A110

עפר שלום, ראשית, הבהרה קלה. הרכב שלך נמנה על הקבוצה השניה (מכוניות 50 עד 100) שנשלחה לישראל בשנת הדגם 1958. כאמור, בדגם 1957 נשלחו לישראל 735 יחידות, ולכן שלך נמצאת בין 785 ו- 834 (ככל שהדברים אמורים ברנו עצמה, לא בהכרח באילין!). שנית, במינוח של רנו באותם ימים, R מציין רנו, הספרה אח"כ את סוג המוצר (1 - רכב פרטי, 2 - מסחרי קל), ויחד עם ספרות שתיים ושלוש קיבלנו את שם הפרוייקט (כאן '109' - דופין ואחיותיה). הספרה הרביעית מסמנת את הגרסה, כאשר זו הראשונית והבסיסית סומנה בספרה '0' (ויש יוצאי דופן, כמובן). לכן, R1090 היא פשוט הדופין הראשונה - בצרפת וגם להרכבה בחו"ל (אילין, למשל). R1093 היתה הדופין הספורטיבית. למיטב ידיעתי היתה אחת כזו בארץ בלבד, מדגם 1961, וכמובן ממש לא בהרכבה מקומית. מאחר במקרה שלך המדובר ברכב ה- 800 לערך, שהורכב במחצית 1958 לערך, אין ספק שהוא הורכב בארץ באופן מלא. ב- 4 ביוני 1958 מכינה הנהלת א. אילין מסמך ובו מנויים לא פחות מ- 215 פריטים שמיוצרים בישראל עבור מכוניות רנו. להלן העמוד הראשון שבו.

הדופין המדוברת היא ישראלית ללא ספק. כמה נקודות בהתייחס לשאלות שעלו כאן, ואח"כ זיהוי הרכב. ראשית, בכל הנוגע לסימון רנו מתוצרת הארץ - אין כיום כל דרך להבחין בין רנו בהרכבה מקומית ובין רנו שהושלמה בצרפת. בניגוד לקייזר ולוויליס לפניהן, ולמוצרי הינו אחריהן, כאן לא היה כל סימון מקומי - זוג הלוחיות וההטבעה צרפתיות ללא שינוי. שוב - אין H, ואין KF או כל סימון אחר. התכולה המקומית, עם זאת, היתה גבוהה באופן מפתיע, והגיעה גם לקפיצי המושבים, למשל. שנית, סימון שם היצרן ברשיון הרכב עבר גלגולים שונים. כיום, הוא משוייך למאגר שמות יצרנים כהגדרתם (המגוחכת כשלעצמה, אבל זה כבר עניין אחר) במחשבי אגף מערכות מידע. מעשית, יש "רנו צרפת" ואפילו "רנו אנגליה" (כתבתי כבר שזה מגוחך?), אבל אין "רנו ישראל", ולא נראה לי שמישהו יקים גם את הגדרת היצרן הזו. לכן, השיוך שבוצע - בין אם באופן שרירותי, במחשבה תחילה או מחוסר ידע, נעשה ליצרן קיים. רנו צרפת היא בחירה טובה, יחסית... ועכשיו לרכב עצמו. מבלי לנקוב במספר השלדה הספציפי של הרכב הזה, אציין שהסדרה שבין 3021798 ו- 3021847, שכללה 50 יחידות ברציפות, נשלחה לקייזר-אילין תעשיות מתישהו בתחילת 1958 (אולי אפילו בסוף 1957). בשנת הדגם 1957 נשלחו לחיפה 735 יחידות, ובשנת הדגם 1958 - 945 יחידות. המכונית הזו משתייכת לאצווה השניה מביניהן (שכללה את המכוניות מס' 51-100). חשוב לציין שאילין לא עבדו, בדרך-כלל, בהתאמה מלאה עם החומרים שהגיעו, ולכן אין הדברים האלו משום הוכחה כלשהי למיקומה של הדופין הזו על הליין. בסך-הכל הורכבו בחיפה 2,180 דופין מדגם R1090, ומועדי ההרכבה המשוערים הם יוני 1957 - נובמבר 1959.

ועוד פרטים על היצור הראשון דווקא: כרטיסנית דן, ולא סתם: ליילנד רויאל טייגר וורלדמאסטר 1955, רישוי בתל-אביב בפברואר 1956, אולי במספר רישוי ת2730 (בכל מקרה ת**27). מרכב "הארגז" ומספר פנימי 703. במחצית שנות ה- 60 הוחלף המספר הפנימי ל- 164, וגם יחידת החזית המרכזית (הכוללת את הפנסים) הוחלפה עם הזמן. ב- 1956 הצטיידה "דן" בלא פחות מ- 30 כרטיסניות על שלדת הוורלדמאסטר, וזוהי השלישית מביניהן. האוטובוס הזה המשיך לטרטר בתל-אביב עד 1980!

הטאטרה בתמונה לעיל (ולהלן), שצולמה בצ'כיה (פראג? מן הסתם, ויתכן שגם לוחית הרישוי מצביעה על כך), היא ה- 77A. הדגם הזה יוצר מראשית 1936 ועד סוף 1937. בהנחה שהמדובר כאן ברכב הדגמה, ובהנחה נוספת, שחורף בחוץ (אוקטובר-מרץ? נניח), הרי שהתמונה צולמה בחורף 36/37. זה מתאים להערכה לגבי התצלום הישראלי, בתל-אביב, של קיץ 1937.

לפי המקורות המשפחתיים שלי התמונה צולמה בדרך פתח-תקווה לכיוון מערב, אולי בפינת מזא"ה.

תמונה מדהימה בכל מובן. שתי המכוניות בתמונה הן Tatra T-57A. זו שאנו רואים את חזיתה היא ככה"נ גרסת טנדר של ה- 57. אני מוכן להמר שהיא נצבעה באפור. מצ"ב תמונה של רכב משוחזר שצולם לאחרונה בדרזדן, באדיבות הרשת. הרכב ה(לבן?) הוא בגרסה הסטנדרטית יותר, של שתי הדלתות. תחילה חשבתי שזהו T-57B, אבל לפי זווית החלון הקדמי, כנראה שהמדובר גם כאן ב-A. מצ"ב תמונה מ- 1935. ה- 57 הושקה בסוף 1931, כתשובה של טאטרה למשבר הכלכלי העולמי של סוף שנות העשרים. המנוע, בנפח 1155 סמ"ק, היה בוקסר ארבעה צילינדרים מקורר אוויר (מזכיר משהו? זה לא היה הפרט היחיד שאחד פרדיננד פורשה "ישאיל" לימים לפרוייקט שלו, וגם יזכה את טאטרה בתמלוגים כמה עשורים אחר-כך). ה- T-57A היתה מכונית קטנה, שאורכה ארבעה מטרים בדיוק ובסיס הגלגלים שלה מסתכם ב- 2.55 מ'. הכינוי הרווח שלה בצ'כיה היה "האדימרשקה" (מ' בשווא נע...), על-שם גיבורו של סרט קומי שיצא לאקרנים ב- 1931 ("אתה לא מכיר את האדימרשקה"). ההספק המירבי היה 20 כ"ס, וצריכת הדלק - כעשרה ק"מ לליטר. הגרסאות שבתצלום יוצרו החל מאוקטובר 1935, עת הושקו בתערוכת המכוניות של פראג, ועד ל- 1938. ההערכה שלי היא שהתמונה צולמה במהלך 1937. ה- 57 עודכנה שוב ב- 1938, וכונתה T-57B. בגרסה זו יוצרה עד סוף 1948. בסך הכל יוצרו כ- 27 אלף טאטרה 57, מהן 8,019 מדגם T-57A ועוד 6,500 T-57K (קיבלוואגן), רכב סיור פתוח שיועד לצבא הנאצי. טאטרות בארץ: אכן, נראה שזוג ה- 57 הזה לא שרד לאורך זמן. ב- 1951 עברה לראשונה רישוי בחיפה T-57A מדגם 1937 (ולכן אולי המדובר כאן במכונית של שגרירות צכיה לשעבר). יחד עם טאטרה נוספת, מוקדמת יותר, והטאטרפלאן שנזכרה בעמודים אלו, הרכיבו שלוש מכוניות אלו את צי מכוניות הטאטרה הישראלי בשנות ה- 60.

על O1834, לא על O303.

טייגר? לא בדיוק. המדובר באוטובוס מרצדס בנץ שנבנה על שלדה יעודית (ממש כמו הרכש של אגד בשנים האחרונות, ה- OC500). הדגם הוא כנראה OF1113, שנת דגם 1979, והמרכב כמובן מקומי. כ- 25 שלדות כאלו יובאו ארצה בשנים 1978-79. זוג שלדות יובא עוד קודם לכן, החל מ- 1973.

מה ל"ידיעות" ולדיוק בעובדות? לא הרבה, כנראה. מספר הטעויות העובדתיות בכתבה הקצרה הזו עולה ללא ספק על מספר הדיוקים העובדתיים.

כמעט. אוסטין A35. דגם 1958.

אבן הפינה למפעל בטירת הכרמל הונחה בנוכחות שר התחבורה דאז, ישראל בר-יהודה, בחודש אוקטובר 1963. יצור המרכבים עבר מחיפה למפעל החדש באוגוסט 1965. אולם ההרכבה הסופית אוייש באוקטובר אותה שנה.

וואו! לא אנגלית אמנם, אבל בעיצוב שבהחלט ניתן לטעות בו כבריטי. רנו קולוראל פורגונט (Colorale Fourgonette), יעני קולוראל מסחרית קלה. השתייך למשפחת דגמים מאוד-לא-מצליחה-מסחרית שיוצרה ע"י רנו בגרסאות שונות ומשונות (מסטיישן גדולה עבור בטנדר ועד לגרסת שלדה) בין 1951 ו- 1956. נפח המנוע 2383 סמ"ק. המסחרית שבתמונה, במטען מורשה של 800 ק"ג, צוידה במנוע 2 ליטר עתיק (שסתומים צידיים) של רנו, שפיתח במאמץ רב 48 כ"ס. המסחרית הזו עשויה להיות דגם 51-54, שאז יוצרו עיקר המסחריות מדגם זה. בניחוש שלי זהו דגם 1952. מצ"ב שתי תמונות שהעליתי מהרשת.

מספר הרישוי מתחיל 255 איזה שנה הרכב? תתחדש! נראה שהמדובר בטריומף הראלד 1200 סאלון, דגם 1968. הרישוי נעשה כנראה בסתיו 1968. בשנת 1968 כולה יוצרו פחות מאלפיים טריומף הראלד 1200 (ועוד לא מעט בוריאנטים אחרים). אתה מוזמן לפנות אלי בה"פ לפרטים נוספים.

הקרוסלי שבתמונה הוא מדגם 46-48. ידוע לי על לפחות קרוסלי נוסף שהיה כאן בשעתו - מסחרית מדגם 1952 (זו השנה האחרונה ליצור).

רולס רויס סילבר קלאוד 1957. ולמרבה ההפתעה יש לה עבר ישראלי. להערכתי יובאה ארצה כחדשה, ולא "התגלגלה" משגרירות. הגרסה היא ככה"נ ה"סטנדאט סאלון" - ז"א מרכב סטנדרטי, ובכ"ז מעניין מאוד.

קרייזלר (=דודג' או פארגו) 38-47

המיני הכחולה היא מוריס מיני-מיינור דגם 1962. האחרון מסוגו בארץ, אך לא נדיר במיוחד - כ- 90 מוריס ועוד כ- 45 אוסטין יובאו באותה שנה. המיני הכתומה (שתי דלתות) היא Clubman דגם 1972. הקלאבמן היתה הרענון-כביכול שבריטיש ליילנד ניסתה לעשות למיני ב- 1969. סיפור עצוב עם סוף ידוע (מראש?) - הקלאבמן עפה ב- 1981 (ואיתה גרסת הסטיישן שלה, שגם היא מוצגת באחת התמונות), קצת אחרי הצגת המטרו. המיני המקורית נשארה עוד כמעט שני עשורים שלמים.

בקצרה, הוואנקל ספיידר צויידה במנוע וואנקל - והיתה המכונית הסדרתית הראשונה עם מנוע זה. רק 2,375 יחידות כאלו יוצרו בין אוגוסט 64 ויולי 67. ב- 1967 השיקה נ.ס.או. את מכונית המנהלים שלהם עם מנוע וואנקל: הרו 80 - חלום של מכונית עם צרות ללא סוף. ההיסטוריה של הספיידר המסויימת הזו מעניינת אף היא: הספיידר הוצגה ע"י יבואן נ.ס.או. דאז ("מכוניות הדר") בתערוכת הרכב שנערכה כאן בקיץ 1965, והיא מס' 205 מסוגה (דגם 1965). אחרי התערוכה שימשה המכונית את אשתו של בעליה של הסוכנות (שכחתי את שמה).