Derish

תודה על השיתוף! אהבתי את המסחרית של איווקו משנות התשעים, שנקלעה לשם איכשהו בתחילת הסרטון והחזיקה את המספר של איטליה על 1 כמעט עד הסוף. 🙂 הופתעתי לראות שתוצרת קוריאה לא פופולרית שם יותר. ידוע שהמדינות לא חברות גדולות, אבל יחסי מסחר מפותחים תמיד היו ביניהן. מחקר קצר מעלה שזו כנראה תוצאה של משבר פוליטי מ-2017, יחד עם תפיסה בעייתית של המותגים הקוריאניים כעדיין לא איכותיים ברמה של יפן אבל כבר לא איכותיים מספיק כדי להצדיק פרמיום מעל תוצרת סין. מעניין לראות אם הם יעשו קאמבק מתישהו בעתיד.

נושא היעילות כבר הוסבר, אז אם נחזור לשאלות המקוריות שלך - אתה מערב פה כמה פרקים שונים בהיסטוריית המוניות הישראלית. מוניות מרצדס היו פופולריות ועדיין נפוצות היום אצל נהגים שהם גם בעלי הרכב והמספר. זכר לתקופה שבה להיות נהג מונית היה מקצוע מכובד ומכניס, ואנשים היו מוכנים לשלם הרבה כסף על מוצר יצוגי ובנוי לתלפיות משום שזה היה המשרד שלהם על גלגלים. השוק אז היה גדול, ההנחות לנהגי מוניות היו מפליגות, ומרצדס הייתה הסטנדרט המקובל כאשר סובארו, מיצובישי ופז'ו חלקו ביניהן את מה שנשאר. פה ושם קיימים יחידי סגולה כאלה גם היום, אבל אפילו הם ברוב המקרים כבר מצאו מכוניות עם יחס עלות-תועלת גבוה יותר, עקב ירידה ברמת האיכות הגרמנית ועלייה משמעותית ברמה של תוצרת שאר העולם. באמצע שנות התשעים, מותגים אירופאיים עממיים יותר תפסו את מרכז הבמה - משום שזה היה תור הזהב של מנועי הטורבודיזל (שקבוצת VAG הובילה עם ה-TDI) אבל גם בכלל שהפרסטיז' של המקצוע נשחק והרבה בעלי מספרים העדיפו להשכיר אותם לנהגים מזדמנים ביחד עם מכונית זולה ופשוטה יותר. תוצרת יפן וקוריאה כבר נהייתה פופולרית יותר מאמצע שנות האלפיים ואילך. בשלב זה המקצוע התקבע בתרבות הישראלית (שלא בצדק) כדי בזוי וחסר כישורים, כך שהגיעו אליו בעיקר שולי האוכלוסיה, בדומה למלצרות שחדלה להיות מקצוע אמיתי והפכה להיות חלטורה זמנית בדרך למשהו 'רציני' ומכניס יותר. טויטה היא החוליה האחרונה בשרשרת, כאמור בגלל ההיבריד. ואני יכול לומר בפרספקטיבה רחבה יותר שגם בספרד למשל, הקורולה והפריוס נהיו בשנים האחרונות המוניות הכי פופולריות - במיוחד אצל נהגים מהגרים שצריכים לשכור מספר ולרכוש את הרכב בליסינג. ואמנם נהגים מקצועיים משלמים מחירים די שונים מהלקוח הרגיל, אבל אני רוצה לשוב ולחזק את הנקודה לגבי הבדלי האיכות - מרצדס הולכת בשנים האחרונות בכיוון מאד שלילי, עם ירידה באמינות ובאיכות ההרכבה (שלא לדבר על מנועים שמשותפים עם רנו וניסאן) ע"מ לפנות לפלח שוק רחב, צעיר, ועני יותר שרוצה להרגיש כאילו קנה מוצר פרמיום. בפועל, בתור מי ששוכר עשרות מכוניות בשנה, אני יכול לומר שפורד פוקוס 2021 וקוגה 2024 הרגישו לי הרבה יותר איכותיות, מוצקות ומתנהגות ממרצדס CLA של אותן שנים. היום פולקסוואגן טיגואן עממי יחסית בנוי יותר טוב ממרצדס של לפני עשרים שנה, ואפילו סקודה או סיאט מציעות את אותה איכות הרכבה, בידוד וחומרים שלפני עשור אפשר היה למצוא רק בפולקסוואגן או אאודי. כל התעשייה מתכנסת לקראת רמת איכות ממוצעת גבוהה למדי, וההחלטה מה לרכוש הופכת להיות בעיקר מונעת רגשות וסטטוס, כי מעשית כבר אין כמעט מכוניות גרועות על הכביש, למעט חלק מתוצרת סין.

שלו... או של אחיו התאום, שכולם חשבו שנהרג בתאונת סקי מסתורית, אך הגופה מעולם לא נמצאה? 🤪

לא כזה רחוק... לינקולן LS במדי יגואר. דווקא שני דגמים חביבים למדי, כל אחד בדרכו. חבל שלא האריכו ימים.

עד הרגע האחרון קיוויתי שלאחר פתיחת הברגים תמצא שם דלת עם קליפס לגישה מהירה. 😅 שמח שמצאת פתרון, עכשיו בוא נראה אם המכשיר יחזור לתפקד כמו חדש.

בוא נדבר אחרי שתיסע קצת על הפיקנטו או ה-i10 עם הגיר הספציפי הזה. לא הטכנולוגיה באופן כללי, אלא איך שהיא מוטמעת בדגם המדובר. הדבר הכי קרוב שיצא לי לחוות היה סמארט דור א'. יש שם גיר ידני פרופר שצריך לתפעל באופן קבוע כמו על אופנוע, רק בלי דוושת קלאץ'. עוזבים את הגז, מחכים שניה, מעלים או מורידים הילוך. קצת חריג אבל עובד טוב סה"כ בתנועה עירונית או פרברית. דורש התרגלות, אבל אמא שלי למשל הייתה יכולה ללמוד את זה תוך מספר שעות או ימים ולא הייתי חושש לתת לה אוטו כזה. לעומת זאת, הפיקנטו מעמידה פני אוטו אמיתי שיכול להתנהל חלק בכל מהירות ועם כל משתמש, נותנת לך אשליה של גיר אוטומטי (כי מוט ההילוכים נראה ככה), ואז מביאה לך כאפה לפנים. מילא זה שהיא קצת איטית בכביש, אבל בעיר היא פשוט בועטת באמצע הנסיעה ומפחידה את הנהג, ואז כשמגיעים לעליה - מידרדרת כמו רכב ידני, רק שאין לך דוושת קלאץ' כדי להחזיק אותה במקום. אז אם אתה אדם נורמטיבי ולא חבר בקארספורום, המחשבה הראשונה שלך היא שמשהו ברכב תקול ואיך בכלל יוצאים מסיטואציה כזאת? נראה לך שהנהג הממוצע זוכר איך עושים זינוק בעלייה, ועוד ברוורס? זה מצב אמיתי שהיה לי עם פיקנטו שכורה בחניון חיפאי כלשהו, וזה אוטו שלא הייתי נותן לאמא שלי או לאף אחד אחר במשפחה שאינו נהג מקצועי. במצב כזה, המרחק בין בלבול רגעי לבין ה'אובדן שליטה ברכב' שאנחנו קוראים עליו בעיתונים קצר מאד. גם אני שמעתי לאורך עשרים שנות פורום את כל הסיפורים על הטויוטה וה-DSG והפורד פוקוס, וחשבתי שזה מוגזם ואנשים סתם דרמטיים מדי ונהגים גרועים. אבל כשניסיתי את הפיקנטו הזאת לפני כמה שנים, במיוחד לאור נסיון קודם על פיקנטו ידנית ואוטומטית-פלנטרית, זה הרגיש כמו חומר לתביעה יצוגית ולא סתם איזה קוריוז קטן. לשמחתי אמא שלי (שהפיקנטו שימשה אותה כשבועיים בתור רכב חלופי) לא הגיעה למצבי קיצון כאלה אלא סתם ציינה שהיא מאיצה לאט, אבל אני כן חוויתי את זה והסקתי את המסקנות.

היו לנו פה כמה דיונים לגבי תכניות המנויים של יוטיוב, אבל רוב השרשורים הרלוונטיים כבר ננעלו אוטומטית ולא ניתן להקפיצם. בזמנו כתבתי באחד מהם: אז אני לא יודע מתי בדיוק, אבל לאחרונה (ולפחות פה בספרד) יוטיוב הציגה תכנית חדשה בשם פרמיום לייט. היא לא כוללת צפיה ברקע (סרטונים לא ימשיכו להתנגן אם תעברו לאפליקציה אחרת בנייד) ולא גישה ליוטיוב מיוזיק, אבל כן מחסלת את הפרסומות. ובמחיר של 8 יורו לחודש במקום 12, בשבילי כאדם שצורך את רוב התוכן שלו בפלטפורמה הנ"ל, זה היה דיל מספיק טוב כדי להצטרף. לצערי, הרבה מהערוצים שאני צופה בהם בוחרים לעשות 'אינטגרציה' פרסומית במקום או בנוסף לתשדירים של גוגל, ובשביל זה אני עדיין נאלץ להשתמש בתוסף המצויין Sponsor Block שמסנן אותן בהצלחה רבה. אבל כבר לא צריך להילחם עם ההגדרות ועדכוני הגרסאות של AdBlock, Ublock, Ghostery ,לפתוח דפדפן נפרד, או לתת לאפליקציה בסגנון של Vanced גישה לא מוגבלת לטלפון ע"מ לצפות באיזה סרטון או שניים. התחלתי חודש ראשון בחינם, אעדכן פה אם אראה שיש בעיות או מגבלות ששווה לדבר עליהן. וכן, אני יודע שיש תכנית משפחתית משתלמת ושבישראל כל העסק הזה זול יותר, כך שאין צורך להגיב עם המידע הזה. פשוט קחו את הרשום לעיל בחשבון אם שקלתם להצטרף והמחיר הגבוה של התכנית הרגילה (למשתמש יחיד) הוא מה שעצר אתכם עד כה. לידיעתכם ושימושכם.

אתה לא כזה חכם ואין צורך להציג את כולם סביבך כמטומטמים. בין המגיבים פה (והמשמיצים את הגירים האלה לאורך ההיסטוריה) יש אנשים עם עשרות שנות נסיון על כל דבר מאופנוע וטרקטור עד משאית ואוטובוס, עם שלל מכוניות פרטיות באמצע. אם הם אומרים שהפתרון הזה בעייתי אז הוא בעייתי, ולא בגלל שהם לא למדו לנהוג בו נכון או כי הם 'רגילים' למשהו. ואם רכב נמכר/מושכר כאוטומט אז הוא צריך להתנהג בהתאם, לא לדרוש יחס מיוחד שרק יחידי סגולה יכולים להבין.

לא בדקתי, אבל סביר להניח שגוגל או הבינה המלאכותית שלו ידעו לתת לך מידע עדכני.

חוויתי טראומה דומה לפני מספר שנים עם הפיקנטו, ולמיטב הבנתי אותו גיר מגיע גם ביונדאי i10 הנוכחית. באירופה קוראים לו automated manual transmission או AMT בקצרה, ואכן מדובר בסכנה בטיחותית במקרים מסויימים (למשל זינוק בעלייה ברוורס), במיוחד לאנשים שרגילים לגיר אוטומטי רגיל או אפילו רובוט דו-מצמדי. הנושא לא עשה פה כותרות משום שרוב הרוכשים של מכוניות בתקציב הזה בורחים בגיר ידני, ולא בכל מדינה השיקוץ הזה נמכר בכלל. בישראל זו ברירת המחדל, אבל רוב הרוכשים לא מבצעים נסיעת מבחן וגם כשכן לא ממש דוחפים את הרכב למצבי קיצון, אז קונים כי זה 'אוטומט' ולומדים לחיות איתו.

עקב פופולריות הדיזל עד לפני עשור, באירופה עדיין אפשר למצוא את הדלק הזה בכל תחנה (בניגוד לארה"ב למשל) ובמחיר נמוך מעט מזה של בנזין. כל לימודי הנהיגה עדיין מתבצעים על רכבי ICE ידניים, לכן אם מישהו יציע את אותו דגם עם מנוע דיזל ותיבה ידנית קצת יותר בזול, אנשים יקנו אותו. יש גם שוק גדול של ציי רכב שעושים הרבה קילומטרים בשנה, וגם שם לדיזל יש קייס כלכלי. המכשול העיקרי כיום הוא תקנות זיהום האוויר, לכן כל עוד היצרנים ידאגו להעביר את המנועים האלה סרטיפיקציה של יורו 5 ומעלה - למשתמש כנראה שלא יהיה אכפת כ"כ איזה דלק למלא.

עם פגושי מרפסת אמריקאיים למהדרין, כשלעצמו פריט היסטורי.

שמח לשמוע שזה המצב היום. כנראה שבעבר זה לא היה כ"כ חלק וידידותי למשתמש, או שהיה כשל הסברתי אם לא ידעתי את כל זה אפילו בתור דובר עברית. (הנושא נדון לא פעם גם עם המשפחה והקולגות)

לא הורמונים, אבל אצלי למשל התפתחה אחרי כשנתיים תופעה בשם אפידידימיטיס (דלקת יותרת האשך) שממה שהוסבר לי, נוגעת לאינסטלציה שבה הזרע מבשיל ונאגר. מה שקורה שם זה שגם אחרי ואזקטומיה האשכים ממשיכים לייצר זרע, אבל הוא לא יכול לעבור דרך הצינור שנחתך ולכן נוצר לחץ בתוך היותרת. זה עלול לגרום לנפיחות, תחושת נוקשות, או במקרה שלי - לגוש שמרגיש כמו אשך שלישי שצמח על אחד מהשניים הקיימים. בד"כ זה משתפר מעצמו כשהגוף סופג את הזרע והלחץ מתאזן, אצלי המחזור לוקח שבוע-שבועיים וחוזר על עצמו פעמיים או שלוש בשנה. שני האורולוגים שהתייעצתי איתם מאז עשו אולטרסאונד ופסקו שאין צורך בהתערבות כירורגית נוספת. לטענתם זו תופעה מוכרת אך נדירה למדי, שמשפיעה על אחוז חד-ספרתי של הפציינטים. אז אמנם זה לא נעים והייתי שמח להיפטר מזה, אבל כשאני שומע על תופעות פיזיולוגיות אחרות שקורות לאנשים בהגיעם לגיל 40 אני מבין שאלו 'דמי מנוי' נמוכים יחסית תמורת החופש והשקט הנפשי שהניתוח נתן לי.

כאמור, לא בכל תחב"צ. אני כבר לא זוכר בדיוק איפה, אבל במספר הזדמנויות יצא לי להשתמש באמצעי תחבורה שלא היה בהם קורא כרטיסים מותקן, או שהיה אבל לא קיבל 'ערך צבור', או שהיו מגבלות אחרות מעבר לתקלה טכנית נקודתית. ואני לא מדבר על מוניות שירות. אולי זה פשוט נבע מריבוי החברות הפרטיות בעשור האחרון שמספקות שירותי תח"צ ולא כולן מסונכרנות ביניהן. כמו כן, ברוב המדינות המפותחות שעברו תהליך דומה אפשר עדיין לקנות כרטיס נטען שאינו דורש הזדהות, בעוד שבישראל למיטב זכרוני הרב-קו הוא אישי ולא ניתן להעברה. ואם אינני טועה, גם לא ניתן להזמין אותו בלי תעודת זהות מקומית (למשל באמצעות דרכון). המירסים הראשונים הגיעו עוד בשנת 2000, אבל הם היו כלי עבודה כבדים ומיושנים אפילו במונחים של אז - מה שגרם להרבה אנשי קבע לרכוש טלפון פרטי קומפקטי בנוסף ולעתים קרובות להשתמש בו גם לשיחות בענייני עבודה. אני מדבר על הרענון הגדול של 2005-2006, כשהמכשירים הצבאיים הוחלפו לדגם מתקפל של מוטורולה בצבע כחול וישרו קו (או לפחות התקרבו) עם ההיצע בשוק האזרחי. מדובר היה בקפיצה משמעותית בתחום הת"ש, בדומה לרענון צי הרכב וצעדים אחרים שנעשו באותה תקופה כדי לשמר כוח אדם איכותי שהתלבט אם להישאר בקבע או לנסות את מזלו בחוץ.

תודה. אמא דריש נשארת חדה כתער גם בגיל שבעים פלוס, ממשיכה להניע את גלגלי הכלכלה הישראלית תו"כ סירוב עיקש לצאת לפנסיה, ואחד מתחביביה הוא לבזבז את זמנם של הרמאים האלה ולהביאם לדמעות בתום השיחה. פעם אחרונה שבדקתי, אף אחת מאפליקציות החובה הישראליות (רב-קו, מוביט, פנגו) לא קיבלו כרטיסי אשראי זרים ולא דיברו אנגלית מלאה. כל נסיון לגרום להם לעשות את זה נגמר בחשיפת מכלול הבאגים שהמפתחים לא טרחו לפתור כי מי הולך להשתמש בזה בכלל. אני מתאר לעצמי שזה הולך ומשתפר עם השנים, אבל אין שום דרך רציונלית להצדיק את זה שמלכתחילה עצרו את המזומן וגם לא נתנו אפשרות לשלם באשראי, עם או בלי קשר לתיירים. זה פשוט עבירה גסה על אלפבית של UX ונגישות בפיתוח טכנולוגיה חדשה, במיוחד כאשר מדובר בשירות ציבורי שקהל היעד שלו הוא... כולם. אם אתה לוקח משהו מהמשתמש, אתה אמור להציע אלטרנטיבה שוות ערך - והורדת אפליקציה זה לא זה. בשנים הראשונות עוד היה כרטיס פיזי שאיכשהו אפשר לקבל בתור חלופה הולמת, אבל אז חיסלו גם אותו. וואלה יופי. היום כשאני מבקר בארץ אני עדיין מסתובב עם הכרטיס שלי ויכול לשלם איתו במקומות מסויימים, אך לא בכולם. לכן אני נאלץ ללכת הרבה יותר מהמתוכנן ברגל, או כשמדובר בגיחות קצרות - ליסוע ללא תשלום בתח"צ ולהסתכן בקבלת קנס. מעניין מה עושה מי שאין לו סמארטפון.

ספציפית פלאפון, מותג הנוער/חיילים שלהם escape, ורשת הבת מירס לפני שזכתה במכרז הצבאי ב-2006 היו פעילים בעיקר בתוך הבסיסים, לכן התנאים שהציעו שם דווקא היו מאד תחרותיים. מי שפעל בתמח"ת למיטב זכרוני זה כל מיני מפיצים עצמאיים, שהיו מקבצים את מיטב החוזים הארוכים והמסועפים מכל ספקי הסלולר דאז ומלחיצים עוברי אורח לחתום עליהם עם כל מיני מבצעי 'רק היום'. בכלל, זה היה עולם אחר של הוראות קבע ותקופות התחייבות שכבר הספקנו לשכוח ממנו. בתחום הזה (כמו גם במחירי הסלולר והכיסוי הגאוגרפי) ישראל די מובילה בעולם, משום שהשוק צמח והתפתח די מהר לבגרות הנוכחית שרוב המדינות עוד רק בדרך אליה.

עברת על כל עמודי השרשור? היו פה כמה אנשים שכתבו על הפרוצדורה באופן די מפורט. אם יש שאלות ספציפיות - תרשום כאן או בפרטי ונשתדל לענות. בגדול מדובר בהליך מהיר ופשוט למדי כמו הוצאת שקדים או תיקון ראייה בלייזר. החלק המעצבן זה הלוגיסטיקה של לאונן לתוך כוסית לפני ואחרי כדי לוודא שזה עבד כמו שצריך, וזה שיש קצת נפיחות ורגישות בשבועיים הראשונים אז רצוי להימנע מפעילות פיזית מאומצת. לשם פרופורציה - זה הרבה פחות טראומטי מברית המילה שעברתי בגיל 5, ובתום התהליך הלכתי ברגל רבע שעה לרכבת ואז נסעתי לבד הביתה, ללא צורך במונית או ליווי של אדם נוסף. כדורי נורופן סטנדרטיים ללא מרשם הספיקו כדי להקהות את הכאב כשההרדמה התפוגגה. למרבה האכזבה, לא קיבלתי שום תעודה או 'כרטיס סריס' שאפשר להראות בעתיד לשותפות פוטנציאליות. מצד שני, זה אחלה פילטר לבדיקת אמינות כשהן מתקשרות לספר לך שהן בהריון וטוענות שאתה האבא.

אכן, נתקלתי בטמטום הזה שחייבים רב-קו או אפליקציה כדי לשלם באוטובוס - מאד לא נוח למבקרים ולמי שלא דובר עברית. יפה שאחרי עשור וחצי נזכרו להוסיף את האופציה. חיילים לא שילמו על נסיעה גם אז, אבל מן הסתם כרטיס החוגר שלהם תמיד היה בארנק שבדיוק נגנב, ובלעדיו אפילו על מדים בד"כ לא איפשרו לנסוע בחינם. אף פעם לא הבנתי מדוע הנהגים התעקשו כ"כ על החוגר, לאור העובדה שהוא מעולם לא נסרק ולא תוקף ולמעשה איש לא באמת עקב אחרי הסטטיסטיקה של כמה חיילים וכמה נוסעים בתשלום עלו על כל אוטובוס. אבל כל מדינה והתיאטרון הלאומי שלה - בישראל זה החוגרים באוטובוס והמאבטחים בקניון, בארה"ב זה ה-TSA ואנשי משמר הגבול שמחרימים את הסנדוויץ' שלא סיימת בטיסה, וכו'.

עוד תופעה נפוצה מאותן שנים, כשכרטיסי הנסיעה היו עדיין כרטיסי נייר פיזיים (הרבה לפני ה"רב-קו") והסמארטפונים עוד לא היו בכל כיס: 1. "כרטיסיות" ו"חופשי חודשי" במחירי מציאה זו הייתה התרמית הנפוצה ביותר. נוכלים היו מסתובבים ליד הקופות הרשמיות של "אגד" או "דן" (או ליד המדרגות הנעות) ולוחשים לעוברים ושבים: "יש לי חופשי חודשי/כרטיסייה שנשאר בה חצי, רוצה ב-50 שקל?" הזיוף: אלו היו כרטיסים שהודפסו במדפסות לייזר איכותיות בחדרים אחוריים בתחנה. הם נראו כמעט זהים למקור, כולל הלוגו והצבעים. הנפילה: הנוסע היה עולה לאוטובוס, והנהג – שהכיר את הכרטיסים שלו בעל פה – היה מזהה מיד שהנייר דק מדי, שהצבע דהוי או שהמספר הסידורי חשוד. הנוסע היה נשאר בלי הכסף ובלי נסיעה, ולפעמים גם עם איום בהזמנת משטרה מצד הנהג. 2. שיטת ה"מיחזור" (הכרטיס המשומש) נוכלים היו אוספים כרטיסי "חופשי חודשי" או כרטיסיות משומשות מפחי האשפה בתחנה. הטכניקה: הם היו משתמשים בחומרים כימיים (כמו אצטון או ממיסי דיו) כדי למחוק בעדינות את התאריך או את ניקובי הכרטיסייה, ומדפיסים או מחתימים תאריך חדש. העוקץ: הכרטיס נראה מקורי לחלוטין (כי הנייר אכן היה מקורי), אבל ברגע שהנהג היה מעביר עליו מבט בוחן או מנסה לנקב אותו, הזיוף היה נחשף. 3. עוקץ "החייל שנתקע" (הגרסה האנושית) זו לא הייתה תרמית של כרטיס פיזי, אלא סחיטה רגשית: אדם (לפעמים לבוש במדים מרושלים או פשוט נראה "מסכן") היה ניגש לאנשים בתור לקופה או ברציפים וטוען שאיבד את הארנק וחסרים לו "רק 20 שקל לכרטיס הביתה לקריית שמונה/אילת". אנשים טובים היו נותנים לו כסף, והוא היה עובר לקורבן הבא. חלק מהנוכלים האלה היו "מרוויחים" ככה מאות שקלים ביום, כשהם מעמידים פנים שהם בלחץ להספיק לאוטובוס האחרון. 4. כרטיסים גנובים מדי פעם היו "נעלמות" חבילות של כרטיסיות ריקות ממשרדי המכירות או מנהגים. אלו נמכרו ב"שוק השחור" של הקומה הרביעית. הבעיה הייתה שחברות התחבורה היו מדווחות על המספרים הסידוריים הגנובים, והנהגים היו מקבלים רשימה של כרטיסים "פסולים". לגבי מס' 3 - בתור חייל ומפקד זוטר אז בעצמי, הייתי נוהג להפנות את החיילים ה'מסכנים' האלה שבדיוק איבדו את הארנק לקצין העיר. מעניין אם היום זו עדיין אופציה והמושגים 'קופת נתקעים' ו'בית החייל' עדיין קיימים.

כנראה שפשוט לא היית קהל היעד שלהם. יש לי הרבה זכרונות חלקיים בנושא, לכן שאלתי את ג'מיני כמה שאלות מנחות וביקשתי שיתן לי פירוט קוהרנטי. יצא קצת ארוך מדי כדי להדביק פה, אבל אתה מוזמן לקרוא אם זה מעניין: https://gemini.google.com/share/55fd1553fc4f

ממה שזכור לי מיטבתה בעיר של נתניה, לא הפסדת הרבה. 😉 ערוץ מעניין, אבל הבחור מצטרף למגפת ה'סטוריטלינג' ומרבה במילים היכן שאפשר היה להעביר את אותו מסר תוך 5-10 דקות. הייתי שמח לראות סדרה שלמה של סרטונים כאלה על התרמיות שהלכו בתחנה המרכזית החדשה בת"א בתקופת השירות שלי (2004-2007).

זו הסיבה היחידה ששקלתי ליסוע, בשביל חוויית הריזורט המפואר שמעולם לא התנסיתי בה. אז אתה אומר שגם את זה אין שם? 😏

אני מזדהה כצ'רקסי.

כל הדיבורים אלה על אורח חיים בריא הזכירו לי מודעה נוסטלגית: או גורם לך לרצות להתאבד, כשאחרי כל הנסיונות לרדת במשקל פתאום אתה עולה בחצי קילו או סתם נשאר חודשים באותו מקום.