מניטובה.
כל עיניין לגופו, אבל מה שבטוח בקנדה לא חסר נהגים, חסר עובדי חינם בצורת מהגרים.
זאת אומרת, אין חוסר אמיתי בנהגי משאית, פשוט המקומיים לא מוכנים לעבוד תמורת הגרושים שהמעסיקים מציעים.
בגדול,
- צריך להוציא רישיון סמי טריילר קנדי וזה הולך ככה - תיאורה על פרייבט, טסט על פרייבט, תיאוריה על משאית, תיאורה על בלמי אוויר, טסט על משאית, טסט על בלמי אוויר.
- מי שיש לו ניסיון על סמי, יפה. מי שאין, צריך לשקר ולפברק מסמכים כאילו בעל ניסיון נהיגה.
- שכר לא לפי שעה, לפי נסועה. נע בין 28 ל 34 סנט למייל. אין תשלום על המתנה בפריקה או העמסה או מנוחה (אלא אם כן מדובר במעל 48 שעות)
- נסיעות של שבוע ומעלה מחוץ לבית, חזרה ליומיים "ריסט" וכך הלאה בלופ
- נסיעות של 800-1300 קילומטר ביום. לפעמים פיפי בבקבוק.
כמובן שאחרי שמקבלים תושבות קבע (שנתיים - שלוש, אם מקבלים) אפשר למצוא עבודה אחרת, נהג בעיר, לפי שעה. אולי אפילו להתברג לתעשיית הנפט שזה שכר מעולה++, אבל גם כאן מדובר בנסיעות לא קלות, רובן בשטח, עם סבבים בסגנון 20 ימים בעבודה(במחנה בשטח) 7 בבית.
נכון לעכשיו גם שינו חוקים לתנאי קבלת ויזת עבודה, לא לטובה.
ב 2015 יהיו עוד שינויים, אז כדאי לעקוב.
אישית,
אני וארסותי לא התחברנו כלל לקנדה. נכון, אנשים נחמדים ונטולי דאגות, זה נחמד.
אבל אפשר להתאבד כאן מרוב שיעמום. בחורף אין נפש חיה בחוץ, וגם אין מה לעשות במינוס 20 ויותר.
בקיץ שנמשך בקושי 3 חודשים גם אין באמת מה לעשות. פארק פה פארק שם, אגם שעה נסיעה עוד אגם שעתיים נסיעה וכו'.
מכיר הרבה שנשברו גם אחרי שנה ואחרי שנתיים.
להתחבר למקום זר זה לא פשוט. הידיעה שיום אחד אולי יהיה לנו בית פרטי ו 2 רכבים חדשים בחניה - לא עשתה לנו את זה.
החוויה הזאת גרמה גם לי וגם לאשתי להרבה תובנות, בעיקר הרבה יותר הערכה כלפי המושג משפחה, וכלפי מדינת ישראל.