בקייץ של 1979, גרתי אצל הורי בסן-פרנסיסקו, מחכה לגיוס לקורס טיס. יום אחד אמא שלי אמרה שיש חבר בעבודה שמטיס בסופי שבוע, והוא הציע שאצטרף אליו. מבלי לשאול הרבה שאלות, כמובן שהסכמתי. בדרך דיברנו ארוכות, והסתבר לי שהמטוס שלו זה super decathlon - מטוס אווירובטיקה. בשלב זה עוד לא הטמעתי את המשמעות של העניין, וכשה צעיר ותמים עליתי למטוס.
בשלב ראשון הוא נתן לי לשחק קצת, ואח"כ לקח את ההגאים. מאותו הרגע ראיתי את האופק, השמיים והקרקע מכל כוון אפשרי פרט למקובל. אני לא יודע כמה זמן נמשכה הטיסה, אבל מאחר ועד לאותו רגע חייתי בקושי 18 שנה, הייתי צריך לראות את חיי עוברים מול העיניים מספר פעמים. בלופ ההפוך הכפול ראיתי את הגננת ברכה בפעם הרביעית, והיא אמרה לי שילדים נורמלים לא עושים דברים כאלה. כשנחתנו התקשתי ללכת ישר, אבל כמובן שחייכתי ואמרתי שהיה נהדר.
נמרוד