http://www.themarker.com/markerweek/1.2472632
שיעור בהיסטוריה:
"שעה שסטנדרד אויל נהנתה משיא כוחה, יזם צעיר אחר בשם הנרי פורד הקים חברה לייצור מכוניות שחוללה מהפכה טכנולוגית. פורד האמין שביו־דלקים הם עתיד התחבורה, ועיצב את המנוע של המודל טי, מכונית הדגל של פורד וכלי הרכב הראשון שיוצר באופן המוני, כך שיוכל לפעול על דלק מבוסס אלכוהול בשם אתנול - וגם על נפט. פורד ראה בעיני רוחו ארה”ב שמייצרת את הדלק שלה מתירס, מתפוחי אדמה ומגידולים חקלאיים אחרים, ומגדלת אותו בעצמה לפי צרכיה. אבל להיסטוריה, ולג’ון ד. רוקפלר, היו רצונות אחרים.פורד ואחרים אמנם האמינו בדלקים מבוססי אלכוהול, בגלל הזמינות הרבה שלהם והקלות שבה אפשר היה להפיק אותם ממגוון חומרים, אבל רוקפלר וחבריו בתעשיית הנפט מכרו את המוצר המתחרה. בניסיון לחסל את התחרות הלא רצויה למונופול הנפט שלהם, הם הגו פתרון מקורי: חוק היובש. מ–1919 עד 1933, המכירה של אלכוהול בארה”ב נאסרה לחלוטין, כולל אלכוהול לדלקים. דלק העתיד של פורד חוסל, ונפט נותר הברירה היחידה שנשארה לנהגי ארה”ב.
במקביל, בשנות ה–30 נהנתה ארה”ב ממערכת התחבורה הציבורית הטובה והזולה בעולם. מערכת החשמליות שלה היתה כל כך מפותחת, שהיו שאמרו שאפשר להגיע מסן דייגו לניו יורק רק באמצעות מעבר מקרון חשמלי אחד לאחר. אבל יצרניות הרכב וחברות הנפט, בהן ג’נרל מוטורס וסטנדרד אויל, ראו את מערכת התחבורה הציבורית החשמלית כתחרות, ובחרו בדרך מקורית להילחם בה: הן הקימו קרטל ויצרו חברה משותפת שרכשה חלק גדול מהחשמליות הישנות והאהובות, שרפה אותן והמירה אותן לאוטובוסים. אוטובוסים שפעלו, כמובן, על נפט."