oryo

אני משלם בין 300 ל600 דולר לחודש, כתלות בפרמטרים הביטוחיים. בתור בעל עסק, אפשר לסדר את זה כהוצאה מוכרת, אז זה יורד מהברוטו. כשמשווים את זה ל5% מס בריאות, ומנרמלים לאיכות השירות והזמינות - זה עדיין יקר יותר, אבל לא נורא ואיום. בנוגע לביטוח היותר סטנדרטי (בתור שכיר) - כתבתי על זה פוסט השוואתי בעבר, בין ארה״ב וישראל. השורה התחתונה היתה מפתיעה. מבחינתי אין שאלה בכלל שהסיטואציה הרפואית בארה״ב היא אחד החסרונות המשמעותיים של ארה״ב כשמשווים בין מדינות ברמה המערכתית, אבל ברמת הפרט באופן קצת מוזר הרפואה כאן היא ביתרון כלפי ישראל כל עוד אתה בעשירונים העליונים. בישראל לא הייתי משתמש בשירותי רפואה כי כל ביקור בקופ״ח היה לוקח לי זמן רב, ולקבל הפניות היה סיוט. אקנח בסיפור קצר: כשיצאתי מעולם הטק ועברתי להיות עצמאי במשרה מלאה, זה היה חודש נובמבר. הביטוחים בארה״ב נקבעים (ומתאפסים) בחודש ינואר, אנסה להסביר בקצרה למה אני מתכוון כשאני אומר מתאפסים: יש מונח שנקרא dedcutible (״השתתפות עצמית״) כשלוקחים ביטוח רפואי בארה״ב, אתה משלם את הx דולרים הראשונים, ואז הביטוח kicks in ומכסה את השאר. אם ההשתתפות העצמית שלי היא 4,000 דולר, והיה לי ביקור לא כיפי במיון שעלה 30,000 דולר, אז אני אשלם על כל התענוג גבוה במקצת מאותם 4,000 (יש איזה שלב בו הביטוח מכסה חלק מההוצאות, ואז הוא מכסה את כל ההוצאות). בנוסף, כשאתה עוזב מקום עבודה יש לך זמן מסוים במסגרתו אתה יכול לשלם עצמאית על הביטוח שהיה לך בשביל לשמור על רצף ביטוחי, קוראים לזה קוברה - ואפשר להפעיל את זה גם בדיעבד (להחליט חודשיים אחרי העזיבה, אם חלילה קרה משהו ואתה צריך ביטוח, לשלם על זה בדיעבד בשביל שיהיה ביטוח). אז כאמור אני בנובמבר לא שכיר יותר, ויודע שבינואר ארשם לביטוח חדש משלי. אנחנו לא משתמשים יותר מדי בשירותי רפואה, ובכל מקרה גם אם כן אין משהו דחוף לדצמבר, אז הסברתי לאשתי את הסיפור עם קוברה ואחרי כמה שכנועים היא הסכימה לאופטימיזציה שהצעתי: נהיה חודש בלי ביטוח עד ינואר, ואז יהיה לנו ביטוח חדש בלאו הכי. אם חלילה יקרה משהו, נוכל להפעיל את קוברה בדיעבד בכל מקרה, אבל אין טעם לשלם על זה כמה אלפי דולרים (זה היה יקררר) אם לא ברור שצריך את זה, ואם אפשר להפעיל בדיעבד בלאו הכי. מגניב? מגניב. שבועיים אח״כ אני שומע קריאות מהמטבח: ״אור, בוא לפה עכשיו, אנחנו צריכים ללכת למיון״. 😳ֿ מסתבר שאשתי היקרה החליטה להפריד בשר קפוא עם סכין חדשה שקיבלה במתנה מחברה, ואיכשהו היא לא לקחה בחשבון שלשים את היד מאחורי הבשר בזמן שעושים את זה יכול לגרור bad time. במילים שלה: היא עשתה פילה לשתי אצבעות. היא מחזיקה את היד בלחץ עם מגבוני נייר, רוויים בדם. אני מיד לוקח את הרכב ונוסעים לטיפול נמרץ. מגיעים לטיפול נמרץ, היא לגמרי taking it like a champ (מאוד רגועה, all things considered). אני עושה לה מסאג׳ ניחומים כזה בזמן שהרופא מזיז את הנייר שמחזיק את הכל במקום, ואז ראיתי את האצבעות שלה. מכאן חוויתי משהו שמעולם לא חוויתי קודם לכן: מעין תחושת high כזו, סחרחורת. זיהיתי שמשהו דפוק אצלי במערכת אז מיד התיישבתי על הכסא מאחורי, כשאני בבת אחת מרגיש שתוי לגמרי, ואז התחלתי לראות שחור(!) לול wtf הסברתי לעצמי שהכל בראש, אני בשוק וזה הולך לעבור עוד רגע. נשמתי עמוק, ולאט חזרתי לעצמי. אשתי בינתיים במיטה מקדימה מסתלבטת עלי. לא מאשים אותה. בזמן שאני בסטלה הרופא בינתיים אומר שהוא לא נוגע בשיט הזה גם עם לייזר, ושאנחנו צריכים ללכת למיון מיד. התקשרתי לאחי שיבוא לאסוף אותנו כי אני לא נוהג ברכב ככה, אבל תוך כמה דקות חזרתי לעשתונותיי. אמרתי לו שייקח אותה ואני אסיע את עצמי. נסענו למיון שנמצא כמה דקות מטיפול נמרץ. במיון היה תור פסיכי ושם לראשונה גיליתי את הדבר המוזר הבא: בזמן שאנחנו לא יודעים אם כן או לא ללכת למיון כשהאצבעות תלויות מהעצם, יש אנשים שהגיעו לשם כי יש להם אווי בבטן, וכל מיני דברים הזויים אחרים שמטפלים בהם עם תה ונטפליקס. גם היום אני סקרן להבין איך הם מרשים לעצמם ביקור במיון, ואני מאמין שהתשובה היא: הם לא משלמים על זה כלום (גם לא ביטוח). מערכת הבריאות האמריקאית דפוקה, אבל יש קטע כזה שבתכלס מסתמכים על אמון, ואם אתה לא נותן פרטים מזהים אין *באמת* אין לאתר אותך, ובכל מקרה במיון הם לא יסרבו לטפל באף אחד. הבעיה היא שאנחנו עם בעיה אמיתית, ויש תור של איזה גזיליון אנשים לפנינו... מהר מאוד היעילות האמריקאית עשתה את שלה, לא יודע איזה מן פריוריטי קיו הן מימשו שם מאחורי הקלעים, אבל למרות שאמרו לנו שיש איזה שעתיים המתנה תוך עשר דקות הגיעה אחות להסתכל, ומשם הכניסו אותנו למיון והביאו מישהו שיתפור את הסיטואציה. למדתי מהנסיון הקודם והפעם פחות הסתכלתי על החוויה הצבעונית. ולמה כל החפירה? כאמור אנחנו בלי ביטוח, ידעתי שבמקרה הגרוע ביותר אני אפעיל אותו בדיעבד אבל קוברה זה יקר לאללה ולכן בשביל משהו כזה לא ברור שזה ישנה יותר מדי. חברים ישראלים יותר ופחות הסבירו לי שביקור במיון אמריקאי אומר שאנחנו במקרה הטוב נצא עם נזק של 5,000 דולר, במקרה הרע למעלה מ10. בבית החולים לא מדברים על כסף, רק לוקחים פרטים ויוצרים קשר אח״כ. בערך חודש לאחר המקרה קיבלנו חשבון סופי של קצת פחות מ800 דולר עבור כל ההרפתקאה. הופתענו לטובה, ושילמנו מיד. את הביטוח לא היה טעם להפעיל, מן הסתם. (אציין כי היד נתפרה היטב, התפרים ירדו, תפקוד מלא חזר והצלקות לא נוראיות בכלל - בסה״כ הכל בסדר, יצאנו בזול)

^ מגיבים בקארספורום, בקארספורום, שמחתי לעזור אני מקבל דמי ייעוץ משפטי בפייפאל בבקשה לעשות צ׳ק לפרנדס אנד פמילי שלא ינכו לי משם עמלות תודה

הכל בסדר ויפה מצדך לכתוב את זה, אני חושב שמעבר לחיבה אישית כזו או אחרת יש כאן בעיה אמיתית מאוד: השכבה שמבצעת רילוקיישן היא - סטטיסטית - שכבה מאוד חזקה מבחינה סוציואקונומית. ההשלכות הנסכמות של זה הן לא ידועות כי הסטטיסטיקה לא באמת נאספת, בין אם זה מתוך נחשלות או מתוך אג׳נדה. אני סבור כי מדינת ישראל מדממת מאות מליוני שקלים בהון כלכלי ואנושי, כשמוסיפים לזה ענייני דמוגרפיה מקבלים תמונה קשוחה (לדעתי). כמו כן לעשות לי thumbs down על זה שאני חולק רשמים אישיים, על המשפחה שלי, בעיקר כאלו שממש כואב לרשום, זה (לדעתי) לא יפה ולא מכבד. תזכורת לתרבות שיח שהספקתי לשכוח (כמובן זכותך והכל, תעשה מה שבא לך). אני לא חושב שצריך הר של כוכבים בשביל לעשות את זה, ובפרט אני מכיר כבר כל כך הרבה אנשים שעברו בלי שום מקצוע והצליחו, מהדברים האלו שכששמעתי מהצד בעבר חשבתי שאלו סתם סיפורים וקשקושים אבל אחרי כ״כ הרבה דוגמאות אני כבר לא מתייחס בביטול. מנגד, יש כאן את הנחת השורדים ולכן המדגם לאו דווקא איכותי. הרווחה האישית שלי הואצה דרך עבודה ופיתוח אישי, *אבל* גם אם הייתי נשאר באמזון הייתי עם מספר נכסים דו ספרתי. זה לא משהו שהיה קורה בישראל, בחיים. הייתי מפרט על איך חברים שלי שעובדים 9-5 חיים פה, אבל זה כבר ממש חוטף את השרשור ועלול להטריג רעל. כבר התחלתי לקבל ריקושטים מזה - אז כאמור הפואנטה היתה להתייחס להודעה שקיבלתי לא לשכנע לעשות מהלך כזה או אחר, וכמובן שאין פה כוונה להעליב אף אחד, לא שברור לי איך סיפורים אישיים עלינו אמורים לפגוע ברגשות של מאן דהוא. זה לא נכון עובדתית, חברים שלי שגרים בדאונטאון לא מחזיקים ברכב, הכל עניין של מיקום והעדפות.

זו לא הכוונה וצר לי שזה נקרא ככה. רשמתי את זה מפורשות אבל אני אחזור על זה למען הסר ספק: אני לא חושב שלהגר מישראל זה צעד נכון עבור כולם (כמו שאני לא חושב שזה צעד לא נכון), כל מקרה לגופו. אני חושב שהפורום נועד לשתף חוויות, דעות וידע - זו מטרת הכתיבה מבחינתי, לשתף, ולקוות שזה מייצר ערך לחלק מהמשתתפים בדיון.

אכן, כאמור המרחק מההורים זה ה-דרעק. אני סופר את החודשים לאזרחות, משם יש הליך מיידי לתושבות קבע להורים. יש כבר תכנית מגירה ואפילו חלק מהנכסים שלי נרכשו תחת ההנחה שאולי ישמשו בעתיד למשפחה, והמיקום אסטרטגי בהתאם. בינתיים אני מטיס אותם לכאן פעמיים בשנה, שזה לא מספיק אבל זה בטח עדיף על כלום. כולנו יודעים ומבינים שהעתיד של הנכדים אינו בישראל מסיבות המוסכמות על כולנו. מה לעשות, עם כל הצער שבדבר צריך להתמקד בדור העתיד

1. בוא נפריד בין רציונלי וכלכלי, כי קשה למשקל רגשות. לצורך העניין עבור אדם חרדי שמאמין שהאדמה קדושה, רוצה להיות קרוב לרב האהוב עליו וכלכלת המשפחה / חומריות זה משהו לא מעניין, נשמע לי לא רציונלי להגר. כלכלית, לא פגשתי אדם אחד שהיגר לכאן ורמת החיים שלו ירדה לאורך זמן (אני בטוח שיש כאלו, פשוט סטטיסטית-מדגמית-אנקדוטלית זה לא משהו שיצא לי לפגוש). אני בטח לא צריך להסביר לאף אחד כאן שיקר לחיות בישראל, אבל אני חושב שרבים לא מבינים עד כמה, לפחות עבור אנשים בעשירון 9-10 שהם המממן המרכזי (כמעט בלעדי) של הפרוייקט. 2. אני לא מנהל אקסל על אנשים אבל אני חושב על זה עכשיו (…) אני מכיר אדם אחד שעבר וחזר, חברה אחרת מצהירה כי היא מתכננת לחזור אבל גם רכשה בית בקליפורניה שזה שעבוד פסיכי אז לא יודע איפה זה עומד. אוקיי נזכרתי עכשיו בעוד בחור מסורתי שהיה מגיע אלי לפוקר ולאחרונה חזר. זהו. מבחינת לא חברים-מכרים אלא סתם אנשים שפגשתי וחזרו - כן, כמובן, יש אנשים שחוזרים. מדגמית-אנקדוטלית, הם מיעוט רציני בחוגים שלי. אציין כי by design אני בחוגים יותר ׳מיושבים׳ (לעומת, נניח, אקדמאים שבאים לעשות כאן פוסט-דוק ולחזור) ולכן יש הטיה מדגמית. בתוך קבוצות רילוקיישן החוזרים הם די מיעוט, ויש לא מעט בומראנגים (חוזרים לישראל —> לא שורדים). 3. א. בוודאי, באופן כללי אני שם את המשפחה שלי הרבה הרבה לפני מדינה (כל מדינה) ב. עבורי אישית, להיות קשור למקום דרך טרגדיות זו לא צורת חיים שאני מעוניין בה, אני לא מבקר אנשים שחושבים אחרת, לגיטימי ג. ועדיין חשוב לציין שאני מתבאס לגמרי מהטרגדיות האלו, פחות בגלל הגוף האמורפי שמכונה ישראל ויותר בגלל שיש הרבה אנשים שאני אוהב שחיים שם, וזה מבאס אותי שקורים שם דברים המשפיעים/ישפיעו על חייהם לרעה. בכלליות מיותר לציין(?) שאני בעד ישראל והייתי רוצה שיהיה שם טוב, אבל אני גם מבין שרצונות לחוד ומציאות לחוד 4. אני מתכוון לרווחה כלכלית, אז כן אפשר לקנוורט אותה לnet worth. אני לא מגיע מכסף, לא ירשתי ולא זכיתי ולא כלום, את מה שיש לי יצרתי (ואני יוצר) בעצמי דרך עבודה ומשמעת, ללא קיצורי דרך או סיוע חיצוני. אין שום סיכוי בגלקסיה שהייתי מגיע לרבע מזה בישראל. זה משהו שלא נעים לדבר עליו כי יש אנשים שייקחו את זה למקום של ׳אצבע בעין׳ או כל מיני דברים שליליים/מכוערים אחרים, חסרי כל קשר לאדם מאחורי המסך ולרצון הטוב לשתף אחרים מתוך נסיון לעזור. על כל פנים, מבחינתי רווחה כלכלית אינה נדרשת בשביל ׳שופוני׳ או וואטאבר אלא בשביל בטחון למשפחה והנאה אישית, בסדר הזה. 5. החברים האמריקאיים שלי אינם PC (או אולי: אינם ברמה מוגזמת) ואני לא צריך לסנן את עצמי כשאני איתם. אני כן אציין שאני מעדיף את הגישה האמריקאית במסגרתה יש המון התחשבות באחר ובמרחב האישי והרגשות שלו, מאשר הגישה הישראלית שלא פעם מזדקקת ל׳כל דאלים יגבר׳. בחיים האמיתיים אני אדם מאוד ישיר (״brutally honest״) ואין ספק שזה מכניס אותי לצרות פה ושם, אבל בד בבד אני משתדל להתחשב מאוד ברגשות של האחר ולא פעם אעדיף שמישהו ינצח אותי בוויכוח אם האלטרנטיבה שלי היא לרמוס אותו ולהשאיר אותו עם טעם מר בגלל איזו שטות. במילים אחרות - מידתיות זה דבר חשוב. משטרת הפיסי מגוחכת בעיני מצד אחד, אבל גם זלזול ברגשות האחר זו לא שיטה שאני מעוניין לחיות לפיה, ואני לא מסכים שלהיות צודק או מנצח מקבל פריוריטי על להיות נחמד ולנסות שאינטרקציות יסתיימו בתחושה טובה. קיצר הנה, גם אני היפי מסריח 🤦‍♂️

כמו להאשים את הטלויזיה בכך שתקעת 6 ביגמק׳ס ועכשיו רע לך בבטן... it's not me it's you!

חזי אחד הנודרים החזקים במעגלי קריניצי כל עוד לא סופרים את דודו דוסטן שהוא גזור במידה שווה על כל הטבעיים

אפשר התייחסות נקודתית להבדלים המרכזיים שאתה חש בין ה235 והאמ2? זה רכב עם פרופורציות מושלמות, כל פעם שאני רואה אותה בכביש אני מרייר קצת. לראש״צ הקודם שלי היתה קומפטישן בכחול אמ, רכב מטריף.

ראש הממשלה העתידי והנצחי של מדינת ישראל: "תראו וואו יקר פה היי הנה שם של ערבי לא קשור לסוגיה וואו מפחיד אני גיבור פיו פיו בקרוב יהיה פה זול חחnnחnnחחחnn שבת שלום חברימוס יש לי פוסטר של פלפאטין על הקיר"

קיבלתי הודעה פרטית מבחור נחמד מהפורום, השאלות שלו יכולות לסייע גם לאחרים אז במקום לענות בפרטי בחרתי לעשות לזה אנונימיזציה ולשתף כאן, לטובת אנשים אחרים שתוהים בנוגע לעניין. אני מציין שאני חולק כאן פרטים די אישיים מתוך רצון לסייע ותו לא, אין לי אינטרס או אג׳נדה ובאמת שלא מעניין אותי איפה אנשים בוחרים לגור - אני עושה את זה מתוך ראייה שאני-הצעיר הייתי שמח שיחלקו איתי מידע. ** בעת ההיא עבדתי כמהנדס תכנה בחברה גדולה ומוכרת. המעסיק שלי לא גרם/חייב אותי לצאת מישראל - אני דחפתי לשם היות ורציתי לבצע רילוקיישן ממספר סיבות. כשמבצעים רילוקיישן זה מאוד מקל אם עושים את זה דרך מעסיק גדול, עם תכנית הגירה מסודרת. מעסיקים גדולים יכולים לתפעל את הליך קבלת תושבות הקבע (״גרין כארד״). אני ספציפית עברתי עם ויזת L1 שהיא בגדול במסלול ישיר לתושבות. ויזת L1 ניתנת אמ״מ מתקיימים שני התנאים הבאים: אתה עובד לפחות שנה אצל המעסיק טרם המעבר + יש לך ״יכולות מיוחדות״ (לפי ההגדרה של משרד ההגירה האמריקאי). בשביל הסבר עמוק יותר בנוגע לויזות אני ממליץ להעיף מבט בעמוד הפייסבוק שלי ״רילוקיישן אינפורמיישן״ פרסמתי על זה פוסט בעבר. רילוקיישן זה תהליך עם עצימות משתנה כתלות בסיטואציה, באדם ובתא המשפחתי. רוב האנשים יעברו תהליך של high --> low --> level x או בהרחבה: בהתחלה וואו מדהים הכל חדש ומגניב ומדהים פה, ואז אלוהים אדירים מה עשינו איך עשינו את זה שום דבר לא עובד אנחנו צריכים לחזור מהר לישראל, ואז התייצבות על נקודה מסוימת ״x״ שהיא אולי חזקה, אולי חלשה, אולי באמצע ואולי וולטילית. לנו (אני נשוי) לא היה יותר מדי low מבחינת המעבר עצמו, וההתייצבות היתה בhigh. נכון להיום זו חד משמעית אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים, אם לא ה-. זה לאו דווקא נכון עבור כל אדם שמבצע רילוקיישן! אפשר לדבר על כיצד ניתן לנסות לאפטם או לחזות הטמעה, אבל זה לא נשאל אז נדלג על זה להתחיל מאפס היה לא פשוט, ובמקרה הספציפי שלי זה היה עוד יותר מאתגר כי חצי שנה אחרי הרילוקיישן הראשון (ישראל --> קליפורניה) בוצע רילוקיישן שני שאני יזמתי (קליפורניה --> טקסס). בקליפורניה עוד הכרתי כמה וכמה אנשים, בטקסס הכרתי אפס אנשים, ועל הדרך איפסתי את הקריירה שלי כי עברתי מembedded software ל-frontend (עם נגיעות של backend), פשוט שני רילוקיישנים ברצף לא היו מאתגרים מספיק... 🤣 במעבר מגלים כי אף אחד לא מחכה עם שטיח אדום, צריך לעבוד על יצירת מעגלים חברתיים חדשים, וזה מה שעשינו. הלכתי לכל מיני meetups ופגשתי כל מיני הזויים, אבל בסופו של יום את החבורה האמריקאית שלי הכרתי דרך מפגש בספרייה הציבורית(!) וואטאפאק. מבחינת להגשים את האמריקן דרים, קודם כל אני לא יודע מהו בדיוק החלום האמריקאי והאם הגשמתי אותו, אבל אני יודע שגם עוד ארבעה מחזורי חיים לא הייתי יכול להגיע לאן שהגעתי כאן תוך ארבע שנים, אז אני בסה״כ מבסוט. אני יכול לעבוד הרבה פחות קשה לחיות בסדר גמור, אבל אני בוחר לתת maximum effort מתוך הנחה שזה ישתלם לי בעתיד. בפן הכלכלי, ההבדל בין ישראל לארה״ב הוא שכאן נשאר לך יותר בסוף החודש (יותר שכר + פחות מסים + פחות עלויות), ושכאן יש פוטנציאל סקייל אדיר מימדים. קודם ומעל הכל - המרחק מהמשפחה הגרעינית (הורים, בעיקר). זה מגיע עם הר ענק של אשמה, כי איך שלא נהפוך את זה, אנחנו ביבשת אחרת. זה היה על הפנים כשהיינו זוג, וזה נהיה ממש ממש על הפנים כשהצטרפו נכדים. בשביל לעשות את זה אקסטרה קקה מדובר בנכדים היחידים לשתי המשפחות שלנו נכון להיום. במקרה יצא והיום זה היום האחרון שההורים שלי כאן בביקור, וזה מאוד קשה לי לדעת עד כמה עצוב להם. אני במצב רגשי די רעוע היום וברור לי שהם במצב יותר קשוח. (אציין שאבא שלי אומר לי בעצמו ״שלא תעז לחשוב על לחזור לישראל״, שזה משפט כ״כ עצוב ונכון שזה באמת שובר את הלב לשמוע) מבחינתי זה בגדול הקושי המרכזי, על גבול היחיד. אני כמובן מתגעגע לחברים שלי אבל (א) לא מעט מהם היגרו גם כן ו(ב) בהינתן שנוצרו משפחות גרעיניות, וצורת העבודה האינטנסיבית בישראל, אני יודע שבלאו הכי זה לא שהיינו נפגשים כל שני וחמישי. כמו כן (ג) יש לי חברי נפש גם כאן. עם תרבות אמריקאית אין לי בעיה (אדרבא, התרבות כאן יותר מתאימה לאופי שלי מבחינות מסוימות). עם השפה אין לי בעיה מעבר למבטא שאני לא מצליח to shake off, אני נהנה מדי פעם לראות אנשים שחושבים שאני מטומטם כי יש לי מבטא, זה בעיקר משעשע אותי. בשביל לאזן את התשובה שלי שלא ייראה שהכל ורוד, למרות שלי אישית המצב די סבבה: 1. יש לי מזל שאשתי ואני בסנכרון גבוה מאוד מבחינת ערכים העדפות וכו׳, ולכן היא באותו ראש כמוני - מה שמאוד מקל על העניינים. אחד הדברים הכי קשים ברילוקיישן, וזה חוזר על עצמו חדשות לבקרים, זה מצב בו בן הזוג רוצה לחיות בארה״ב בזמן שבת הזוג רוצה לחיות בישראל. זה כמעט תמיד ה״מיגדור״ של הסיטואציה כי, לרוב, זה בן הזוג שקיבל הצעה ובת הזוג שמשלמת את המחיר אם הקריירה שלה אינה טרנספרבילית לארה״ב (לדוגמא: עורכת דין שעוברת לכאן, ומגלה שצריך להתחיל מאפס). כמובן שיש עוד סוגיות שמקשות (ילדים וכו׳). 2. אותו מזל מחלחל גם לעניין הילדים, מבחינתי הילדים שלי אינם ישראלים אלא אמריקאים, אין לי עם זה בעיה ואם הייתי רוצה שיהיו ישראליים כנראה לא הייתי מהגר למדינה אחרת. אני רואה המון משפחות ׳קרועות׳, שמצד אחד רוצות לגור בארה״ב כי <יתרונות> ומצד שני רוצות שהילדים שלהם יהיו ישראלים לכל דבר ועניין כי <מסורת/שבט/סיבות>, ואז נוצר איזשהו contention (מחלוקת? בלבול? מאבק פנימי? לא יודע לתרגם את זה --הלכתי למורפיקס--> מאבק איט איז) בין ערכים, זה מסובך ומתוסבך וליבי עם הורים וילדים ׳חצויים׳ / מבולבלים (אין כאן שיפוטיות). 3. יש אנשים שלא מסתדרים עם המעבר, בין אם אלו סיבות 1+2 ובין אם אלו סיבות אחרות. אכן לא הכל ורוד, ויש אנשים שמוצאים יותר הגשמה וחיבור בישראל. שווה לעשות חושבים לפני שמבצעים את המהלך ולראות האם הפוטנציאל עולה על העלות, ובמידה וכן, עדיף לעשות את זה כמה שיותר מוקדם (מבחינת גיל) - בעיקר אם יש ענייני משפחה. 4. הרבה אנשים מהגרים לאזורי הייפר ביקוש (כמו עמק הסיליקון או ניו יורק, לדוגמא). באזורים האלו עלויות המחיה יכולות לעתים להיות יקרות יותר לעומת ישראל, לפחות בתחילת הדרך, מה שמאוד מקשה על ההטמעה. חשבתי האם כן/לא לכלול את הציטוט הזה כי זו לא שאלה, בסוף כללתי בעיקר מהאירוניה: היה לי את אותו חבר בדיוק, היינו רוכבים בסינגלים יחד כל סופ״ש ומנהלים את אותה שיחה, אני היגרתי והוא נשאר. מקווה ומאחל לו (ולכולם) רק טוב והגשמה עצמית.

הדיון על החוזה הוא כמו פרק של ברייקינג באד, אתה חושב שזהו הנה זה ממש עכשיו ייגמר אבל פוף מיסטר ווייט דוחף איזולירבנד למצבר מערבב עם חומצה פולית וברטולין יוצר אלמנט חדש וכולנו בשוק שהוא אשכרה ממשיך עם השיט הזה - למרות שזה היה די צפוי כי כאילו מה האלטרנטיבה?

נדמה לי שזה היה איינשטיין שאמר - "שני דברים הם אינסופיים: היקום, ודיונים של יבגניפ וm3 בקארספורום"

(^ המשפט האחרון נרשם בצחוק/חיבה, לא עקיצה, שכחתי להוסיף סמיילי)

אין בזה משהו עצוב במיוחד, כי אם המקומות האלו מוכרים אולי שיווי המשקל כבר כאן, וניקו יכול להפסיק להרגיש קקה שהוא לוקח את הכסף שלו החוצה כי הם מסתדרים יופי טופי

אנשי האינטרנט הטובים עזרו לי - הנה הבלוג אליו התייחסתי: https://www.ptitim.com/kitchen_renovation/?fbclid=IwAR1JyjEimLNvYzubeYusHO4Kdy1jba7SOFieu824vXWbojFksGicBEYhZ0g קריאה מומלצת. יש פער בין ״זה לא אחיד בצורה מושלמת״ ובין ״זה לא יותר אחיד ממקור חום ממוקד״. אם אתה טוען שמקור חום ממוקד והולכת חום (אינדוקציה) מבצעים בפועל פיזור חום זהה בגלל <סיבות>, מגניב, אתה מוזמן לתת לזה סימוכין. חיפשתי עכשיו ולא מצאתי (גם לא מצאתי הפרכות, בכלליות לא מצאתי מבחן השוואתי עם מפות חום, ציפיתי שיהיו כאלו). לא יודע למה אתה דוחף את התחת שלך למשפט אבל היי כל איש איש ופטישיו, אני לא שופט

זה קצת כמו לומר שאופנוע ורכב עושים בדיוק את אותו דבר - מביאים אותך ממקום למקום... כיריים חשמליים (וגז) מייצרים מקור חום נקודתי, אינדוקציה פועלת על השראות וככזו מאפשרת חימום יותר מהיר, יותר יעיל, ובפיזור אחיד. אם אתה מנסה להשוות, אז ניתן לטעון שחשמל וגז עושים את אותו דבר (גם זה debateable), אבל בין שני אלו ואינדוקציה יש פער גדול. אנחנו עם אינדוקציה, אשתי היתה במקור נגד, היום סופר בעד. יש בלוגר ישראלי שהרחיב על זה וכתב ממש ממש טוב, במשך קרוב לחצי שעה חיפשתי את המקור ולא מצאתי.

נשים רגע בצד את ההנחה הכמעט ברורה-מאליה שלמי שאין חשש מטיסות / צורך בחופשה של לילה אחד, ברור שלא נופשים בישראל 😅 בהתייחסות ל״מאקרו״: תן לשוק לאזן את עצמו, התפקיד שלך הוא לא ׳לתמוך בתוצרת מקומית׳, התפקיד שלך הוא לצאת לחופשה ולהינות. במילים אחרות: אתה אמור לשפוט לפי הכיס של עצמך, אתה לא הפטרון של איזה בעל צימר רנדומלי. אם אין מספיק תיירות פנים בישראל, אז המלונות/צימרים היקרים מדי ידרשו להתייעל / להשתפר - או למות. זה אולי עצוב במיקרו אבל במאקרו זה טוב, עדיף לכולם שמלונות יהיו יעילים/משופרים יותר, בטח בשוק בו זה כמעט ברור מאליו שמשהו דפוק מהיסוד כי חופשה באיזה חור תחת בלי עלויות טיסה עולה כמו חופשה בחו״ל עם עלויות שינוע כבדות (טיסה זה חתיכת overhead לעומת נסיעה ברכב). אם יגיעו למצב בו המלונות מציעים value proposition טוב, תיירות פנים תתרחש מאליה, כי כאמור לא צריך לסחוב עלויות שינוע על הגב. יש להם יתרון תחרותי (כלכלי) כברירת מחדל. כמו כן חשוב לציין שיוקר המחיה הכללי בישראל קשוח, אז יש לכם בעיית מחירים built in - רק שהבאסה כאן היא שמדובר בבעיה כללית ולכן לא ברור בכלל שיש הגיון בסבסוד תיירות מכספי המסים על חשבון כלל הציבור.

אתה לא היחיד שצפה בסאות'פארק, מנברפיג.

וואו תודה על הלינק אם זה לא היה מתועד בווידאו ומישהו היה מספר על זה, הייתי מניח כברירת מחדל שהוא סתם מעליל עלילות...

קודם כל לול. אבל בפרט: זה היה מעבר אורגני, לא תכננתי לעבור, זה פשוט קרה כאשר ה side hustle הפך ל main occupation. התמזל מזלי ומצאתי משהו שאני גם מאוד טוב בו, וגם עם אדג׳ מאוד רציני בגלל שילוב של יכולות אישיות והרמה הכללית בשוק. ״ראש לשועלים״ זה לא כזה רע כשמדברים על שווקים של מאות מליוני דולרים. אתה צודק, אולי חפרתי מדי וזו לא היתה הכוונה ולא רציתי ׳לחטוף׳ את השרשור. אם תתמקד בסוף ההודעה שלי אולי תראה את התכנים היותר רלוונטיים, ובפרט: אני מסכים עם רוב התגובות פה (רוב המתווכים שפגשתי בחיי לא ייצרו ערך) ובד בבד מודע לכך שאם מוצאים מישהו חזק זה ממש קל לגנרט ערך (בנאדם עם נסיון בשוק יכול בקלות לחסוך עשרות אלפי שקלים בעסקה, בהלוואה, במניעת עגמת נפש דרך הדרכה ואופטימיזציה ועוד דברים רבים - לנסיון יש ערך כאשר יודעים ומסוגלים למנף אותו). אם הייתי צריך לזקק את ה key differentiator שסייע ומסייע לי לגנרט ערך ולהגיע להצלחה, זה המיקוד בבנייה לscale והתעלמות מהפיתוי ל-margin מיידי. אני לא חכם במיוחד ובטח לא המצאתי את הגלגל, זה א׳ ב׳ של עולם הטק - אבל עולם הנדל״ן לא בנוי כמו עולם הטק והאנשים בתחום הזה הרבה פעמים ״מחווטים״ אחרת. מצרף להמחשה את הflywheel אותו למדתי אצל אחד המעסיקים הקודמים שלי (amazon), ואותו אני מלמד בעסק כל פעם שאנחנו עושים all hands: בפרט - מתווך שמוכר לך בית כי זה נוח לו, או שמזיז אנשים מבתים כי אין לו שם בלעדיות או עמלה גבוהה מספיק, או כל שיט אחר שמגיע מתוך ניגוד אינטרסים: אולי ׳מנצח׳ בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך (א) לקוחות לא מטומטמים, יקלטו את הטריק ויעזבו + (ב) יגיע ילדון כמוני ויעשה לו מערוף, כי ראה סעיף א׳. ובהקשר לשרשור - אם מצאת מתווך שמגיע ממקום אמיתי של אופטימיזציה וסיוע (ולא רק פתיחת דלתות), אז מה שרשם כאן אחד החברים ש״גם אם אתה מרוויח 2000 שח לשעה זה לא שווה״ זו אמרה לא מדויקת. כמובן שאם כל מה שאתה צריך זה פותח דלתות אנושי כי אתה ממש חד על כל שאר הדברים אז ברור שאין צידוק לעמלה של אחוז מהעסקה רק בשביל דורמן (ושוב, אני מסכים שאלו רוב העוסקים בתחום ולכן מבין מאוד מאיפה המשפט הזה מגיע, אני ממש לא מנסה להגן על מתווכים-דורמנים).

1. האמת שלא, אלו רק העסקאות המתועדות (on market), יש גם דברים לא מתועדים (off market). 2. כמובן שלא הכל מושלם ויש המון אתגרים. אני עובד מאוד קשה ויש לי 15 אנשים בארגון אז מדובר בסט אחראויות ודאגות שונה מאשר להיות שכיר בהייטק, אבל בשורה התחתונה אני נהנה למנכ״ל את המכונה ולהתעסק ביצירה ולא בפוליטיקה ארגונית. אני מאוד גאה במה שאנחנו עושים ומקווה שאני מצליח להיות אדם חיובי בחיים של אחרים. 3. תגדיר ישראלים 🙂 אין הרבה ישראלים מישראל שמשקיעים באוסטין דרכי מהסיבה שזה לא שוק זול או מזרים. יש לי הרבה לקוחות ישראלים(/-לשעבר) שגרים בארה״ב.

לגיטימי לחלוטין, אבל כאן זה השלב בו יש תסבוכת, כי להגדיר קו פרשת מים זה גם בסהכ אבסטרקציה. יש הגדרה של דופק, יש הגדרה של יכול לחיות לבד, יש הגדרות אחרות. השמרנים דוחפים להגדרה נורא מוקדמת. בכ"א הדיון הזה אינו על נשים אלא על תינוקות/חיים, כאמור, הפואנטה. כיום תומכי ההפלות ברובם די מתעלמים מזה. רוצה לציין שהנתון שפינדר הוסיף הוא, לצורך העניין, הסוג שאמורים להתמקד בו כשסותרים את הטיעונים של הפרולייפרס (לדעתי). ובכלליות, צריך להפנים שהטיעון her body לא מתייחס בכלל לסוגיה שהעלית בעצמך, ולכן להתמיד בו זה לשכנע את המשוכנעים, פחות אפקטיבי.

אין הבדל, מחזיר אותך להודעה הראשונה שלי. ההבדל הוא אבסטרקציה, כשהתינוק בבטן עדיין אפשר לעטוף את זה ב"חלק ממנה", אבל בשורה התחתונה מדברים כאן על סיום חיים איך שלא תהפוך את זה. זה למה הנושא הרבה יותר נפיץ ומסובך מאשר "her body", זו ממש הפואנטה שלי.

הנסיון האנקדוטלי שלי בישראל: מכירה - מתווכים הגיעו לדירה וביקשו בלעדיות, אחד אחרי השני ישבו אצלי בבית והסבירו למה זה ממש חשוב שאקח את שירותיהם. מה שעצבן אותי היה שאמרתי להם מראש שלא תהיה בלעדיות והם עדיין בזבזו לי (ולהם) שעה מהחיים עם איזה sales pitch. הכי אהבתי את השועל הותיק שהסביר שאין לי מושג מהחיים שלי בשוק והמחיר שאני מבקש (710) אינו ריאלי. מכרתי את הדירה בעצמי תוך חודשיים ב720. רכישה - חיפשתי את הדירות בעצמי, באזור בו חיפשתי דאז (רמת ישי) היה בלתי אפשרי להגיע למלאי בלי מתווך. מצאתי את הדירה שרציתי, המתווכת פתחה את הדלת פעם אחת, כאן נגמרו הביצועים שלה. מו״מ ביצעתי ישירות מול המוכרת, המוכרת המבוגרת והעו״ד שלה פוצצו את העסקה 3 פעמים, 3 פעמים תיווכתי בין עורכי הדין שלנו ובין ההגיון הבריא והמוכרת הפחות בקיאה במציאות (עצבן אותי שאני דורש שרשרת בעלות על הבית, כי היא לא בדקה את זה כשהיא רכשה ולכן למה אני מציק לה...). המתווכת לא הרימה אצבע. 15,000 ש״ח שילמתי על שימוש בפותח הדלתות האוטומטי היקר ביותר שפגשתי עד אז. היתה גם את המתווכת שקראה לי ׳חמוד׳ בטלפון, ולא כי היא עפה על הגוף המסוקס שלי, אלא כי היא סתומה שחושבת שהיא מדברת עם חבר שלה. ** בארה״ב, הנסיון היה טוב יותר, אבל לא שונה בהמון: המתווכת הראשונה לקחה אותי לבתים שהיא רינדמה החוצה ממסד הנתונים, לא היה deep dive להבין מה הצרכים של המשפחה, פיננסים, העדפות. בגדול בדקה מה זמין להצגה והסיעה אותנו. באחד הנכסים קלטתי שיש פסי רכבת מעבר לגדר, אני קלטתי, זה שפעם ראשונה בחייו רואה בתים פרטיים לרכישה. תודה באמת. המתווכת השלישית היתה הכי פחות incompetent, היא כן הקשיבה בגדול למה שאנחנו מחפשים, והיה לה ידע סביר בנוגע לדברים מסביב לעסקה. רכשתי איתה את הבית הראשון, ועוד מס׳ נכסים לאחר מכן. ** כיום אני, לא נעים לומר, בעל רשיון תיווך בעצמי. לקח לי זמן רב להגיע להחלטה להוציא אותו מהסיבה שאני מאוד לא מתחבר למקצוע, באימפלמנטציה הנוכחית שלו - ולא רציתי להיות associated עם זה. מנגד, בדיוק מהסיבות שאני שונא את מה שקורה בשוק הזה - נפלה התובנה שזה שוק שממש בשל ל disruption. בהינתן שבשנה הראשונה שלי עם רשיון הגעתי לאן שהגעתי אז אני כנראה עושה משהו בסדר 😅 בדיוק שלשום היה אצלי אירוע all hands לחברה שלי, שנבנתה סביב הוואקום שזיהיתי שיש בשוק: רוב המתווכים מתעסקים במכירות, לא בייעוץ. רוב המתווכים יודעים (במקרה הטוב) לסגור עסקה, אבל לא מבינים באפיון / אנליטיקה / מימון / שיפוץ / ניהול (או בכלליות: מוצר). ישבו אצלי אנשי שיפוץ בבית ושמעו הרצאה על למה הכל מתחיל ונגמר בחווית הלקוח, ולמה חייבים להחזיק בסטנדרט יושרה מסוים כי אין שום טעם להרוויח עוד כמה גרושים על גב הלקוח, כשבמקום זה אפשר לגנרט לו המון ערך והוא בתמורה יגנרט לנו 5 לקוחות נוספים תודות לשביעות הרצון. אבל נשים שניה את כל זה בצד. מתווך טוב, אמור לחסוך ללקוח הרבה יותר מאשר העמלה. הוא אמור לעשות את זה דרך יכולות מו״מ חזקות יותר (כשיש פיירוול בין המוכר לקונה, המוכר מקבל פחות נתונים - ואפשר לשפר עמדה). הוא אמור לעשות את זה דרך זיהוי מרכיבים לא טובים בנכס לפני/אחרי כניסה לחוזה ויכולת לשלוף את הלקוח החוצה. הוא אמור לעשות את זה דרך הבנה של צרכי הלקוח מול האלטרנטיבות בשוק - אני רואה אלפי נכסים ומאות עסקאות, אי אפשר להשוות את הנסיון הזה ברצינות למישהו שהתחיל להסתכל בזילו(=יד2) לאחרונה (או בכלל). לפני חודש שכנעתי לקוח שלי להגיש הצעה ב$50,000 פחות ממה שהוא רצה להגיש, כי הצלחתי לשנורר מידע מהצד של המוכר, והעסקה יצאה לפועל. דה פקטו, חסכתי לו הרבה יותר מהעמלה. יש לי המון לקוחות שהגיעו אלי כשהם ״יודעים מה הם רוצים״ ובפועל בסוף ביצעו עסקה שונה לגמרי, כי עשינו deep dive ו research עליהם ועל השוק, הראתי להם אופציות ושכונות שלא חשבו עליהם, ובסוף בהינתן הנתונים שלא היו להם מלכתחילה הם קיבלו החלטה שונה. ללקוח אחר חסכתי עשרות אלפי דולרים במשכנתא, כי למרות שהוא עשה סקר שוק מטורלל ודיבר עם עשרות מלווים, זיהיתי את הבעיות במה שהציעו לו וחיווטתי אותו למלווה שנתנה לו תנאים עדיפים וחסכה לו עשרות אלפי דולרים (אובייקטיבית, לא סובייקטיבית, מוצר המימון כאן הוא בנוי סביב ריבית קבועה ולכן אפשר להוכיח את זה מתמטית). במילים אחרות: מתווך טוב לא אמור למכור, הוא אמור לייעץ ולאפטם. הוא אמור להתעלם לחלוטין מהעמלה ולהתמקד בערך. הוא אמור להאיר את כל הפינות החשוכות שלא ברורות לאדם שלא ביצע עשרות עסקאות בחייו. או אם אני משווה לחוויה שלי: המתווכת שלי היתה תמיד מתמקדת ב״מה טוב בנכס״, בעוד שאני קודם ולפני הכל מתחיל ב״מה רע בנכס״. את הדברים הטובים הלקוח רואה בלאו הכי, אחרת לא היינו מגיעים לנכס מלכתחילה... הבעיה המרכזית בתחום היא שיש misalignment בתמריצים, כי העמלה נגזרת ממחיר הנכס, והעמלה עצמה מתקיימת רק כשהעסקה נסגרת. התחום הזה מאוד קשוח, כי מי שלא חותם בלעדיות (כמוני) עלול להשקיע שעות רבות באנשים שבסוף יכולים ללכת עם מישהו אחר ברגע האחרון, שזה בעצם הפסד כספי לכל דבר ועניין. לכן מי שחי את הכאן ועכשיו (margin) עלול להתבלבל ולחשוב שהתפקיד שלו הוא לסגור עסקה. מי שחי את העתיד (scale) יודע שהתפקיד שלו הוא לגנרט ערך ולסגור עסקה אופטימלית. בשורה התחתונה, אין בכלל ספק שמתווך טוב יחסוך ללקוח הרבה יותר כסף מהעמלה (זה מאוד קל), הבעיה המרכזית היא איך מוצאים אנשים טובים בתחום הזה.