יבגניפ

הסינים מכינים סיבוב נוסף?

לפני כמעט 20 שנה. וברור, אני לא חושב שיש 100% דיוק. אבל קשה להשוות את זה לחברה אזרחית גם, כי בעוד שבאזרחות היו אומרים למועמד "לא" אם היה מישהו יותר טוב, הצבא אמור לגייס אותו לאנשה. לגבי קצונה והתאמה לקצונה - לגמרי, יש בצבא המון קצינים שהם כמו הדמות של הבת של גדעון סער ב"המפקדת" - אם ראית.

אני חושב שהפעם מר ספריאל צודק. איפה בעולם יש תחבורה ציבורית מתפקדת שהיא מופרטת? (הדוגמא הכי קרובה שאני מכיר זה jr ביפן, שחלק ממנה בבעלות המדינה ועיקר הכסף שלהם הוא מנדלן) וכן, תכנון זה שם המשחק. וזה חוזר גם לשרשור השכן. כולם רוצים לגור קרוב למה שהם צריכים - עבודה, לימודים, קניות פנאי. לא רק פוזה וקפה שרוף. כשמתכננים ערי שינה - זה פשוט לא קורה. גם בערים אירופאיות "קלאסיות" הפרוורים נראים כמו נס ציונה. וגם בארה"ב. וסביר שגם במזרח (אם כי ביפן יש כמה יוצאות דופן).

או, סוף סוף תובנות של ילד גדול. כל הכבוד

כמה חודשים, והמטרות שונות. יש לצהל תהליך מוסדר ומובנה של איתור ומיון. הן לא צריכות להיות פסיכולוגיות, הן צריכות לדעת לעבוד לפי התהליך הזה. ואני לא מומחה גדול, אבל אני חושב שצהל דווקא עושה עבודה לא רעה בזה. לפחות בהתבסס על מה שאני חוויתי או מכיר

דווקא הצבא זו דוגמא ממש לא טובה לדעתי. הבנות שם עוברות סינון והכשרה די ארוכה, יש תהליכים יותר מובנים ממה שיש בהרבה חברות אזרחיות.

יש תפקידי hr שונים, ומי שמחפש את המועמדים ויוצר איתם קשר ראשוני זה באמת סוג של טלמרקטינג, אבל לא בהכרח זה מי שקובע אם המועמד יגיע לעבוד בסופו של דבר בחברה.

העניין עם כל מכוני הבדיקות האלו הוא שהם לא יכולים וכנראה גם לא מנסים לבדוק התאמה של אדם למקום המאוד ספציפי שיגיע אליו, וזה לדעתי פער שפוגע בכל יתרון אחר שאולי יש לזה. מצד שני, כנראה שבאמת יש לא מעט תפקידים בהם זה בכלל לא משנה, וכל מה שצריך זה לענות על סט של שאלות מאוד גנריות על הבן אדם (״האם יש סיכוי שיגנוב ממקום העבודה?״ וכו׳), ובשביל זה אולי המכונים על המבחנים שלהם מספיקים.

כן, הסיכוי שדווקא בישראל המציאו את מבחני הדינמיקה הקבוצתית הוא 0. וזה גם לא קשור לשאלות על חיים אישיים.

לא לגמרי עונה על התאור שלי מהפוסט הקודם, אבל הנה לדוגמא. אתה יכול לחפש גם כתבות מלפני הקורונה. יש עדויות של אנשים שעברו לכל מיני מושבים בשביל כביכול השקט והירוק, ובסוף בקושי רואים את המשפחה שלהם כי הם בפקקים כל היום.

טוני סופרנו שכן שלך? או שירו בו בסוף?

באסה לגמרי. השתיים הראשונות (ואני מקווה האחרונות) שנגנבו בעשור בערך שהמותג הזה קיים בארץ. חוץ מזה היו כמה סיפורים על גנבה של חלקים.

איפה אתה גר ליביו, ולמה לא מנהטן? יקר מדי?

זה לא רק זה. זה הזמן האבוד שאף אחד לא יחזיר לך. גם אם יש תחבורה ציבורית מדלת לדלת, אבל הנסיעה היא של שעה - בעייני זה די קקי

לא, האמת שאכלתי בויטרינה שלוש פעמים בחיי. האחרונה היתה ב-2018.

שכחת שאני מוציא הכל על שכירות, קפה וחביתות שרופות בתל אביב?

לא זוכר מתי נעלמת בדיוק. כמה התבאסת מהחיסונים מאחד עד עשר? מזל שיש אינפלציה להתנחם בה, אה?

יש לא מעט כתבות שפורסמו גם אחרי הקורונה וגם לפניה, שבהן אנשים מספרים איך נראות חוויות היוממות שלהם, וכמה הם מקריבים בשביל אשליה של חיים באיזה שכונה חדשה שנמצאת כאילו במרחק 20 דק' מכל מקום. מי שעושה נסיעות מהסוג הזה, לא משנה מה התפקיד, לא משנה מה הכסף, בסבירות די גבוהה מקריב את עצמו ואת המשפחה שלו, אם יש לו, לטובת העבודה. לדעתי, זה לא שווה את זה.

אם אתה יכול לעבוד רק יומיים בשבוע במשרד אז אולי כן. אבל גם אז, בעייני זה מבאס. בעבר הייתי צריך להגיע פעם בשבוע בממוצע לירושלים. הייתי הופך את זה למיני טיול, עם עצירה בלטרון, לפעמים קצת נס הרים. אבל בסוף זה עדיין היה גורם לי לסיים את היום משמעותית מאוחר יותר, עייף יותר, לרוב גם עצבני יותר אחרי הנהיגה. למרות שאני אוהב לנהוג, והייתי מגיע לאזורים האלו הרבה יותר פעם רק בשביל הנהיגה. האידיליה התכנונית ברחבי העולם מדברת על עיר 15 דקות (יש הסבר כאן, לא בטוח אם ההסבר אידאלי). אני לא מתכנן ערים ולא אדריכל, אבל אני מניח שזה מודל מאוד מאוד מוגבל ולא ריאלי ל99.9% מהאנושות. אם אני מסתכל על היוממות שלי היום נטו אז זה בין 25 ל-40 דק' בכל כיוון בדרך כלל. ואני מאוד לא הייתי רוצה להאריך את זה. בטח אם יום העבודה שלי היה יותר מ-9 שעות. בטח לא ברכב, אבל גם לא בתחבורה ציבורית. ופה צריך להכניס עוד כוכבית, ולהגיד שזה לא רק הזמן, אלא גם באמת מה זה כולל ואיך. גם זה שאני לא יוצא היום מהבית, עולה על כביש מהיר, ומסיים במשרד, אלא עובר בעיר בדרך - זה משהו שאני מאוד אוהב. עריכה: לדעתי כמובן חשוב לחבר את כל זה לאיך שנראה היומיום שלך שלא סביב העבודה - מה חשוב לך בסביבה שלך וכו'

כן, עבודה מהבית זה לגמרי גיים צ'יינג'ר, אני שומע על לא מעט אנשים עכשיו שמרגישים שיכולים להגשים חלום של חיים בכפר בנגב, בגולן ואיפה לא.

אני לא משלה את עצמי לגבי שום דבר. אני זוכר מה שכתבת בעבר, את השרשורים שפתחת או כיכבת בהם. אני זוכר מה כתבת לפני עמוד, אני רואה את רוח הדברים אצלך. אני זה לא הסיפור. גם בדיון הזה אני בעיקר מגיב. נכון. צריך למצוא נקודת איזון. מצאת? אתה לא קורא. לא אמרתי שהויתור על רכב ביוממות חסך לי אישית יותר מדי כסף. הוא כן (אני עושה עכשיו כ-7-8,000 בשנה, בעבר הייתי על סדר גודל של 15,000) אבל זו לא הנקודה. עם זה אני מסכים. וזה גם מתחבר למה שאמרתי לאורך כל הדרך. אתם מתווכחים על סטראוטיפ.

ברור, רוב החיים של רובינו מורכבים מפשרות מכיוונים שונים. בעולם מושלם ללא גבולות ומגבלות אני הייתי מעדיף לגור בלונדון או טוקיו. ומצד שני, אם הייתי מחיפה דווקא - מאוד לא בטוח שהייתי ממהר לעבור לתל אביב. אבל זה לא העניין. אם אתה רוצה לנהל דיון למה כל אחד נמצא איפה שהוא נמצא - זה משהו אחד. אם אתה רוצה לנהל דיון על עקרונות קצת יותר אובייקטבים - זה משהו אחר. שוב, משיכה לעיר מרכזית, גדולה, שמציעה אינספור הזדמנויות בכל תחום, זו לא המצאה של "היפסטרים הזוים בני למעלה מ-30" בתל אביב. כמו שכתב natco, יש עקרונות דומים שקיימים כאן וקיימים גם בקובנט גרדן או שיבויה או מקומות אחרים. וזה אחלה שהם לא מעניינים אותך. אבל זה אותם העקרונות בדיוק במקומות שאתה טס אליהם, משום מה, כשאין קורונה ומתלהב מהם וכותב עליהם סיפורי מסע. ובדרך כלל, המקומות האלו זה לא בדיוק האשדוד של גרמניה, או החולון של צרפת. וברור שבדרך כלל הם גם יהיו יקרים יותר. ולא כי כולם מטומטמים חוץ מההוא שגר איפה שגר כי אין לו ברירה, ומנסה למכור לעצמו שהוא פיצח את השיטה. אתה לא יכול להסיק ממקרה אחד על הכלל. אין ספק שמי שמרוויח מעט מאוד ובוחר לחיות באזורים הכי יקרים צריך להתפשר על משהו אחר. ואולי יש כאלו שבוחרים שלא, ומחכים שההורים יכסו את החובות - אני לא יודע. לי לא יצא להכיר כאלו.

התחושה שלי היא שזו ביקורתיות בשם ביקורתיות על משהו שנתפס כסמל. כמו (אין לי אנלוגיה יותר טובה, אל תעלב) שבמהלך המלחמה בעזה עכשיו היו מלא פוסטים ברוטר שאשכרה שמחו שנופלים טילים בתל אביב, כי צריך להראות לצפונבונים הנהתניים האלו מה זה העולם האמיתי. אני לא מכיר אף אחד כזה. מעולם לא הכרתי. גם איזה "בור"? מאיפה וממה? אתם מתעלמים מאינספור פרמטרים ובונים סביב זה איזה סיפור שאני לא מצליח להבין. לא כל מי שגר בתל אביב הוא שכן של טרנספורטר ומוציא 10,000 בחודש על 50 מטר במגדל שופוני. לא מעט אנשים כאן גרים עם שותפים, מתפשרים על שטח ומשלמים פחות. לא כולם גם רואים בזה חיסרון, בטח עד גיל מסוים. ויש אנשים שנהנים לחיות עם חברים. כן, רוב הדירות במצב די פח. לא לכולם זה גיים צ'יינגר. כי מרחב ההזדמנויות בעיר גדול יותר. וזה ה-יתרון הכי גדול של כל עיר בעולם - לא עוד בית קפה או מסעדה טרנדיים. ממש ממש לא. וזה כולל מיני דברים - קשרים חברתיים, קרייה, לימודים, זוגיות - מה לא. וכן יש פה לא מעט אנשים שעובדים כנתוני שירות במסעדות, ברים, בתי קפה, חנויות. ורובם ככולם לא יסעו עכשיו כל יום מאשדוד שעתיים בערב ואחר כך בלילה בשביל עבודה מזמדנת כזו. רובם לא צריכים רכב, בטח לא ביומיום. רובם כנראה לא מוציאים אפילו על תחבורה ציבורית מה שמוציא מי שנוסע כל יום ברכבת מחיפה לתל אביב. כן, הם כנראה לא חוסכים יותר מדי בעבודת מהסוג הזה. אז מה? הם לא היו חוסכים שום דבר גם אם היו חיים בירוחם. כי גם הצע העבודות היה יותר מצומצם, גם השכר יותר נמוך. זה נגזר מהמקצוע או העדרו.ולא כולם רופאים, מהנדסים מוצלחים עם תואר שני. לא כולם גם הולכים להיות כאלו. ... אפשר גם לדבר על אובייקטיביות מסוימת עד מחר. אפשר לספר עד מחר בבוקר איך זה שמתפתחים בעולם כבר אלפי שנים מרכזים אורבניים שהם תמיד היו ויהיו יקרים יותר, כי הם מציעים יותר. זו הרי לא תחושת בטן. יש תחומי מחקר שלמים שעוסקים בזה ומסבירים את זה מכיוונים שונים. אבל באמת. שכל אחד יעשה מה שהוא חושב שטוב לו, ויהיה מאושר. זו גישה יותר בריאה מלרטון על אחרים כי הם עניים שמעזים להרים את הראש, או כי הם לא מסמנים על עצמם איקס גדול בגיל 30.

לא אתה לא. כי אתה ממשיך לענות לא על מה שאני אומר. לא ויתרתי על רכב. ויתרתי על שימוש יומיומי בו. אגב, רק ל-49% ממשקי הבית בתל אביב יש רכב. סתם, שתדע. ולא כולם זה הומלסים מהמשרד שלך ביד חרוצים. כן, זה משום מה לא נשמע מפתיע. אתה העלת את הנושא, עם המתיקות הרגילה שלך ("מטומטמים", "לייף סטייל", "היפסטרים", "נלחם בציפורניים"). כשכתבת שאתה הולך לקנות באשקלון לא באתי לספר לך מה אני חושב. כי זה מיותר ולא יתרום לך דבר בחיים, נכון? ... אני לא "נלחם" על שום דבר. אני מסביר לך, כי אתה לא מבין, ולא מכיר, מה היתרונות של החיים בעיר גדולה ודי מתפקדת. ולמה אני בוחר לחיות באחת, בדיוק כמו שהייתי עושה בחו"ל. וזה לא מסתדר לך, כמו כל טענה אחרת שלא מתכנסת לכך שהחיים זה מרמור וצריך עוד מגפה ומלחמה עולמית. כתבת בעמוד הקודם שאתה איפה שאתה יכול להרשות לעצמך. זה באמת בסדר. החיים הם לא תחרות. אבל זה גם כל הסיפור, ושם את המרמורי החמוד שלך בפרופרוציה הנדרשת ובמקום המדויק. ומפה אתה רק יכול לצמוח ואולי ללמוד להיות שמח עם מה שיש לך, ולא רק לכעוס על מה שיש לאחרים. בהצלחה. הדיון הזה נהייה הזוי ומיותר אפילו לסטנדרטים הנמוכים שלי. יוממות ארוכה זה עדיין חרא, גם כשזה במדינה עם תחבורה ציבורית מטרופת כמו יפן. כי זה שעות מהחיים שלך שהולכות לפח ואתה לא מתוגמל עליהן בשום צורה שהיא. אני לא יודע כמה כאלו יש. אני בטוח שהמלצרים בבתי הקפה או המסעדות לידי הם לא מיליונרים. אבל רובם הם גם צעירים עד גיל 30. מנחש שחלקם גם למודים, כי זה לא כזה נדיר. וגם ההוצאות שונות. כן, יש אנשים שלא חוסכים בכלל גם בגיל יותר מבוגר, ואז נבעטים החוצה ברגע שיש משבר כלשהו. וגם זה לגיטימי. חסכון זו לא מטרה בפני עצמה בחיים. לפחוןת לדעתי. אה וכתבתי את זה מלא פעמים בעבר, אבל בעולם מושלם אין סיבה שחיפה לא תתן פייט לתל אביב.

לא אמרתי שכל אחד יכול לוותר על רכב - מהסיבות שפרקש פירט בדיוק. לא אמרתי גם שכולם מוותרים על רכב ביוממות - לא כולם עובדים בתל אביב גם ממי שגר כאן. כמובן, יש לא מעט מכורים לרכב פרטי גם שנוהגים בעיר כי ככה. אבל זו בעיה שלהם. מה שכן אמרתי הוא שאצל רבים זה לא נדרש. ואתה לא מצליח אפילו לחשוב על הרעיון הזה, כי אתה חי בעולם אחר לגמרי, שבו זה לא קיים. וזה מסוג הדברים שאתה לגמרי לא מבין לפני שאתה חי אותם. גם אני לא הבנתי שזה אולי ה-יתרון של מגורים ועבודה באותה העיר, לפני שהתחלתי לעבוד בתל אביב. אני יכול לנהוג לעבודה. יש לי חניה. אני לא רוצה. כי זה מיותר. כי יותר נח ונעים לשבת באוטובוס, לשתות קפה ולבהות בסביבה, או לקרוא קארספורום. ולא להיות דרוך כל הזמן, עם עצבים ולחץ אינסופיים. מה שאתה מתאר במשפט הראשון מאפיין את חייהם של מאות אלפי ישראלים, שנאלצים למרוח את היום שלהם כדי להתחמק מפקקים. זה לא יתרון או הישג. אני קם משמעותית יותר מאוחר ממך, סביר שהיום שלי גם נגמר לפני. עם כל החפירות על דיזנגוף, אבן גבירול והמסגר, אני מגיע לעבודה בנסיעת אוטובוס של 25 דק', ומבלה פחות זמן ביום ביוממות. מסכים שזה מבאס שבונים יותר מדי במקביל. ועדיין, אם היית גר כאן ועובד ביד חרוצים - לא היית סובל מזה כמו שנדמה לך מבחוץ. בסדר, אנחנו מבזבזים זמן. אתה איפה שאתה כי זה מה שמתאפשר לך, כמו שאתה כותב. לצבור מרמור על מה שעושים אחרים או איך שאחרים חיים לא יעזור לך.