GoRide

אלו חלק מהמיגונים השומרים על הרכב בעת המשלוח. זה מצטרף ליריעות ניילון על משטחי הפח החשופים, גומיות, ספוגים וכו'. הכל כדי למנוע נזק בעת השילוח. כל אלה מוסרים בעת הכנת הרכב ללקוח.

הנהג הראשון צודק. תורים בחנויות למשל, מתאחדים לתור אחד מול הקופות והניגשים לקופה הראשונה שמתפנת. הדברים יזוזו הרבה יותר מהר אם הראשון יחכה בכניסה ויכנס למשאבה הראשונה שמתפנת, מאשר להמר על משאבה וליצור מספר של תורים.

אפרופו נוזל רצפות: בנוזל רצפות יש גם אחוז מסוים של אקונומיקה, שלדעתי לא עושה טוב לצבע.

ImNewHere, תגיד, שצבע הקירות שלך בבית מתקלף, וחלקי טיח נופלים עליך מהתקרה, אתה מתקן או פוטר את זה ב"שטויות. זה לא פוגע בשימושיות הבית"? כשאתה קונה כרית לספה באיקאה, אתה לא מוטרד לשאול היכן עובר הגבול? היום כרית באיקאה, מחר כלי אוכל בטולמנס ובסוף ספה בהביטאט! ובכלל, למה לגור בבית ולא באוהל. שהרי, כל הבתים המפונפנים האלה עם האלומניום הבלגי והריצוף האיטלקי הם סתם מיותרים. אוהל עושה את העבודה בדיוק באותה צורה.

http://www.al-galgalim.co.il/index.php?action=product&productid=5227 אין לי נסיון עם החנות הספציפית או המוצר הספציפי הזה. אבל המחיר נמצא בצד השפוי. להבנתי, זה אינו גגון מתנפח אלא גגון ספוג, וזה דווקא יתרון. השאלה אם הוא מסוגל להתקפל. זה כדאי לבדוק. זה גגון מתנפח ללא משאבה במחיר נמוך יותר: http://www.alexsander.co.il/product.aspx?p_id=12924

גגון מתנפח לדוגמא: http://shop.lametayel.co.il/cgi-bin/lametayel/104620.html?id=VG2zfYX7 המותג "הנדירק" הוא מותג מוכר, המחיר כאן כולל משאבת ניפוח, ולכן הוא גבוה מאוד. תוכל לקנות מוצר מקביל, ללא משאבת ניפוח (כי אין שום בעיה לנפח עם הפה), ממותג לא מוכר ובאיכות נמוכה יותר, גם במחירים של 150-200 ש"ח. הגגון המתנפח נמצא ארוז בתט המטען, ובזה היתרון הגדול שלו. לא צריך לתכנן מראש להרכיב אותו. הוא פשוט שם. הוא עזר בהובלה מהאיקאה בצורה מוצלחת. קל מאוד לעגון אליו וקל מאוד לעגון אותו. המשקלים שאליהם הוא מותאם על פי המוצהר על הקופסא נמוכים משמעותית משמקלים האמיתיים אותם הוא מסוגל לשאת. החסרון המהותי שלו: הוא פוגע בפעולת כריות הוילון, ולכן מאוד לא מומלץ לשימוש ברכב עם כריות כאלה. גגונים פשוטים אוניברסלים יתאימו לכל אוטו. בגלל זה הם אוניברסליים. החסרון שלהם, הוא שהם מתלבשים על מסגרת דופן הדלת, ולכן שורטים את האוטו. מעבר לזה הם נראים רע, שורקים בנסיעה, ומאבדים גומיות וחלקים תוך יומיים. אבל הם עושים עבודה זהה לגגונים במחירים מחומשים.

אין לו יותר מומנט (כי לשניהם יש אותו קג"מ מומנט) אבל הוא יותר גמיש, כי הוא מספק יותר מומנט לאורך רצועת סל"ד רחבה יותר.

החוק התקף אומר שאם הרכב לא נמכר תוך 12 חודשים מיום כניסתו לארץ, חייב היבואן לקנות אותו בעצמו. כלומר אתה יד 2, והיבואן הוא יד ראשונה. המשמעות היא, שביום שבו תרצה למכור את הרכב הוא יתומחר לפי מחירון יד 2 ולא יד 1, וממחירו תופחת הפחתה בגין שימוש ע"י חברה ע"פ הקבוע במחירון. מבחינה רישויית, אין הבדל בין רכב כזה לבין רכב ששימש יבואן לנסיעות מבחן, ולכן כדאי מאוד לבקש מהיבואן לצייד אותך במסמך רשמי שאומר שקיבלת את האוטו עם 0 ק"מ והוא מעולם לא שימש לנסיעות במסגרת היותו רכב חברה. זה יכול לעזור במשהו בעת התמקחות עתידית עם קונים. אין כאן שום סיכון. יש כאן רק שאלה כלכלית: מה עדיף? לשלם מחיר מלא על רכב יד 1, או מחיר מופחת על רכב יד 2 עם יד 1 חברה. לדעתי ההבדל הכלכלי יהיה מינורי. אתה תמכור אותו בזול יותר מרכב מקביל יד 1, אבל גם קנית אותו בזול יותר. מול רכבים מקבילים שהם יד 2, יהיה לך יתרון של ק"מ נמוך (כי אתה יד 2 עם קילומטראז' של יד 1). מבחינה טכנית יש הגיון ברכישת רכב שעמד 12 חודשים בבונדד במחיר מופחת, ולא לשלם מחיר מלא על רכב שעמד 10 חודשים בבונדד.

בלי קשר למחיר ולשיפוץ הגיר, אני סולד מהרובוטית. הידנית עדיפה עשרות מונים, גם בהתנהלות עירונית. למה הוא מבקש מחיר כ"כ נמוך? רק כי זה חבר טוב?

הימים שבהם היה כבוד לאישה... http://en.wikipedia.org/wiki/Mich%C3%A8le_Mouton אפילו יוהא קנקונן רעד כשהיא עברה. [video=youtube;kiHZasfFB-s] ובנימה רצינית: חלק עיקרי ממצב הנשים הוא בגלל הנשים עצמן. מחשבה בוראת מציאות. כשמחנכים אישה שהיא נהגת גרועה, ואז היא עושה טעויות של כל נהג מתחיל (גבר או אישה), ומסבירה לעצמה ש"זה בסדר, היא אישה והיא נהגת גרועה", היא ממשיכה להיות נהגת גרועה גם בהמשך. אין לזה שום קשר ליכולות האמיתיות שלה כאדם.

תוכל לקנות גגון אוניברסלי ומאוד איכותי ממותגים כמו THULE. יתרונם של אלה: שקט יחסי בזמן נסיעה, משקל קל ואיכות ייצור גבוהות. החסרון: מחיר גבוה בלי פרופורציה. גגונים אוניברסליים ממותגים סיניים חסרי שם, תוכל למצוא כמעט בכל טווחי המחיר והאיכויות. כמעט כולם נראים רע, עשויים רע, עושים המון רעש בנסיעה, אבל עולים באופן יחסי מעט מאוד. פתח ZAP וקנה את הראשון שתמצא. כולם מאוד דומים. המחבר האוניברסלי אוחז את מסגרת החלון, ולכן יוצר שריטות בקורת החלון. פתרון מסוג אחר, הוא הגגונים המתנפחים. היתרון הגדול הוא שלאחר השימוש ניתן לקפלם לקופסא קטנה שתשב בתא המטען עד השימוש הבא. הם לא מרעישים, ההרכבה מאוד פשוטה, וכל עוד לא צריך להעביר משקלים כבדים הם עושים את העבודה מצוין (מנסיון). נדרש לשמור עליהם מפני תקר (מסופקת מדבקת אטימה במקרה של תקלה). החסרון: בזמן שהם מותקנים פעולת כריות הווילון נפגעת לחלוטין, ולכן הם אינם מומלצים לשימוש במכוניות עם כריות וילון.

מדבר על אימהות. same same לגבי אבות.

נכון. הטענה שעלתה כלפי הקביעה החדשה, כמו גם לגבי זו הקודמת שדיברה על שנתיים, היא שמדובר בכסת"ח. ברור שעדיף לנסוע נגד כיוון הנסיעה, גם לילד בן 10. אבל טכנית, מושבי כל המכוניות אינן רחבים דיים כדי להתאים לילד בן 3 שיושב הפוך. טכנית, זה פשוט בלתי אפשרי (בהנחה שהמושב עגון כך שהוא צמוד לגב הספסל האחורי), כי אין מקום לרגלי הילד הגדול. כאן: http://www.cpsafety.com/articles/stayrearfacing.aspx אפשר למצוא מידע שתומך בעניין ההושבה ההפוכה עד גיל 3. אבל אפילו באתר הזה, שמו תמונה שממחישה את קיומה של הבעיה. לתימני: שים לב בתמונה האקראית שמצאתי כאן, איך הילד חגור. מחבר החזה נמצא בקו בית השחי, ולא נמוך ממנו, והרצועות מתוחות כך שאין אפשרות לילד להשחיל יד מתחת לרצועה. אם הוא עושה זאת, או שמחבר החזה נמצא נמוך מדי, או שהרצועות לא מתוחות מספיק. מתח את הרצועות עוד, עד שיהיו צמודות לחלוטין. אל תדאג, הילד לא יחנק ולא ימעך.

אם ילד בן שנה מסוגל להשתחל החוצה מהחגורות, פירושו של דבר שהן לחלוטין לא מהודקות. מתוך הנחה שבסלקל שלך יש חגורות עם 5 נקודות עגינה (סלקלים עם 3 נקודות עגינה הם בעיקר מדגמים ישנים ומאוד לא מומלצים בכל מקרה), פשוט הדק את את החגורות עוד יותר עד שחגורות הכתפיים יהיו צמודות לבית החזה בצורה שהילד לא יוכל להשחיל את הידיים דרכן החוצה. הקפד שהסלסל יהיה בזווית שוכבת ככל הניתן ולא זקופה. ע"פ החוק, ילד עד גיל שנה יהיה כשפניו נגד כיוון הנסיעה, וכדאי להמשיך לחגור כך גם מעבר לשנה. הסיבה אינה משקל או גיל. הסיבה היא שלפעוטות שרירי הצוואר (ובכלל כל שרירי הגוף) הם חלשים יותר משל מבוגר. לכן בעת תאונה הראש של יוטח קדימה בעוצמה שיכולה לגרום נזק. ממליץ לך להתאמץ להמשיך לחגור אותו נגד כיוון הנסיעה מאחור, ולהתגבר על המחשבה ש"ילד בוכה=הורה לא טוב". בדיוק להפך. אתה הורה טוב ואחראי יותר כשאתה מקפיד לחגור אותו נכון.

במקרים שהצגת יש הבדל בין התנהגות נפשעת בכוונה תחילה (גניבת אור אדום) לבין טעות/רשלנות (לא החלטתי עדיין אם המילה רשלנות היא מתאימה) של שכחת ילד ברכב. רשלנות מכוונת תהיה להשאיר את הילד באוטו באופן מודע, "כי זה רק לדקה", או כי "האוטו בצל והשארתי חלון קצת פתוח". במקרה של רשלנות מכוונת או התנהגות נפשעת בכוונה תחילה, יש להעניש ללא פשרות.

רועי, אני מסכים איתך לגמרי. בגלל זה אין לי תשובה חד משמעית לגבי לא לתת עונש, ואם כן לתת עונש, איזה עונש לתת? זאת לא החלטה מוסרית פשוטה. להכניס הורה לכלא, תפגע בכל המשפחה ובכל שאר הילדים שלא נפגעו. ולא מדובר בהורה שפשע בכוונה תחילה, אלא בהורה שטעה. הטיעון של רשלנות כאן הוא מורכב יותר מהרגיל. לא מדובר בהורה שהשאיר את הילד ברכב מונע ביודעין שקיימת סכנה, או בנהג הסעות שחלק מתפקידו הוא לסרוק את הרכב בסוף יום והתעצל לעשות זאת. מדובר בהורה שלא רצה להשאיר את הילד באוטו, ובטח שלא רצה לפגוע בו. אבל כתוצאה משכחה - שהיא תכונה אנושית בסיסית - קרתה תוצאה טרגית. לא מדובר בפעולה חזרתית, של הורה ש"שוכח" כל יום כל היום לתת לבן שלו לאכול, להורה ש"שוכח" לחגור את הילד ברכב וכו'. מדובר בטעות חד פעמית שלא במתכוון. בגלל זה אין לי תשובה חד משמעית מה נכון לעשות. שום עונש? איזה מסר מערכת המשפט מעבירה לציבור? אדם שהיה תחת אחריותך נפגע ואתה לא תענש? אי אפשר להרשות את זה. ברור שהמסר החד משמעי הוא שלהורה יש אחריות מלאה (100%) על הילד, וכל מה שקורה לילד זה באחריותו הבלעדית של ההורה, כל שכן מדובר בתוצאה ישירה של מעשיו (או אי-מעשיו). מצד שני, מה העונש הראוי? מאסר? עונש כזה יפגע בכל המשפחה כולה. האם ראוי ונכון שרוצח, אנס, גנב והורה אומלל ישבו יחד תחת אותה קורת גג ויסבלו מאותו העונש? שירות לקהילה אולי? טיפול בילדים יתומים? באמת שאין לי תשובה חד משמעית.

עזוב את החוק. רק אתה מדבר על החוק. כולנו מדברים על הסכנה שאתה מאלץ את הבת שלך לעמוד בה בעל כורחה.

שוב, עדיין, אני מתעקש על הנקודה הזו: למה צריך להגיע למצב הזה של עייפות, תסכול, העלבות? אם היא מראה סימנים של חוסר סבלנות, פשוט עוצרים בצד, שולפים אותה מהרכב לכמה דקות, מרגיעים, וממשיכים הלאה. עושים את זה לפני שהבכי הופך לקוצר נשימה. זה נכון לגבי כל ילד, ונכון עוד יותר בילד שיש לו עניין רפואי כמתואר על ידך. לבן שלי אין שום עניין רפואי חוץ מקוצים בתחת. לזכותו יאמר שהוא מפתיע אותי לא אחת עם סבלנות ארוכה מאוד. אבל גם אצלו זה נגמר בשלב מסוים, והבכי מתחיל. ואז עובר לצרחות. ואז לזעקות סירנה. עצירה בצד מתבקשת גם ברמה הבטיחותית (אני פחות מרוכז כשהוא צורח מאחור) וגם ברמה החינוכית (אני לא מפקיר או מתעלם ממנו. אני מודע לצרכים שלו.כהורה אני מחויב לתת לו מענה). אבל להתיר לו את החגורה כדי שהבכי יפסיק זה בדיוק כמו לתת לו למזוג לעצמו מים רותחים רק כי אין לי כוח לקום מהכיסא. אני עדיין לא הצלחתי להבין, על אף העניין הרפואי שלה, מדוע אתם בוחרים בפתרון הקל והלא חינוכי של התרת חגורה, ולא בפתרון הקשה יותר של לעצור בצד. באיזו זכות, אתה כהורה, מרשה לעצמך לשים את הבת שלך בסיכון חיים ברור, בלי שתהיה לה יכולת בחירה או תגובה? במה זה שונה מלהשאיר את הילדים שלך יושבים באוטו מונע עם מזגן?

בדיוק בגלל זה המערכות האלה רעות לנו. אנחנו בני אדם. מצופה מאיתנו שנתנהג כמו בני אדם. לא כמו מכונות. אני לא חושב שפשע כזה מחויב ענישה. אני מסכים שהורה ששכח את הילד שלו ברכב אינו רוצח. ואין הורה מועד. העדתי על עצמי שכהורה חוויתי כמה קל לשכוח את הילד באוטו. מצד שני, מה כן אפשר לעשות מלבד חינוך והסברה והעלאת מודעות? אולי כלום.

אני עדיין לא הבנתי למה היא צריכה להכחיל. התפיסה שלי אומרת שאני כהורה, אני המבוגר, אני האחראי, אני המנוסה, ולכן אני מוביל את התהליך (בין אם זה תהליך גמילה או תהליך חינוכי אחר כמו ישיבה חגורה ברכב). שוב, אני מוביל את התהליך. לא הילד. אני לא תלוי תלוי ברצון שלו, בשאיפות שלו, ובדעות שלו על העולם בכלל ועל חשיבות החגירה ברכב בפרט. אני מתחשב בדעתו במקומות שבהם יש לו יכולת החלטה וגם זה עד גבול מסוים (מה לאכול, מה ללבוש, על איזה כסא לשבת). אני לא שואל את דעתו בנושאים או תהליכים שבהן אין לו יכולת החלטה. בניגוד לפאלו, אני כן שיפוטי. אני שיפוטי, כי אין כאן עניין של "דעתי" ו"דעתך". יש כאן עניין עקרוני, שבו אתה שם את הדעות הפרטיות שלך (שאתה קורא להם "השיקולים שלי") לפני החוק. וזה מצב רע. כי זה חסר גבולות. ואני שיפוטי גם מהסיבה, שיש חלופה. יש אפשרות אחרת. יש דרך שבה תשיג שני ציפורים במכה אחת: גם תמנע הכחלה של הילד, וגם תשיג חינוך. אבל אתה בוחר לא להשתמש בפתרון של עצירה בצד, כי "אתה עייף", וכי "זה כבר פעם רביעית שהיא משתוללת ככה", וכי "הרגע נכנסנו לעיר ועוד שניה נגיע הבייתה", וכי "ממש חם בחוץ ואין לי כוח לצאת מהאוטו" וגם בגלל ש"מה אני אחפש חניה עכשיו באמצע העיר??". אז אתה בוחר בפתרון שעושה לך חיים קלים. והוא ממש לא לטובת הילדה, שחייה נמצאים בסיכון שנכפה עליה ללא בחירה. בלי קשר, ואולי דווקא עם המון קשר, אני מאוד ממליץ על שני ספרים שפרסמה דפנה תייר "גמילה מחיתולים", ו"סמכות הורית". מאוד ממליץ לעיין ברעיונות שהיא מציגה שם. זה כ"כ טריוויאלי ועם זאת כמעט מהפכני.

שאלתי אותך קודם ולא ענית? מתי לדעתך יגיע הזמן? מה יהיה הסממן שיגרום לך להגיד: "עד אתמול זה היה בסדר, ומהיום כבר לא?" מה גורם לך להאמין שהתקפי הבכי יגמרו ולא יתגברו?

אני מסכים איתך מאוד. לדעתי הורה, שלא מזהה את הסכנה במצב של השארת הילדים ברכב מונע - בהנחה שלא חי כל השנים על אי בודד ומנותק מהעולם - בוחר לעשות זאת כי קל ונוח לו מאוד להתעלם מהסכנה. הילד לא ייחנק למוות. הוא ידרס למוות אולי, אבל לא ייחנק.

זה בטוח. זה מה שהופך את העולם הזה למקום מעניין לחיות בו, לא? הטכנולוגיה יכולה לעזור לנו מאוד כהורים. מצד שני הטכנולוגיה יוצרת קשר מכני ביני לבין הילד. אני כבר לא מחויב לזכור אם הוא באוטו או לא, כי יש צפצוף שיזכיר לי. אני כבר לא מחויב לדבר איתו, להיות איתו בכלל בקשר, כי יש מסך טלוויזיה שישתיק אותו בנסיעה. אני כבר לא מחויב לבדוק לו את החיתול, כי יש היום חיתולים שמחליפים צבע כשהם מלאים. וכו' וכו'. איפה הגבול? היו גם הורים מרעיבים. שנשים חיישן שמזהה כשהילד רעב? צמא? עייף? או שהכי פשוט להשכיר אופר, שיטפל בילד, ויתן לנו בסוף שבוע דו"ח שמראה שהילד עדיין חי. אני מגזים בכוונה, כי אני חושב שככל שיותר טכנולוגיה מעורבת, כך האחריות של ההורה מוסרת והקשר הורה-ילד נחלש. אני לא חושב שאנחנו צריכים לחיות בתקופת האבן, אבל צריך לדעת להשים גבול ולהחליט מתי ההתערבות הטכנולוגית פוגעת בנו. לא אמרתי שיש צורך להוציא את הילדים מחזקת ההורים. אמרתי שאם נדרשת ענישה, זו הענישה היחידה שאני יכול לחשוב עליה. שכחה ברכב, בניגוד לעבירות אחרות שקשורות בהפקרת בטחון הילדים, לא נעשית במודע או בכוונה. לכן הן מסובכות לענישה.

אני לא רוצה להעביר את האחריות של כהורה, למכשיר חשמלי. אני גם לא חושב שזה נכון לעשות ברמה הערכית, ברמה המוסרית וברמה החינוכית. המדינה צריכה להשקיע בחינוך ההורים לאחריות על הילדים שלהם. זה נכון גם בהיבט של שכחה ברכב וגם בהיבטים אחרים של החיים. הענישה היחידה האפשרית - אם בכלל - זה הוצאה של שאר הילדים מחזקת ההורה, לא כעונש להורה אלא כאקט של הגנה על הילדים.

אני לא רוצה להבין את זה. יש הורים ששוכחים את הילד באוטו הרותח, אבל לעולם לא ישכחו באוטו את הנייד. לך תבין. זה השיקול שלהם.