מה זה ישראליות?
הישראליות של היום היא בדיוק מה שאנשים מפחדים ממנו. כולם מחפשים ליכוד תחת המושג ישראלי, אבל כל היופי בחברה הישראלית היא הרב-גוניות.
עד שנות ה-60/70 הייתה בארץ מדיניות של כור היתוך לכל דבר. מוסיקה מזרחית לא הייתה ברדיו, מכיוון שנחשבה נחותה וברברית. הישראלי הוא קיבוצניק צבר אשכנזי, שמתגייס לקרבי ועובד בחווה. זו הייתה מדיניות ממשלתית מכוונת שכולם נתנו לה יד. ילדים ממדינות המזרח שהיו עולים לארץ היו נשלחים למחנות "חינוך", בהם היו מצמידים להם מדריך אשכנזי. על סעדיה שמעתם? ככה זה היה פה פעם, וזה גם גזעני באיזו שהיא צורה. אבל, חשוב להסתכל על זה לא מבחינת נקודת מבט גזענית, אלא מתוך הרצון ליצור זהות ישראלית אחת. בשנותיה הראשונות המדינה נלחמה על הישרדותה, ומתוך מצוקות אלו הייתה שאיפה להקים תדמית של צבר, "יהודי חדש", ישראלי. התקווה הייתה שהזהות הזו תעזור ללכד את העם, ותיצור חברה אחת מלוכדת, שתדע להתמודד עם הקששיים שבהקמת מדינה. בסופו של דבר, החל משנות ה-60 בערך, לאט לאט עם הזמן, מלחמות יום הכיפורים וששת הימים, תהליכי הפרטה במשק, התקדמות טכנולוגית ועוד גורמים, יצרו חברה ביקורתית יותר שמתעניינת בעוד נושאים מלבד שאלת ההישרדות. וכך, עם הזמן, החלפנו את מדיניות כור ההיתוך להפך המוחלט ממנה. רב גוניות - הכרה בשונה ואימוץ שלו. בגלל זה, כאשר למישהו חשוב לשמר את התרבות שלו, אני לא רואה בזה משהו רע. אני לא רואה שום דבר פסול במימונה, ברוסי שרוצה ללמד ילדיו את השפה, או בתימני שמאזים למוסיקה מתימן. אדרבה, כל היופי בחברה שלנו היא הדוגמה לכך ששני אנשים שונים לחלוטין, חיים יחד באהבה וקבלה. שכנה שלי מביאה לי מופלטות במימונה, ואני מביא לה צ'יבורקי. זה מקסים בעיניי.