מה הם מדברים כל הזמן, שוב, לא מתוך קנאה אלא מתוך סקרנות נטו. "סתם, אתה יודע", ענתה לי, "פסיכומטרי, לימודים וכל הנושאים שצעירים מדברים עליהם. למה, אתה מקנא?" "לא, אני סתם מתעניין", עניתי והעניין נשאר כפי שהיה- תמים, לא מסוכן ורגיל מבחינת שנינו. המפנה חל ביום רביעי, 10/3, בלילה. הלכנו כולנו לדיסקוטק. כרגיל, או לא כרגיל, כי הרי זה לא מצב אופטימלי, ר' וד' ישבו יחד וקשקשו להם בהנאה בזמן שכולנו רקדנו, שתינו והשתוללנו. הערב היה ממש סבבה ושום דבר לא סימן מה עלול לקרות. כשיצאנו מהדיסקוטק שניהם פתחו מאיתנו פער, כרגיל, והסתודדו להם. אולי בחסות האלכוהול או סתם כי הדבר כבר נראה לי מוגזם, צעקתי אליהם, ככה בצחוק, ואולי גם במעט רצינות, "היי, אתם, מה אתם בורחים? בואו הנה". הם נשארו בשלהם, עדיין מלפנים, וככה הגענו לגסטהאוס. כשהגענו לחדר נכנסתי לשירותים ושמעתי שר' יצאה מהחדר. הדבר לא נראה לי, שכן השעה הייתה 3 לפנות בוקר, וחשבתי לעצמי "מה קרה שלא יכול לחכות עד מחר? האם היא עומדת לחתום על עסקה של מליון דולר?" יצאתי מהחדר וראיתי את שניהם עומדים בחוץ בחושך ומדברים. סגרתי את הדלת והלכתי לישון. אני "ישן", ונפתחת הדלת. ר' מתיישבת על המיטה. כל כך הרבה יכול לעבור בראש ברגע אחד, ולמרות זאת, אינני זוכר דבר ממה שעבר לי בראש באותו רגע. "אני לא יודעת איך להגיד לך את זה", פתחה, "אבל אני מרגישה שחסר לי משהו איתך. אני חושבת שאני מתחילה להרגיש משהו כלפי ד'". משום מה, הדבר הראשון שעלה לי לראש באותו רגע זו הכילה הזוגית שקנינו שנינו. "יופי, סבבה. תעשי מה שאת מרגישה, אני אקבל כל תשובה שתתני לי", אמרתי וחזרתי לישון, ובאותו הלילה לא ישנו יחד. הסיפור הזה מוכר לרובינו. הזוג נכנס למעין שגרה, שיכולה להיות דבר מצוין, אבל לפעמים היא נותנת הרגשה שחסר משהו ושהקשר לא כמו שהיה בהתחלה. יש כאלה שמונעים את זה ויש כאלה שלא שמים לב לזה. אני חשבתי שלא משנה מה היה עד עכשיו, הטיול הזה יכניס אותנו לפאזה אחרת וישבור כל סוג של שגרה שנכנסנו אליה. לכאורה, המצב נראה מושלם. בני הזוג יודעים הכל אחד על השני, מכירים לעומק, מסתדרים עם החברים והמשפחה והקשר יציב. אך, כפי שאמרנו לחברתה של ר', שנקלעה לאותו מצב זמן קצר לפני כן, השגרה היא לא סיבה מספיקה להשאיר את הקשר. אם בא מישהו ומדליק את הניצוץ שדעך עם הזמן, כנראה שמשהו לא תקין פה. קל מאוד ויפה מאוד להגיד דברים כאלה לאחרים, אבל כשזה קורה לך? מה פתאום??? כמו שנאמר, אל תשפוט את חברך עד שתגיע למצבו. אז נמשיך. למחרת בבוקר היא אמרה לי שהיא ישבה וחשבה ולבסוף החליטה להישאר איתי. יפה מאוד, חשבתי לי. אני שמח שהגעת להחלטה הנכונה... למזלי ידעתי שבאותו יום ד' יורד בטיסה לאיים עם נ', מה שיקל עלינו להתמודד עם כל העניין הזה. לפני שהם יצאו, ניגשתי אל נ' עם חיבוק ידידותי וכל זה וכך גם ר'. אח"כ ניגשתי לד' ומבלי להביט בו אפילו, לחצתי את ידו באדישות והתרחקתי. כשראיתי אותם מתחבקים, הרגשתי איך עצביי גועשים מבפנים אבל לא אמרתי כלום. כך עברו יומיים. לא סיפרתי כלום להורים וחשבתי שהכל יהיה בסדר. יום אחרי זה נסענו עם א' וג' לטיול קצר ותכננו עוד טיול באיזור. ברקע היו שתיקות מובנות שלי והייתה עדיין הרגשה כללית מוזרה. יחד עם זאת, תכננו לחזור לבנגקוק ולראות מה קורה עם המשך הטיול, שכן האפשרות של הודו ונפאל החלה להיות מוטלת בספק. ביום שבת לפנות ערב, לאחר שכבר קנינו כרטיסי נסיעה לבנגקוק, היא ניגשה אליי ושוב אמרה "תשמע, הרגשות שחשבתי שיעלמו לא נעלמים ואני לא יודעת מה אני מרגישה". מה אפשר לענות לדבר כזה? "טוב, אמרתי לך, תעשי מה שנוח לך, תבואי אליי עם תשובה- כן או לא". אני עוד הייתי בטוח שיהיה בסדר והעליתי את האפשרות שבבנגקוק נישן בחדרים נפרדים לכמה ימים. את יום המחרת העברתי בכניסה לגסטהאוס עם מוזיקה- אולי התרופה הכי טובה למצבים כאלה, עד ששעה לפני הנסיעה ראיתי אותה נכנסת לסוכנות הנסיעות ולא הבנתי במה מדובר. היא יצאה משם ובפיה הפצצה-"ביטלתי את הכרטיס לבנגקוק ומחר אני טסה לאיים". בווווווווווום. לקח לי זמן לקלוט מה קורה (בזמן שחשבתי מי ייקח את הכילה ). עליתי לחדר לארוז והיא באה. כמו זוג נשוי שמתגרש חילקנו את הציוד בינינו, היא לקחה את חפציה שהיו אצלי בתיק ואני לקחתי את הכילה . אמרתי לה מה אני מרגיש כלפיה, איך היא באה אליי בתקופה של שינויים וכל זה. רציתי שירדו לי דמעות, אבל כלום לא יצא. ירדנו למטה וחיכינו לאוטובוס בשתיקה. כשהגיע האוטובוס נפרדתי מא' ומג', פרידה יבשה ביותר, יש לציין, ועליתי על האוטובוס. עוד לפני שעליתי היא רצה אלי ונתנה לי חיבוק אחרון. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. בזמן הנסיעה עברו לי כל כך הרבה דברים בראש. יחד איתי היו כמה חבר'ה שהכרתי בגסטהאוס והם שאלו אותי מה קורה, מי חבר של מי ומי נפרד ממי, והתפלאו מאוד כששמעו שהיא נפרדה ממני כדי להיות איתו. באוטובוס היו עוד כמה חבר'ה שהכירו את הסיפור על קצה המזלג, והתגובות של כולם היו זהות: "עזוב אותה, הזונה, רד לאיים, לך תזיין..." כך עברה הנסיעה עד שהגענו לבנגקוק. 5 בבוקר, אפילו הציפורים נוחרות על העצים. לח, דביק וחם. לך תעביר עכשיו ארבע שעות עד שתמצא חדר. ב9 בבוקר אני נכנס ל"ריינבו גסטהאוס", מקום שמנוהל על ידי הודי עם סמרטוט מוזר על הראש, ושלימים אחזור אליו עם הידיעה שבעל המקום הוא בן דת הסיקים שלא הסתפר כל חייו, והולך לישון. אחרי שעתיים אני מתעורר ומטייל לאורך הרחוב. בודד ומבואס מהמצב החדש אני מברר לגבי כרטיס לאיים, לנפאל ואפילו חושב לחזור הביתה. חוזר לחדר, דופק ת'ראש בכרית, מנסה לבכות וכלום לא יוצא. אז אני מחליט לצלצל לאמא. הלכתי לקשר הישראלי מתוך ידיעה שברגע שאשמע את הקול יירדו הדמעות, וכך היה. "אמא, אני בקנטים, היא עזבה אותי, אנ'לא יודע מה לעשות, אני רוצה לחזור הביתה..." עוברות כמה דקות ובסוף אני נרגע. אבן נגולה מעל לבי וסלע מרגלי. אני הולך לאינטרנט, פעם ראשונה מתוך 7 (!!!) הודות לקשר הישראלי בבנגקוק וכותב לה "מה עשית לי, תחזרי, חרא לי, אני רוצה לחזור הביתה" וכו' וכו'. אני יורד למסעדה, יושב לבד וכבר מתאספים חבר'ה מהנסיעה בלילה. שוב אותן תגובות והצעות ואני לא רוצה לשמוע את זה שוב. אני חוזר לאינטרנט כדי לראות שגם אבא ואחותי יודעים מה קרה. בדקה אחת החלטתי שאני נשאר, ש"בדקתי יותר מידי תיקים ואנשים כדי להרים את הטיול הזה", וששום דבר לא יהרוס לי אותו. במקביל אני שולח לה מיילים ומאמין שהיא תחזור ותתנצל. אני יושב עם כמה אנשים בקשר כשאחד מהם, א' הזכור לטוב, מעיר את תשומת לבי לגבי מודעה שתלויה ומספרת על אחת שמחפשת שותף לחדר זוגי. בהתחשב במצבי העגום, ובעובדה שהתרגלתי לשלם 100 באט ללילה ולא בא לי לשלם עכשיו 300, החלטתי ללכת על זה ונפגשתי עם י', כותבת המודעה. יצאנו קצת מהקשר, הסתובבנו, קשקשנו ואכלנו. הלכתי לישון בידיעה שאם עד מחר היא תמצא שותפה, היא תכניס אותה במקומי, מסיבות ברורות, אבל גם עם הרגשה כללית הרבה יותר טובה. למחרת קיבלתי ממנה מייל שאומר שהיא מצאה מישהי. במדרגות אני פוגש את ש' וד', שתי חברות שהכרנו במטוס מהארץ, שהספיקו לרדת לאיים ולחזור. -היי, מה קורה? -בסדר -אתה בא לארמון המלך? -יאללה, בואו -איפה חברה שלך? -עם מישהו באיים -?! בקיצור, הולכים לארמון ומגלגלים את כל הסיפור. מעבירים את היום בכיף ובערב ד' חוזרת לת"א. אני כבר חושב בכיוון של ש'. את הלילה הזה אני מעביר לבד בריינבו, בידיעה שאם הייתי פוגש אותן מוקדם יותר, נניח לפני הצ'ק אאוט, הייתי ישן עם ש' כבר באותו הלילה. למחרת אני עובר לחדר של ש' "מטעמים כלכליים נטו", מה שלצערי התברר בדיעבד כנכון. בשלושת הימים הבאים אני מבלה עם ש', מספר לה את הסיפור ואפילו קונה כרטיס טיסה לנפאל, מה שמוכיח שאת הטיול הזה אני ממשיך כמתוכנן ואין מה שיעצור אותי. אין, חוץ מהמחשבה על ר' ומה יקרה אם היא תחזור ותתנצל וכל זה. אני לא הייתי בטוח מה לעשות אם אצטרך לעמוד בפני האפשרות הזאת, וכאן ש' באמת עזרה לי להגיע להחלטה שאני אליה לא חוזר, ולא משנה אם תחזור על ארבע ותתנצל עד מחר. יומיים לפני הטיסה פגשתי שני ידידים של ש' מהאיים, ומתברר ששלושתינו על אותה טיסה לנפאל. ביום שישי לפנות ערב נחתנו בקטמנדו ושם הכרתי ישראלית בשם י'. למחרת פגשתי גם את השותף שלה לטיול, ת', והלכנו לקנות לי מצלמה. באותו יום התחלנו להתארגן לטרק ושלושה ימים אחר כך יצאנו. אין מה להוסיף- הכל רץ ודופק לפי התכניות. הטיול הזה היה הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים. כל דבר שהיה צריך לקרות קרה וכל מה שלא, לא קרה. אני לא מתחרט על הדבר הכי קטן שעשיתי, לא חושב שהייתי יכול לעשות אותו בדרך יותר טובה ואני לא יודע מה היה קורה אם הייתי ממשיך עם ר' כמתוכנן. מה שאני כן יודע הוא שהכל קרה לטובה ואני שמח שהייתה לי ההזדמנות לטייל לבד, לראות מקומות, לפגוש אנשים וללמוד הרבה על האדם שאני הכי אוהב בעולם- אני.

אחד רוכב על אופניים, ובדרך רואה טרמפיסטית עם חצאית קצרצרה, וללא תחתונים. מציע הבחור טרמפ לבחורה והיא עולה. אחרי כמה דקות היא אומרת לו "אולי לא שמת לב, אבל אני בלי תחתונים" עונה לה "אולי לא שמת לב, אבל זה לא רמה, מה שאת יושבת עליו"

בוא'נה צחי אתה שובב... מחפש שותפים למסעות זימה ברחבי העולם בסוף תמצא, בהצלחה!! אתה מזכיר את יאנוש ההונגרי מ"אלכס חולה אהבה" "את סתם עושה את עצמך, אני יודע שאת מתה עליי!!" אצלו זה היה מצחיק. אצלך זה עצוב. באמת

הכותב רוכב כ12 ק"מ יומיום לעבודה בשלוש השנים האחרונות

ברלינגו או כל רכב אחר שדומה פרקטיקה ונוחות, הכי חשוב נסיעה טובה

אז בוא ואספר לך סיפור. כשהייתי בן 22, נסעתי ל"טיול אחרי צבא" בתאילנד, נפאל והודו. לטיול יצאתי עם מי שהייתה אז חברתי (היו לה ציצים קטנים, קאפ A ). היינו יחד שנה ו10 חודשים. נחתנו בבנגקוק וחלקנו מונית מהשדה לקאוסאן עם שני חבר'ה שפגשנו בשדה, נקרא להם ד' ונ'. יומיים אח"כ נסענו איתם לצפון, פגשנו שם זוג נוסף, בחור ובחורה, ויצאנו לטיול הג'יפים המוכר 6 חבר'ה בראש טוב, באותו הגיל ובאותו השלב בחיים. כשחזרנו לצ'יאנג מאי מהטיול, המשכנו לבלות ולהסתובב יחד, ששתינו. שבוע (!!!) אחרי, זוגתי נפרדה ממני, כיוון שהתחילה להרגיש דברים כלפי ד'. בדיעבד, כשהיינו מסתובבים "השישייה", הם לפעמים היו תופסים מרחק, מסתודדים ומדברים רק שניהם. כשזה היה קורה, זה לא היה מפריע לי. ד' ונ' לקחו טיסה מהצפון לאיים, והיא הצטרפה אליהם יומיים אחרי, משאירה אותי שבור לבד בצפון תאילנד. חזרתי לבנגקוק ורציתי למות. הייתי ממש קרוב לבטל הכל ולחזור לארץ. לשמחתי לא עשיתי את זה, המשכתי לנפאל ולהודו כמתוכנן, פגשתי אנשים ובעיקר נשים שהשכיחו אותה ממני, ובסוף חזרתי לתאילנד והספקתי גם לתת בג'ינה עם הציצים הגדולים במהלך אותה תקופה שמרתי איתה על קשר רופף, הייתי שולח מיילים לארץ והיא הייתה ברשימת התפוצה (אני מדבר איתך על 2004). כשחזרתי לארץ, היה לי ברור שאני רוצה לפגוש אותה ולדבר, וכך היה. אף פעם, בכל התקופה הזאת לא חשבתי עליה כ"הזונה", "הכלבה", "השרמוטה" וכל מיני כינויים מסוג זה. לא ביני ובין עצמי ולא כשסיפרתי את הסיפור לחברים, משפחה וחברים שהכרתי בטיול. הם דווקא כן השתמשו במלים כאלה, אבל אני בשלב מסויים הבנתי אותה, כיבדתי את החלטתה ובסוף גם סלחתי לה. לא כדי להיות "שולם שולם לעולם", אלא, כמו שאמר לי אז חבר טוב, "שלא יצוף לך גוש של חרא בכל פעם שתשמע את השם שלה". את ד', ד"א, רציתי לחנוק . מאז עברו 13 שנה. הם נשואים ויש להם בן ובת. איזה מגניב- גם אני נשוי, ויש לי בת ובן. לכעוס ולהיעלב זה נורמלי ולגיטימי, אבל עד גבול מסויים. בשלב מסויים אתה חייב לצאת מהחרא שאתה תקוע בו, להיות בוגר ולא לרדת לרמה של שמות מעליבים (נו בחייאת...) ולהמשיך הלאה. **עריכה- כשחזרתי לארץ, עשיתי לעצמי תרגיל בכתיבה יוצרת. כתבתי את כל הסיפור ב2 וחצי עמודים. אשמח להעלות אותו לכאן, אם תהיה היענות.

הייתי בתאילנד בקופנגן. בקיצור, עוד ערב על החוף וב"קקטוס". קצת שיכור, באה אחת אנגליה, קצת שיכורה, עניינים קשקושים. נתנו קטנה על החוף בפינה שקטה (זה טוב לשירשורי "סקס און דה ביץ'), עוד פעם בחדר שלי בגסטהאוס ועוד פעם בבוקר (בגיל 23 היה יותר כוח ) היה מגניב. קראו לה ג'ינה והיו לה ציצים נפלאים.

איזה מלך. הזכרת לי קטע טוב מ"סיינפלד". מומלץ לכל המדוכאים לנסות לשנות כיוון. [video=youtube_share;cKUvKE3bQlY] אושר, כתבו לך כבר פעם- הצורה שאתה עכשיו מתבטא וה"כינויים" שאתה נותן לה- הסתומה, הזבל, הפוסטמה- סלח לי, אתה נשמע כמו אחרון הערסים, אלה שאומרים "לכי יא שרמוטה יא מזדיינת, מי בכלל רוצה אותך". מגעיל, ילדותי ולא מכובד בשיט. תתבגר כבר

3 שנים אני על האופניים. 6 ק"מ כל כיוון, 5 ימים בשבוע. בכל שנה אני יכול לספור לך על שתי ידיים את הימים שלא רכבתי בגלל הגשם. מפני הקור זה לא בעיה להיות מוגן. כשיש גשם כבד מוצאים פיתרון אחר, ובגשם קל, אפשר לרכב עם חלפ"ס. לא נחטוף לידידינו את השירשור. חפש נושא שפתחתי ותוכל לקרוא קצת להנאתך עריכה- יאללה בכיף http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?634309-סיכום-32-חודשים-וכ-7300-ק-quot-מ-עם-אופניים-חשמליים&p=5463256&viewfull=1#post5463256