A110

כמה פרטים על המרצדס הזו: 230E שנמכרה לסוכן מרצדס בעיר קרלסרוהה שבגרמניה. צבע לבן קלאסי, ריפוד סיינה (בז'-חום, נניח), עץ דובדבן בפנים, חישוקי אלומיניום עשרה חורים, רדיו בקר אירופה דגם 594 ורמקולים מאחור, הכנה לנגרר, תיה"ל אוטומטית ו...כן - ABS, שהוצע לראשונה ב- W123 באותה שנת דגם. לא ראיתי אזכור כלשהו למונית במקור. מספר המנוע המקורי הסתיים ב- 020743. תתחדש ובהצלחה!

ויש עוד נקודה, חשובה לא פחות לטעמי. און משפץ אמנם את טינה שלא בהיצמדות למקור, אבל מתוך כבוד אליו. הכבוד הזה הצליח להביא עניין והערכה למוצר הזה, אולי המכונית הכי ישראלית של אוטוקרס לגלגוליה, וכעובדה לעורר אחרים להחזיר לחיים - כל אחד לפי ראות עיניו וסבלנותו - יצירות מופלאות מחיפה וטירת הכרמל. סיכום הרווח עולה בהרבה על ההפסד: בזכותה של טינה נראה רום 1301 נוספות, מהן גם מקוריות יותר.

השאלה היא האם אורדן צדקו... התמונה שאון צירף מתייחסת לדגם 1971-75. כאן אין הפתעות. המסמך שצירפת לא חל כמובן על מסחריות אלו. לגבי הרומים, כאמור, מעולם לא ראיתי אות כלשהי מימין, ודאי שלא P, אבל נחכה לבדיקה נוספת.

הנייר נפלא (תביא עוד)! לגבי סימון במספר השלדה (להבדיל מסימון הסרן עצמו) - לא ראיתי מעולם כזה, בעשרות רומים שבדקתי מקרוב (או ברישומי משרד התחבורה, לצורך העניין). כוונה יכול להיות שהיתה כאן, אבל סימון בפועל?

נתחיל מהסוף. הדרישה אכן נגעה למוט מייצב. לגבי הקצאת המספרים הסידוריים באוטוקרס: אם לשפוט לפי תכיפות ההחלפה שלה, אפשר לחשוב שמדובר ביצרן של עשרה קווי מוצרים שונים, לפחות. הם עדכנו ב- 1967, ואח"כ ב- 1971 ושוב ב- 1976 (טוב, זה כבר רום כרמל). בפועל, החל בקיץ 1971 סימנה האות הראשונה את קוד המרכב, לפי המפתח הבא: P - Pick-up S - Station Wagon V - Van D - Carmel Ducas (דוכס, אבל להערכתי דווקא שריד לסימון מוקדם יותר של הכרמל כ- D) מאחר וברור שלסטיישן ולמסחרית היתה אותה שלדה ממש (ובעצם, גם ואריאנט קל של אותו המרכב), הסימן התייחס למרכב. כל שינוי שהוא בשלדה, אם היה כזה, לא בא לידי ביטוי כאן.

לגבי הטבעת האות P במספרי השלדה של אוטוקרס ורום כרמל הסיכום פשוט. האות הוטבעה רק ואך ורק בטנדרים מדגמי 1971 עד 1975. מצד שמאל, אגב... דוגמה - P34 1234 פענוח - טנדר, 1300 סמ"ק (מכאן ה- 3), דגם 1974 (מכאן ה-4). מס"ד 1234 למוצרי אוטוקרס (רק פיברגלאס!) מאז תחילת דגם 1972.

לשרון אכן היתה V-100 1967, אבל 240-950 היתה אזרחית מאז ומתמיד, ללא ספק. היא עברה רישוי בדצמבר 1966, בשעה שהואליאנטים לצה"ל עדיין לא יוצרו. הם יצאו מארה"ב ביולי 1967...גם מספר השלדה ממש לא שייך לקבוצה של 19 הואליאנטים שנמסרו לצה"ל בסתיו 1967.

כמה פרטים על הפיברית הזו, לטובת המתעניינים: סוסיתא 12 טנדר משהב"ט, דגם 1967, תוצרת יולי 1967. מנוע פורד קורטינה 1498 סמ"ק. מספר צבאי צ183128 (בערך). אחת מ- 397 מסוגה (בדיוק). נרכשה ע"י אוטוקרס ממשהב"ט ביולי 1969 תמורת 3,885 ל"י.

והנה בשנית, הפעם באיכות סבירה יותר -

ה- D4 והשוק הישראלי ראשית, כל הכבוד על השיפוץ והתוצאה! אני מצטרף למה שנכתב כאן. לטעמי, למסחרית כזו, אפורה ורבועה, יש זיקה אמיתית וחזקה למשק התחבורה הישראלי במחצית הראשונה של שנות השישים. כמה מילים על ההיסטוריה הישראלית של סדרת המסחריות 1400 ק"ג של פז'ו. כבר ב- 1958 נמנו כאן שמונה מסחריות כאלו, מהן שתיים עם סמלי Chenard et Walcker (שיוצרו לפני 1950, והופצו ברשת פז'ו). אני מניח שכולן, ובוודאי שתי D3A נוספות שיובאו אח"כ, הגיעו לכאן ביבוא אישי. היבוא הסדרתי של המסחרית לישראל נפתח ב- 1959 עם חמש מסחריות D4A בגרסת אוטובוס (נהג+12). אלו נרכשו על-ידי הלקוח המקומי המפורסם ביותר של "אף החזיר" (nez de cochon, כינוייה בצרפתית): חברת אל על. בין 1959 ל- 1964 רכשה אל על לא פחות מ- 22 אוטובוסים כאלו (17 הבאים יוצרו אחרי ינואר 1960, והיו בגרסת D4B), וכן כמה מסחריות. תמונה ברורה של אוטובוס אל על (דגם 1964) אפשר לראות כאן. תמונה מעניינת לא פחות היא זו של מסחרית D4B, אף היא במדי אל על (ליד זנבו של בואינג 707). יבוא סדיר של ה- D4B בגרסה מסחרית החל ביולי 1962 והתנהל על מי מנוחות. עד למאי 1965 יוצרו ונשלחו לישראל 77 מסחריות (ובכלל זה אלו של "אל על"). באופן לא מפתיע, חלק גדול מהן - 30 במספר - היו משנת היצור האחרונה של המסחרית הותיקה הזו, שהוחלפה בקיץ 1965 ע"י ה- J7. זו האחרונה זכתה לפופולאריות גבוהה, גם הודות לרכש משטרתי, והפכה לימים לאוטו-גלידה האולטימטיבי. אף שהוצעה בצרפת עם מנועי דיזל, לישראל לא הותר יבוא מסחריות קלות עם מנועי דיזל עד 1983, ועל כן יובאו לכאן המסחריות והאוטובוסים עם מנוע ה- 403 בנזין, בהספק מירבי של 45 כ"ס. ה- D4B החדשה ביותר שיובאה לישראל היתה אחת האחרונות שיוצרו (אחריה רק 110 מסחריות בנזין נוספות). היא קיבלה את מספר הרישוי 702-678 בחיפה, ב- 29 יולי 1965. ככל שאני זוכר, צבעיהן של ה- D4B בישראל היו אפור וירוק כהה. משפט לסיום: לוחית הרישוי השחורה של ה- D4A של נועם חצרוני משייכת אותה למחוז לוט (Lot) שחבל הדרום פירנאים. נראה שהמסחרית הגיעה למחוז זה ונרשמה בו במהלך 1969. התחנה הבאה שלה היתה בישראל.

בדקתי בעיון את 24 הלארק המתומנות האחרונות שהורכבו באילין. שש מכוניות מאלו עברו רישוי אזרחי במועד מאוחר (1969 ו- 1971). יתרה מזאת, בשלושה מקרים בוצע באותו יום ממש רישוי אזרחי גם ללארק שישה ציל', צבאיות-לשעבר. המסקנה? נראה שבין שלוש לשש לארק V-8 אכן הוקצו לצבא בתחילת 1963. להערכתי המדובר בהזמנה נוספת לזו בת 45 היחידות, של הלארק שישה ציל' מסוף 1962. המסירות האזרחיות של הלארק V-8 החלו בסוף מרץ, כחודש אחרי הרכבתן של הלארק שישה ציל' לצבא. מצ"ב מספרי הרישוי האזרחיים, לצד הצבע שבו נרשמו במאגר. יבורך כל מי שיש בידו לשפוך אור על זהותה של אחת מהמכוניות: 271-793, חום 271-920, חום 272-520, לבן 288-709, חום 291-599, לבן 296-223, ירוק בהיר

מעניין! ואת מספר הרישוי (הצבאי, הצבאי) אתה זוכר, במקרה?

הערה לגבי הלארק המתומנות לצה"ל - חיפשתי, חיפשתי ולא מצאתי כל אזכור - מפורש או עקיף - לכאלה. יתרה מזאת, עותק של מפרט ההזמנה ב- 1961 נמצא אצלי - שישה צילינדרים בהחלט. אני לא יכול לשלול לארק 1963 עם מנוע שמונה צילינדרים לצה"ל, אבל הראיות העקיפות אינן תומכות בהשערה כזו. בכל מקרה, 24 הלארק 8 האחרונות יוצרו ונשלחו ב- 20 דצמבר 1962 לישראל. כפי שאפשר להבין, המדובר בלארק 63. לרבין היו אמנם שלוש לארקים, אבל אף אחת מהן לא היתה עם מנוע שמונה. זו האחרונה (המצולמת בכתבה) מתועדת עד כדי מספר המנוע שלה (ג'נרל מוטורס, שישה ציל'). היא נמכרה ב- 1973 וקיבלה את הרישוי 321232.

היבול השבועי -

תודה על התיקון. יעודכן!

והפעם על 138 הלארקים שסופקו לצה"ל בין 1961 ו- 1967. זה לא היה סיפור פשוט... http://israelmotorindustry.org/studebaker-lark-israel-army

בשמחה! אבל אריק, איך זה שלטנדר שלך אין עוד תעודה כמו זו...? בקיצור - מס' רישוי ואי-מייל. IMI1166 AC D843-2593.pdf

המדובר ב"עבודת דיפלומה מס' 10, אורט טכניקום גבעתיים, תשכ"ט, בנושא תכנון מערכת מתלים לכרמל דוכס", מאת אמיר זיו-אב (כיום ד"ר זיו-אב). תשכ"ט היא 1968/69, ולפי הטרייומף בקו הסיום, התמונות צולמו בתחילת 1969 לכל המאוחר. ה"קונסולטנט" מטעם המפעל, אגי (אגנס) פצ'י, היתה מהנדסת באוטוקרס במהלך שנות השישים. העבודה כולה כאן - http://www.benny-aviad.com/articles/2/12

הנוסחה המופלאה הזו נכנסה לתוקף ב- 1910. אלא שאז התקיים דמיון סביר בין ההספק למיסוי וההספק בפועל. בשנות השלושים אבד כבר הקשר להספק בפועל: למכוניות קטנות (בנפח מנוע של פחות מליטר) היו כמובן הרבה יותר משמונה סוסים. ממשלת הוד-מלכותו ביטלה את הנוסחה הזו לצורך חישוב מסים ב- 1947, והחל מראשית 1948 הטילה מס לפי ערך (וללא קשר להספק). גורם נוסף לביטול היה שכדי להקטין את המיסוי (באנגליה), נדרשו מתכנני המכוניות הבריטיות ליצור מנועים עם קדח (קוטר בוכנה) קטן ככל האפשר, מה שחייב מהלך ארוך מאוד ומבנה כללי יעיל פחות משל המתחרות בחו"ל, ופגע בתחרותיות בשווקי היצוא. הבריטים היו צמאים למט"ח, והנוסחה בוטלה. אבל אצלנו הכל כנראה קורה לאט יותר...היחס ההיסטורי של 1:100 (בגדול, בגדול) בין ההספק למיסוי והנפח נשמר אצלנו עוד שנים ארוכות, בוודאי ברכב דו-גלגלי, וראו מדור "יד שניה" מ- 1982.

הנה - http://www.gahetna.nl/collectie/afbeeldingen/fotocollectie/zoeken/weergave/grid/tstart/0/q/zoekterm/israel/f/Serie_Collectie/Fotocollectie%20Van%20de%20Poll

כמובן, אבל אנחנו הרי ב- 1962 , כך שראש העירייה הוא נמיר. השברולט נרכש, מן הסתם, עבור לבנון.

אתה מוזמן לקרוא את הסיפור על הרכב המיוחד הזה כאן: http://israelmotorindustry.org/romcarmel

פנסי איתות קדמיים בעיצוב הזה אפיינו את הכרמל/סוסיתא טנדר/גלבוע (הסדרה שהחלה בגלבוע של פברואר 1967) עד סוף 1971.

וילם ון דה פול ההולנדי צילם את ערי ישראל לפני חצי מאה בדיוק. הוא עשה זאת ביסודיות כזו, עד שניתן לערוך את התמונות שלו לתוך מדריך - נדיר בתכניו ובאיכות הצילומים שלו. לפניכם מדריך המכוניות הישראליות, 1962-התשכ"ג: http://israelmotorindustry.org/israel-guide-1962

היבול העדכני -