צחוק, צחוק אבל הפספוס הגדול של כולם פה, זה לא אם כן או לא יקימו כזו,
אלא הסאבטקסט, הנושא עליו לא מדברים, הפיל שבחדר הוא הרכבת התחתית, לפני כמה שנים
דיברנו רק על זה, אח"כ השיח השתנה לרכבת קלה, עכשיו גם זה מתחלף בקשקוש האמריקאי שהלוואי ולא יקום,
ומאומץ בהתלהבות תמימה, אז אני לא תמים כל-כך ורואה בדאגה איך הצליחו במשך שנים לגמד וכמעט להעלים לגמרי את השיח
על רכבת תחתית (בכל גוש דן, עם קוים עיליים בין הערים ותחתיים בתוכן) עד שהציבור התייאש ונכנע למיני תחליפים עלובים,
יש כתבה נהדרת בבלוג של יונתן ובר על לוס-אנג'לס העיר, ציטוט מתוכו מזכיר לי מאוד את גוש-דן
http://blogs.haaretz.co.il/jonathanweber/
"הדבר הראשון שדופק את לוס אנג'לס, ומבחינים בו מהרגע שיורדים לחוש אותה מהבלטות שברחוב, הוא שמדובר במיזם אורבני מופרך מהיסוד. העיר הזו פשוט גדולה מכדי שתוכל לשמור על אינטגרציה. היא מזכירה לי את אותם שחקני כדורסל בגובה 2.25-2.30 שצצים מפעם לפעם ב-NBA ונעים בגמלוניות נוראית על המגרש. קחו את ניו יורק לשם השוואה: גם היא עיר ענקית, אבל בניגוד לאל.איי היא מצליחה לתפקד כחטיבה חברתית ותרבותית אחת, מכיוון ש-"איבריה" השונים מנהלים מדי יום דו שיח אחד עם השני. הם עושים זאת בעיקר בזכות מערכת ההסעה ההמונית שגם אם יש מוצלחות ממנה (נניח באירופה), עדיין עושה את עבודתה ביעילות. בלוס אנג'לס התחבורה הציבורית היא בדיחה, וכשמוסיפים לכך את המרחקים הגאוגרפיים העצומים, רובעיה נשארים תלושים ומנותקים אחד מהשני. זה ההיפך מדינמיות עירונית, אלו הן מכלאות תושבים."
נשמע מוכר ?