oryo

האמת שבחיים לא שמעתי על סטאנס, בודק אם יש לנו כאן, סיקרנת! קריספי מאוד שונים מכל דונאט אחר שטעמתי כי (א) הבצק אוורירי וקליל ו(ב) הם לא מאוד מתוקים. גם אני לא מתחבר לדונאטס בכלל, זה תמיד בצקי/מתוק מדי.

כשבא לי לשחק על 2 גלגלים או 4, אני הולך על איטלקיות ולא גרמניות. צחוק צחוק אבל מי שבאמת חסרה היא המיאטה, רכב מדהים. אם (כש?) אתפלפ, זה לא יהיה משהו קונבנציונלי, זה יהיה משהו עם אקסוסקלטון (אטום). אני כרגע מתמקד אקטיבית בלא לעשות את זה כי זה מטופש להחריד

מתפתה לשאול מה פספסתי

@ניקו פ. זה מבאס אותי שאתה מצטט אותי, ובד בבד מתעלם לגמרי ממה שאני אומר. (תזכור שאני גם מסכים עם דעתך וגם מעריך אותך אישית) כשהטיעון הוא שמסיימים חיים, אז זה לא עוזר בכלל שאתה מסביר שוב שזה אך ורק נוגע באישה, מהסיבה שזו התעלמות מוחלטת מכל הפואנטה. אם לוקחים את זה לכיוון הומוריסטי (שחור) - אפשר לטעון שבוועדה אמורים לשבת תינוקות כי הרי הדיון הוא האם לסיים חיים של אחד מהחבר׳ה שלהם. אנחנו (אני ואתה) שמים איזו שכבת אבסטרקציה הגורסת כי כל עוד התינוק פיזית בתוך האמא, יש לה כוח אבסולוטי להחליט על החיים שלו. הם טוענים שהשאלה אינה עוסקת (רק) בגופה של האם, אלא (בעיקר) בחיים של התינוק, ולכן אין לה את הכוח הזה. זה לא יעזור אם תסביר עוד פעם שזה הגוף שלה, הפואנטה של מתנגדי ההפלות (ה״רציונליים״, יענו לא מונחי כח עליון) היא שאם לאמא אסור לסיים את החיים של התינוק שיצא ממנה, אז אין לה זכות לסיים את החיים של התינוק שנמצא בתוכה. ובוא נודה בזה, יש לטיעון הזה משקל, כי בסופו של יום כשמסירים את האבסטרקציות אנחנו מדברים כאן על לסיים חיים של תינוקות, וזו לא סוגיה פשוטה במיוחד. כל הטיעונים על החיים שלהם קק* וכו׳ הם טיעונים ממש קלים להפרכה ולכן עדיף, לדעתי, לא להעלות אותם מלכתחילה. לדעתי ההתמקדות צריכה להיות בזכות האישה על גורלה, ועל כך שעובר בבטן אינו שקול לתינוק בעולם, או לכל הפחות שיש איזה קו מסוים (ועדיף שיהיה מאוחר ככל הניתן) בו עדיין מדובר בעובר חסר זכויות ולא באדם בעל זכויות, אחרת הדיון מגיע למחוזות ה״למי מותר להרוג תינוקות״ וזה חתיכת דיון מתוסבך... ואני חייב להזכיר למי שאמ;לק שאני אולטרה בעד זכות הנשים לחייהן, והת׳רשהולד שלי בנוגע למתי עובר מקבל זכויות הוא קיצוני יחסית למה שרוב האנשים חושבים.

תראה, זה נכון לעוד המון דיונים, בד״כ אתה לא מקבל הסכמה גורפת במקום - אבל הגיון לעתים חודר את מעטפת הפיירוול האישית של ״אני תמיד צודק״ ואנשים לעתים משתכנעים, over time. גם הדעה שלי השתנתה בכל מיני דברים, וזה קרה דרך דיונים ענייניים ואף פעם לא דרך אנשים שמסבירים לי שאני חלאה / מטומטם. כאמור, לא רואה השוואה רצינית בין הפלה וגירושים, אלא אם ההשוואה היא ״בשניהם הבייס תומך מעניינים דתיים נטו״. אני כמובן לא נכנס בכלל לקן הצרעות שהוא ״הרבי/כומר אמר לי ולכן x״ כי שם באמת אין שום דרך לשכנע ולכן הדיון עקר וחסר עניין, אבל הטיעון הענייני של מתנגדי ההפלות הוא טיעון מאוד קביל וסביר (הגנה על חסר ישע), ולכן לומר להם שהם שונאים נשים או שלאישה יש זכות על הגוף שלה לא באמת ישנה שום דבר. ברמת הmeta, להתייחס לטענה של אנשים זה הרבה יותר מעניין (ויעיל?) מאשר לשבץ אותם בקבוצה כלשהי, לעלוב בהם ולפטור עצמנו מהאתגר על הפוזיציה שלנו. מדיוני עבר, אתה ספציפית טוב בזה ([בדיחה]כל עוד זה לא נוגע ליאיר לפיד 😅❤️ [/בדיחה])

אני חושב שזה עיוורון די גדול, גירושין לא כלולים בסיום חיים, ההשוואה מצביעה על הפואנטה של ההודעה שלי: אין התייחסות לטיעון מאוד ענייני וקביל - גם אם אתה לא מכבד את האנשים הטוענים אותו כפי שרשמת בהודעה שלך. בלי קשר לכן/לא לכבד בר פלוגתא, מתוך ראייה טקטית נטו אני חושב שזה נדרש להגיב עניינית ע״מ לנסות לשכנע את אלו שיש להם פוטנציאל, אחרת זה סתם פורקן וצ׳יימברינג.

אף אחד לא טען שמדברים על אינוס הפלות, אז לא יודע מאיפה באת עם זה. ברור שאתה תומך בזכות האישה לבחור, רק שמה שמשתמע זה שאתה מתנגד לזכות העובר לחייו, וזו הפואנטה של המתנגדים: הם טוענים שלרצוח תינוקות זה מאעפן וזה טיעון לא כזה פשוט להפרכה. אני טוען שאם הורה הגיע להחלטה המאוד (מאוד) קשה של לסיים את ההריון, צריך לסמוך על שיקול הדעת שלהם יותר מאשר על שיקול הדעת הערטילאי של כל החברה כולה, ובכלליות שעם כל הצער שבדבר לחיים ביצירה אין זכויות שוות כמו לאישה קיימת.

מתחיל מהסוף: אני אישית כנראה נמצא בצד הכי קיצוני שאפשר, כי מבחינתי זכות ההורה על ילדו והאישה על גופה מגיעה ה-ר-ב-ה לפני זכות התינוק על חייו (בשלבים המוקדמים מאוד של יצירת חיים), שזה משפט מאוד קשוח לכתוב וכמובן בלתי אפשרי ליישום. אני אומר בחצי התבדחות שאני תומך בהפלות עד חודש שלישי, לאחר הלידה. בפן המעשי, בעולם של היום, הייתי תומך גם בהפלה בשבוע 42. יבוא מתנגד הפלות ויאמר: אתה בעד רצח תינוקות, ואובייקטיבית הוא לא לגמרי טועה. מכאן צריך להתחיל הדיון: מהי הנק׳ בה התאים ברחם הופכים לחיים עם זכויות. מה הנקודה בה זכות האישה לגופה לא עולה על זכות העובר לחיים. כל מי שרושם שזה her body her choice מתעלם מהנק׳ הזו, זה לא רק הגוף שלה, יש שם משהו חי. לכן אני חושב שזה אמור להיות יותר her life her choice היות וההחלטה להביא את התינוק לעולם תשפיע מיידית ולנצח על חייה. (לשאלה של עופר בנוגע לדעתנו על זכות האב לחיי העובר - לא, לי בתור אב אין זכויות זהות כמו לאם, כמו שאין חובות זהות מבחינת מי סוחב את הדבר הזה בבטן ונותן לו לקרוע את הגוף מבפנים) אני מסכים מאוד עם עופר, ואני גם חושב שזה משתקף כאן בדיון - הבעיה שלנו (כל מי שמאמין שהפלה זו זכות האישה, מזכיר לכם שגם הוא שם) היא המסגור של הדיון בזכות האישה בלבד, והתעלמות מטיעון הנגד שהוא זכות העובר לחייו. יש כאן גם בעיה אינהרנטית כי זה מאוד קשה להודות שוואלה, אנחנו תומכים בסיום חיים של עובר, או במילים אחרות מתעדפים את איכות חייה של האם על החיים עצמם של העולל. כאמור, אין צורך לשכנע אותי שזה סביר ונכון משלל סיבות, אני עמוק שם - אבל השאלה היא יותר טקטית: איך משכנעים אחרים. זו שאלה מאוד קשה ומאוד מסובכת, כי החברה המערבית מקדשת את החיים מסיבות מאוד טובות, וכל הדיון הזה הוא הרבה יותר מסובך מ״שונאי נשים נגד פמיניסטים״ או ״תומכי חיים נגד רוצחי תינוקות״. מה שבטוח זה שככל שמתבנקרים בעמדה האחרונה - זה לא מסייע במאום לשינוי הנדרש, אלא רק לתחושה החמימה בבטן של להיות במחנה הצדק. ואכן מי שישלמו את המחיר הן נשים חלשות ומוחלשות, והילדים העתידיים שלהם, וזה מאוד עצוב.

על דונאטים ופלוצים ** ההורים כאן בביקור, באו לפגוש את הנכדים ולתת גם לנו כיף על הדרך. חבריי היושבים בציון רגילים לקסם הזה שקוראים לו ״סבא וסבתא״, בולען אנושי אליו ניתן לזרוק ילדים ולברוח מהר מהר, וכמעט תמיד זה נגמר בטוב. היות ואנחנו עם תינוק בן חודשיים בבית + ילדה בת שנתיים החל מאחה״צ, ואני עובד יותר מדי על העסק - לערב כולנו מגיעים סחוטים, ובמקום שנבלה זמן איכות עם המשפחה אנחנו בקושי מחזיקים 20 דק׳ ואז קורסים על הספה בצורה מביכה. בואו נגיד ככה: ריר על החולצה לא אומר שצריך להחליף אותה, מקסימום מגבון וגם זה רק אם צפויים להגיע אורחים. הביקור מתקדם, הטיסה חזור מתקרבת, ואשתי הקדושה הזמינה סיטרית וקבעה לי ולהורים שלי דייט במסעדה. קצת זמן איכות. הלכנו למסעדה יפנית ואכלנו כל מיני דברים טעימים, כאשר באופן מבדר שתי המנות הטובות ביותר היו ריזוטו עם טראפל וואגיו שצורבים עצמאית על אבן רותחת. היה גם סשימי מצוין ועוד כמה דברים נחמדים, אבל המזל המאעפן שלנו גרם לכך שדווקא המנה האחרונה שהגיעה לשולחן - סושי עם טורו טונה (טונה שמנה) וטראפל, משהו שנשמע מדהים, היתה גרועה. השאירה טעם רע (פיגורטיבלי וליטרלי). אבל - היה לי קלף מנצח בשרוול. כשהמלצרית שאלה אותנו לקינוחים מיד אמרתי לא תודה, ובמקום זה הצעתי להורים שלי לחתוך מהמסעדה לקריספי קרים. עכשיו צריך להבין משהו - קריספי קרים זו לא סתם רשת דונאט׳ס, זה מקום קסום בו חלומות הופכים לבצק אוורירי וקליל וערגה מתנקזת לבלילת סוכר כלשהי שנמצאת בדיוק במידה הנכונה של ׳מתוק, אבל לא מדי׳. כשלקחה אותי קולגה לשם בפעם הראשונה חשבתי שהיא התחלקה על המוח: ״למה את מבזבזת לי את הזמן באיזה חיקוי של דאנקין דונאטס?!״ - אבל אחרי הביס הראשון התנצלתי נמרצות. זו היתה אהבה מביס ראשון הן עבורי, והן עבור המשפחה, וידעתי שלא משנה כמה פלצנים הקינוחים יהיו הם לא ישתוו לאוריג׳ינל גלייז של קריספי. (מזכיר לעצמי לתרגם לאנגלית ולדרוש מהם תמלוגים) חשבון ויוצאים, אני שם את המאפס על קריספי קרים ורואה את הבשורה: המקום יהיה סגור כשתגיע. השעה 8:54, המקום נסגר ב9:00, זמן הנסיעה 10 דק׳. אין זמן לחשוב, do or die. נכנסים לרכב ואני מיד מתחרט על הבחירה שביצעתי כשיצאנו מהבית - הטסלה בגראז׳, אני הפעם עם הגולף (התעצלתי לפרק את הכסא של הילד). קצת על הגולף: מדובר ברכב שרכשתי בזמן שאחי היה כאן בביקור ארוך, חשבתי שזה יהיה נחמד אם יהיה לו משהו להסתובב איתו במקום לקחת לי את הרכב כל הזמן. הדבר הנכון לעשות היה לרכוש איזו קורולה משומשת, אבל אני לא אוהב רכבים גנריים, אז התלבטתי בין אבראת׳ קומפטציונה, במו m235 ו-GTI. האבראת׳, לה יש לי חיבה אישית גדולה, עולה כאן גרושים (יכולתי לרכוש אחת ב$7000, 595 קומפ׳ ידנית שמורה יופי). זה אמנם היה הרכב הכי cost effective, אבל היא הייתה כ״כ חלושס, וכ״כ לא פרקטית, שהחלטתי לוותר. מה אכפת לי שהרכב חלש ולא פרקטי אם אני לא נוהג בו? יש לי תשובה ממש מצוינת אבל בדיוק שכחתי אותה. אז מצאתי בימרית ב$30,000 וכבר שמתי עליה מקדמה, לבנה ידנית - בדיוק מה שהד״ר המליץ. במו 235 זה רכב עם מקום מאוד חם בלב שלי, היות ואני סבור שהוא הפתרון האופטימלי למשוואה המורכבת מעיצוב/התנהגות/ביצועים/מחיר, בחבילה האחרונה של במו לפני שהם הופכים לדרעק (סדרה 2 החדשה היא, איך לומר בעדינות… פיכסוש). כמו כן אני חושב שסדרה 2 הקודמת היא הרכב עם הפרופורציות הכי מושלמות, בגזרת הלא-סופרקארס. את ההזמנה ביטלתי ברגע האחרון כי הפנמתי שדי חלאס אין הגיון לרכוש רכב כ״כ יקר שישב אצלי בחניה בלי שנוגעים בו, עם כל החיבה (הרבה, מאוד) שלי לרכב הזה. לכן ״התפשרתי״ על הרכב הכי נכון - GTI Autobahn (הגרסא המאובזרת) שמלבד הגיר האוטומטי מדי, היתה די מושלמת. נרכשה מאיזה סבא׳לה שקנה אותה לאשתו, שמורה ומטופלת היטב, קצת יותר מ10k$, אני די בטוח שאני יכול למכור אותה ברווח כעת… רשמתי התפשרתי במרכאות, כי תחזירו אותי עשור אחורה והרכב הזה הוא pretty much רכב חלומי עבורי. אני זוכר איך כשהייתי סטודנט בטכניון היתה אחת קבועה במעונות שפינטזתי לעצמי שאולי, איכשהו, אם אהיה ממש חרוץ, יום אחד תהיה לי. הגולף רכב מאוד נכון, למיטב הבנתי מעצב הרכב למד בהוגוורטס וכך הצליח לדחוף המון שימושיות בחבילה מאוד קומפטית למראה. הוטהאצ׳ אמיתית, יש שיאמרו זו שהמציאה את המושג - או לכל הפחות עשתה לו דמוקרטיזציה. עם זאת, למרות כל היתרונות, יש לה חסרון אחד משמעותי: כשהיא יוצאת מהמפעל היא נשמעת כמו הקורולה שבכוונה לא רכשתי. זו הנקודה שאתם שואלים ״אבל מה אכפת לך איך רכב שאתה לא נוהג בו נשמע״ ואני עונה שיש לי תשובה ממש מושלמת אבל בצירוף מקרים לא ברור היא בדיוק הלכה לאיבוד. בכל מקרה קצת אחרי הרכישה אמרתי ״טוב שיהיה״ ועשיתי לה סטייג׳2 עם דאונפייפ וממיר קטליטי רחב, ששדרג את הסאונד והעלה את ההספק באחוז ניכר, מ220 כ״ס היא אמורה לשבת על 290 כ״ס בערך. לא באמת משנה יותר מדי, בשביל סוסים יש צעצועים אחרים באורווה, אבל לגמרי אהבתי את הדרמה והעומק. פתאום הרכב מרגיש יותר כמו רכב ספורט ופחות כמו קורולה שזזה נחמד. עד כאן יש אמנם הרבה החלטות מטופשות, אבל עוד בגדר הסביר. הפיגור האמיתי הגיע כשבאיזשהו פורום מישהו פרסם אגזוז של בורלה, ובמקום שאני אגיב ב״למי אכפת״ איכשהו חובב הדילים בתוכי החליט שלא מדלגים על צנרת טובה בזול והזמנתי את זה. כשעוד גרתי בישראל חלמתי על אגזוז של בורלה לג׳ולייטה תלתן שהיתה לי, אבל התקמצנתי מדי, אז כנראה זה פגע לי בחסך. לונג סטורי שורט הגיע אגזוז במצב שמור ומצוין שרכשתי בגרוש וחצי ($200? משהו כזה נדמה לי), וקצת אח״כ הוא התחבר לדאונפייפ. כל החפירה בשביל לומר את הדבר הבא- הגולף רועשת. אני מהאנשים האלו שממש אוהבים צליל של רכב, לא כי אני ערס אלא כי זה גורם לי להרגיש כמו ילד במשחק מחשב, זה מייצר כיף ודרמה ומשדרג את חווית הנהיגה. זה מתנגש לי ישירות עם זה שאני רוצה להתחשב בזולת, ולכן כשאני ברכבים לא שקטים אני נוסע כמו דרדלה בשכונת המגורים ואני בטח לא מנסה להבהיל אנשים במעבר חציה, אבל כשאני לבד על הכביש המפותל בצד הדרך אני בהחלט מעריך את הבאקפייר הפלוצים הגרגורים וכל שאר הדברים שבפורום הזה אפשר להודות שהם די כיפיים. ואחרי כל זה אני מודה ומתוודה - הגולף רועשת. מדי. זה מוגזם וכשאני לא אתעצל אני אחזיר את הקאטבק המקורי כי אנשים אשכרה מפחדים לנהוג ברכב (הלוותי אותו לחבר שביקש עבור ההורים בביקור, יום אח״כ הרכב חזר אלי, אבא שלו נלחץ ולא היה מוכן לנהוג בה…). בחזרה לחניון ולדרך לקריספי, אני מבין שאני צריך להגיע ליעד כמה שיותר מהר - אבל מבין שאני נמצא ברכב יותר מדי דרמתי עם הורים פחות מדי בקטע. אבל דונאט זה דונאט, and promises were made, אז התנצלתי מראש והזדרזתי ליעד. הנסיעה עברה מהר, חישובים אריתמטיים שבוצעו לאחר מעשה הובילו למסקנה ש66.6% מיושבי הרכב לא נהנו מהפלוצים והפצפוצים בדרך לקריספי קרים, אבל הגענו למקום דקות ספורות לאחר השעה 9. עצרתי על 8 חניות ורצתי החוצה, רק בשביל לגלות שהדלת נעולה. >.< הלכתי לחלון של הדרייבת׳רו, וחייכתי לבחור הצעיר בדלפק: ״אתם סגורים כבר?״ שאלתי (פשוט כי לא ברור מהדלת הנעולה, הכסאות על השולחנות והמדפים הריקים). הצעיר משך בכתפיו ואמר שאיחרתי את המועד. ילד קקה! בעוד שאני מנסה לחשב מסלול מחדש, ראיתי איזו גברת מבוגרת יותר, מצאתי פרצה. חייכתי לה מהחלון, היא ניגשה ופתחה אותו, ושאלתי שוב האם פספסתי את המועד. היא הסתכלה עלי לרגע, וסימנה לי לבוא לכניסה. הגברת פתחה את הדלת, הודיתי לה נמרצות וסיפרתי לה שההורים שלי הגיעו כל הדרך מישראל לבקר את הנכדים ושזה המקום האהוב עליהם, היא התרגשה וסיפרה שבדיוק הנכדים שלה בביקור בעצמם וכמה שהיא שמחה לבלות זמן עם המשפחה. היא ביקשה ממני להמתין קלות, הלכה לרגע וחזרה עם 3 חבילות מלאות בדונאט׳ס טריים. הקופות סגורות אז תשלום לא יכלה לגבות, התעקשתי להשאיר לה את ׳שטר החירום׳ שאני נושא בארנק, אלו היו הדונאטים הכי יקרים שרכשתי - והם היו שווים כל דולר. אבא לא הצליח להתאפק וטחן אחת כבר בדרך הביתה. אז אם אתם בביקור בארה״ב, לא לשכוח לבקר בקריספי קרים ולהזמין את הoriginal glaze (זה שנראה הכי מאעפן). תגידו שאור שלח אתכם, הם יסתכלו במבט מזוגג ולא יבינו מה אתם רוצים מהם, אל תתרגשו זה בנוהל.

במישור האישי/מקצועי - שיניתי כיוון מהנדסה לנדל"ן, ואני מכיר היטב את מה שאתה אומר בתחום החדש שלי. יש אנשים שסבורים שסוכן נדל"ן צריך להיות בולדוזר דורס כי רק ככה אפשר להשיג את התוצאה האופטימלית. אנשים שמחפשים ממש בהגדרה אדם לא ישר כי חושבים שככה הוא יערים על הצד שמנגד. שטויות. אני טוען שהבעיה עם נחשים היא שהם לאו דווקא מכישים רק את הצד השני. אפשר להיות מאוד מקצועי, אסרטיבי, ובכלליות טופ פרפורמר גם בלי להיות נוכל. לא צריך להיות גנב בשביל לעשות עסקים כמו שצריך, אפשר (וצריך) אחרת. לא רוצה נוכל בתור מנהיג של כלום, ויש די והותר דוגמאות לממשלות שנשלטות ע"י אנשים מוכשרים שאינם שקרנים ונוכלים סדרתיים ולכן לא ברור לי למה להכריז קבל עם ועדה שרק נוכלים יכולים/צריכים לשלוט.

ובהקשר לשרשור (הושאל מעמוד הפייסבוק דיאלוג עם הכלבה)

אני זוכר מהצבא, איך היינו יושבים במסעדה ומנסים לפענח כמה הבעלים מרוויח על המבורגר שעולה 40 ש״ח. הרי חסה ועגבניה זה זול, ולחמניה זה זול, ובשר טחון זה זול, וואי הוא בטח דופק קופה… לא משנה שההבנה העסקית שלנו היתה לוקה בחסר, הפואנטה היא שמעבר לאדם ששוקל מסעדנות כאפיק עסקי - זה לא באמת מעניין כמה עולה לייצר המבורגר. השאלה הבאמת מעניינת היא כמה ההמבורגר הזה שווה עבורי? מה שאני הפנמתי לפני מס׳ שנים זה שיש שני דרכים להתנהל בעסקים בכלל - ובחיים האישיים בפרט. להתמקד ב: 1. כמה זה שווה לי 2. כמה זה שווה להם יש איזושהי חלוקה פנימית לאנשים בין השאלות האלו, לצורך העניין בבדיחה שלך הגברת הייתה על 100% בשאלה 2 (״להם״), אבל כמובן שזו הקצנה. הבעיה המרכזית היא שאנשים רבים, מסיבה שאני לא מסוגל לפענח/להבין*, מתמקדים ב״להם״ הרבה יותר באשר ״לי״. אני סבור כי הרבה יותר בריא, ויעיל, להתמקד בשאלה ״כמה זה שווה לי״. אמנם לא ב100%, מהסיבה שלעתים אין לנו דרך ברורה להבין שווי ואפשר לקבל החלטות בצורה לא נבונה (כמו לקנות יהלום מזוייף ב1000 ש״ח כי זה מנצנץ, מבלי להבין שהוא יישבר/ייהרס מוקדם) - אבל באחוזים גבוהים. יש לי חברים שמעבירים את החיים שלהם ב80% ״להם״, והמרמור והאומללות ממש משתקפת שם בצורה מובהקת. כשאתה חי ככה, אתה כמעט תמיד מרגיש שדופקים אותך, שעובדים עליך, שעושים עליך סיבוב. כמתבונן מהצד ששומע את הסיפורים משתקף לי איך החרדה וצרות העין מייצרות מעגל קסמים של נבואה המגשימה את עצמה. כשאתה בטוח שכולם עובדים עליך, אתה מייצר סביבה רעילה שתסנן החוצה את הנורמליים, והשורדים יהיו אותם אנשים איתם לא רצית להתמודד מלכתחילה. הבעיה שמעטים האנשים שיודו בפה מלא שהם מקדשים את ה״להם״, אבל רבים אלו שמשקיעים את כל מאמציהם שם. קוראים לזה בעברית ״לא לצאת פראייר״, כאשר הבעיה היא הגדרתית: זה שבעל המסעדה הרוויח עלי 39 ש״ח לא הופך אותי לפראייר, אם נהנתי מהמבורגר ממש טעים. (*)אין כאן ביקורת מוסווית, באמת השקעתי בזה המון מחשבה ולא ברור לי ה-root cause, כשמדברים על אנשים בוגרים/משכילים

המגש הזה במקום האהוב עלי יעלה סד"ג $20 (חצי קילו בריסקט עולה בערך 25, אין פה חצי ק"ג..), שבמונחים אמריקאיים בתקנון לאיכות האוכל זה די זול. בתור מי שגר פה - ברביקיו הוא גם זול וגם מאוד טעים ודי איכותי. ובכל מקרה הברביקיו הטקסני לא דומה לשום בשר שאכלתי מחוץ לטקסס, וממש מומלץ למי שאיכשהו במקרה בטעות מבקר. טעמתי בריסקט בכל מיני מקומות אחרים ולא היה דמיון למה שיש כאן, באופן לא ברור כי למיטב הבנתי זה לא מאוד מסובך להכנה.

אתה לא צריך "להכות את השוק", אתה צריך להכות את ריבית המשכנתא. מי מאיתנו שלקח מינוף כאשר הריבית היתה בשפל השפלים, קיבל כסף בעלות מגוחכת. לי יש היום כמה משכנתאות, בד בבד הייתי ילד טוב וחרוץ והצלחתי להגיע להון נזיל שיכול לחזלש חלק נרחב מהן. אבל בהינתן הלוואה על 3% ריבית קבועה לא צמודה, בעצם כל שאני צריך זה להשקיע את הכסף כך שינצח 3%. אני לא יודע איך אתה משקיע בלי לנצח מספרים כאלו (over time), זה כ"כ נמוך שזה אבסורד. אני עד עכשיו לא לגמרי מבין איך הבנק נתן לי את זה מלכתחילה... זמנים מעניינים, כסף זול. יש הלוואות שאתה לוקח כי אתה *חייב*, יש הלוואות שאתה לוקח כי זה *כלי*. ברגע שמבינים את ההבדל וכיצד להשתמש בזה, זו דרך לא רעה בכלל להתפתח. כמובן שחשוב לעשות את זה בצורה השקעתית נבונה ולא לקחת הלוואה ענקית בשביל לקנות סמים ובלאקג'ק. חבל שלא מלמדים את הדברים האלו, אוריינות כלכלית שווה מלא כסף.

Smitty's Market https://maps.app.goo.gl/GEjxajvcRZV5zmh77 לא היה דיבור שתבוא לבקר באיזו הזדמנות מר קלאצ'? ספריאל, לא הייתי מודע לקדושת הכותרת, החלף גיבוב בסיפורת אם זה גורם לך לנחת

מזלג זה לחלשים ** נוסע עם חבר לדרום טקסס לעשות סקופ לאיזה פרויקט פיתוח שאנחנו שוקלים, כשאנחנו מסיימים הוא טוען שאנחנו חייבים לאכול במקום בו הוא אכל בפעם שעברה (והיחידה) שהוא היה באזור כי יש שם את ההודו הכי טעים ever. לך תסביר שהודו זה הטופו של הבשר... מגיעים לכניסה וזה ברור שהמקום נטוש, אבל אני מנסה לפתוח את הידית בשביל הצחוקים ומסתבר שהמקום דווקא פתוח למבקרים! מזדרון ארוך מקבל את פנינו, שחור ומעושן. סבא זקנצ׳יק יושב ומעשן בתוך המבנה, כמעט אמרתי לו שלא מעשנים בתוך מבנים סגורים ואז נזכרתי שבדיוק היום הבטחתי לאישה שאני לא הולך לחטוף כדור במרכז מסה. לא משנה, שיהיה לו בכיף. נכנסים פנימה ומהר מאוד אני מבין מאיפה הריח המעושן - יש מדורה על הרצפה. אשכרה. לא מאחורי סורגים, לא בתוך גריל, על הרצפה - צמוד לרגל שלי. טקסס, בייבי! כמובן שנדלקתי (חה חה) מיד על המקום. מן הסתם שהזמנו בריסקט, לקחנו גם הודו ונקניקיית חלפיניו. את הצלעות לא הזמנתי כי החבר מאותגר חזירית (חזירופוב). אח״כ הוא אמר לי שגם הנקניקיה מחוזררת אז לא לגמרי ברור לי למה ויתרתי על הצלעות, נו, בלאו הכי יש לי קיבולת אוכל של ילדה בת 5. מגיעים לשולחן, אין צלחות (כמובן) אז פורסים את הנייר ומתיישבים לאכול - ואז אני קולט שהם נתנו לנו צמד סכיני פלסטיק אבל שכחו את המזלגות. ניגש למוכר לבקש והוא אומר בנונשלאנט: "We don't serve forks here" זו היתה הנקודה בה הבנתי שהייתי צריך להגיע חמוש כי אני אובייסלי במערב הפרוע. הבריסקט היה נימוח, ההודו אכן היה ההודו המוצלח שאכלתי (ומאוד לא טופואי), אבל גולת הכותרת היתה דווקא נקניקיית החלפיניו(!) הפתעה. דילגתי על ארוחת הערב, כעת השעה 3 בצהריים (למחרת) וטרם אכלתי שוב, ילדה בת 5 כבר אמרתי?

לא עניין של השקפה, עניין של ניסוח. כת מגיעה עם קונוטציה שלילית, אני אישית חושב שביבי הוא אחד הדברים הכי גרועים שקרו לישראל כי את בעיות הקיטוב שהוא ייצר וחיזק ייקח עשרות שנים לתקן (אם אי פעם) - אבל אין צורך לעלוב באנשים, זה לא פרודוקטיבי.

דבר אחד בטוח - לביבי יש יכולת כמעט מסטית להגיע לאיזה מקום מאוד פנימי אצל אנשים מסוימים, ולייצר מעמד אלוהי אכסיומטי, מה שמכונה "ביביסטים" (זה לא ליכודניקים, להיות תומך ליכוד אינו שקול ללהיות ביביסט, ולהיות ביביסט זה בטח לא להיות ליכודניק...). הרי אין לפידיסטים או בניטיסטים או בנגבירניסטים או כחלוניסטים, בטח לא בכמויות כאלו ובעצימות המשתקפת מדבריהם. מותג, לכל דבר ועניין. זה מרתק לראות ולקרוא את זה. יש מעט אנשים שיכולים להגיע למצב בו ההערצה אליהם מגיע לרמה של פולחן.

זה פלוס מינוס 3 ממשלות, הרבה עמבה תשפך עד אז

1. יש דרך מאוד טובה, טריוויאלית כמעט: אם מחר יש אגרת גודש של 50 ש״ח לכיוון עבור כניסה לאיילון, אתה סבור שכל הרכבים שעושים את זה היום יהיו על הכביש, או שאנשים יעשו קארפול / ישנו לו״ז (אלו שיכולים) / לא יצאו בשעות האלו (אני בכוונה לא מתייחס לתחבצ). לא צריך ללכת רחוק - תסתכל על הנתיב המהיר, האם הוא פקוק כל הזמן? או לחלופין על מנהרות הכרמל, האם הן עמוסות כל הזמן? לא, השוק מווסת את זה. יש אנשים שיעדיפו לנסוע עוד 10 דק׳, יש אנשים שיעדיפו לשלם עוד 10 ש״ח (או כמה שזה עולה, אין לי מושג). אין באמת שאלה האם אגרות גודש יווסתו את הגודש, זה מאוד ברור שכן. יש שאלה אחרת של האם זה צודק, סביר, יעיל (וכו׳). 2. קודם כל גם אני לא בטוח. אבל ברמת ההגיון, זה נשמע לי מאוד הגיוני שהם לא תלויים - ראה סעיף 1. בוא נגיד אחרת: במקום אידיאלי היתה תחבצ חזקה שהיתה מייתרת את אגרת הגודש מלכתחילה. במקום קצת פחות אידיאלי היתה תחבצ חזקה שהיתה מסייעת כתחליף לאגרות הגודש שעדיין מסייעת לווסת את העומסים. בישראל לא תהיה תחבצ נורמלית בעתיד הקרוב (או בכלל) - ונותרה השאלה האם להמשיך את המצב הקיים או לנסות לווסת אותו עם האמצעי המאעפן הזה. נ.ב. פתאום קלטתי - כאן באוסטין יש כבישי אגרה ונתיבים מהירים, כשבא לי להגיע מהר אני לוקח אותם וזה עולה לי כסף, כשלא - אני נוסע בכביש הרגיל. התחבצ פה לגמרי בתחת, אבל הסיפור הזה עובד היטב. 3. כמובן, גם אני מסכים עם שניכם. אבל איך זה עוזר לכם עם הפקקים? יש דיבורים על אידיליה, ויש דיבורים על פרקטיקה. רצוי נגד מצוי. יש בדיחה משעשעת על זה אבל היא שוביניסטית מדי בשביל להעלות אותה על כתב, מה אגיד, התרככתי.

חוסר הרצון להקשיב (לא להסכים, להקשיב) הוא אחד הגורמים הישירים לקושי להתפתח, בין אם זה במישור הציבורי ובין אם זה במישור האישי. כשלאנשים יש כבר את כל התשובות - הם לא יכולים ללמוד כלום. ״דוד״ הוא פרופסור לכלכלה עם שם עולמי, זה ממש לא אומר שהוא צודק, אבל אולי זה מישהו ששווה לשמוע ולו בשביל לחדד את העמדה שלך ממש. ואולי לא 🤷‍♂️ אני משתדל לקרוא ולהקשיב גם לאנשים שאומרים דברים שאני לא מסכים איתם, מדי פעם אני לומד משהו.

הוא אכן התייחס לזה גם בנייר המדיניות (אליו לא קישרתי, ארוך מדי בשביל פופ) וגם בתקציר (אליו כן קישרתי). אאמל"ק לך את זה: אלו שני דברים בלתי תלויים. מספיק שתיישם אגרת גודש (בשביל וויסות התעבורה) בצורה דיפרנציאלית, גם בלי לשפר תחבצ. זה פשוט הרבה יותר הגיוני לגבות מס לפי שימוש ולא בצורה שרירותית, והשימוש אינו ק"מ (שזה מה שקורה היום) אלא ק"מ יחסית לעומס. להתנות את האחד בשני זה לחסום את הפתרון הנכון, בהינתן התנאים הלא אופטימליים, בשביל... כלום. המהדרין יאמרו - קחו כל פרומיל תקבול חדש והשקיעו חזרה בתשתיות ותחבצ. הבעיה המרכזית שכבר כל כך, כל כך יקר בישראל, והמיסוי כ"כ מחריד לעשירונים שבתכלס מממנים את הפרויקט, שלהוסיף עוד מס נשמע כמו סיוט מהחלל. ליבי אתכם, לא בסרקזם או שמחה לאיד, באמת. עם זאת, זה באמת הפתרון ההגיוני, הישים והסביר ביותר, עם כל הצער שבדבר.

השקעות לטווח קצר לא שמים בשוק ההון, זה הימור על השוק ולעתים הוא עובד - כעת פחות. השקעות לטווח ארוך לא מוציאים משוק ההון בדיוק לאחרי ירידה מתוך לחץ, זה א׳ ב׳ של השקעות, יושבים על זה וממתינים שיתקן את עצמו, היסטורית - זה בד״כ עובד. ממליץ על הוידאו הבא:

ללא המשפט המודגש, אני חושב שהטאב עליו המליץ ואדים נותן פייט טוב. עם המשפט המודגש, אני לא ראיתי עדיין מכשיר שהרשים אותי כמו האייר עם המאג׳יק קיבורד. אני עובד על מאק בשוטף, האייר עם המקלדת מאוד קרוב בחוויה שלו למאק, וזה אומר הרבה. אני בכוונה מדגיש עם המקלדת, היות ולמרות שהיא יקרה - היא מתממשקת מאוד טוב, והקילר פיצ׳ר שלה הוא מאוד דומה לקילר פיצ׳ר של המאקבוק (לדעתי): ה track pad. הוא כ״כ טוב שהנה אני רושם לך כאן כשיש לי עכבר אלחוטי ליד היד ואני לא נוגע בו בכלל, הטראקפאד ממש טוב. מה שנקרא: buy once cry once. טיפ: אם יש חבר שעובד באפל, תנסה לשנורר ממנו את ההנחת-עובד. אני רכשתי את כל הסטאפ (מכשיר, מקלדת, עט) ב$850 בארה״ב, אחרי מסים.