A110

הפוסל, במומו פוסל. רכישת מאגרי בתשלום מותרת לפי חוק מאגרי מידע, כמובן בהגבלות הנדרשות. במקרה הזה דרישת החוק היא להשמיט את פרטי הבעלות.

1750GTV דגם 1971, אחת מ- 15 שיובאו לישראל בשנת דגם זו מדגם זה. עברה רישוי לאחרונה ב- 26 ינואר 1997 (במילים אחרות - ב- 26 יולי הרישוי כבר לא היה בתוקף).

תודה ותודה. ייכתב גם על הסופר ביבר. הקליידסדייל "ברוסל" עניינה אותי והפתרון היה יחודי, כך שהתיישבתי לכתוב במהירות...

במאי 1962 החלה הרכבתן של משאיות ושלדות אוטובוסים מתוצרת ליילנד במפעל "מרכבים" בפתח-תקווה. לצד הרויאל טייגר, הסופר ביבר והסופר היפו הורכבה גם משאית קלה יותר, עם תא נהג משונה למראה. סיפורו של תא הנהג הזה נודע לי ממש בשבוע האחרון, והוא מופיע כאן לראשונה - http://israelmotorindustry.org/leyland-israel-brossel קריאה מהנה! יוחאי שנער israelmotorindustry.org

הכתבה עסקה בהבאת העובדות, לא בהבעת דעות. באשר לאלו האחרונות – הרעיון הבסיסי של הרכבה מוגנת-מסים לא צמח כאן אבל הוא הלך וגווע ככל שהתרחבו הסכמי הסחר הבינ"ל, החל מסוף שנות החמישים. ההיסטוריה של מפעלו של אילין נעה במסלול יחד עם יחסם של משרדי הממשלה הכלכליים לתעשיית הרכב המקומית. מה שהחל כהתגשמות חלום ב- 1949 ("אנחנו? הפועל העברי מייצר מכוניות!") התברר עד מהרה כהזיה חסרת כדאיות כלכלית. אפילו המעוף והגאונות של אילין התקשו להתמודד עם נוסחה שבה הרכב מיובא כערכה מפורקת, מורכב ע"י פועלים לא-מנוסים במפעל קטן עם תקורות גבוהות ותכולה מקומית מזערית, ואמור להיות מיוצא לחו"ל, וברווח כמובן. עוד ב- 1957, בשיאם של ימי רנו העליזים, הטילה "ועדת המשנה לבדיקת תחשיבי קייזר פרייזר" ספק בכדאיות "יצורה של סחורה שיש בה למטה מעשרה אחוזים ערך מוסף", אבל ב- 1960 חברו להם ההסרה הראשונית של איסורי היבוא של רכב חדש, המונופול-בחסות-הממשלה שניתן לליילנד מוטורס והחוזה עם סטודיבייקר כדי להקים כנגד תעשיית ההרכבה את המתחרים-בכח, הלא הם יבואני הרכב, ובמידה רבה של צדק. זה היה גם הרגע בו החלו פרנסי המשק להבין שמוטב להם להרוויח ממיסוי על רכב מיובא, במקום לבצע "מחזור אמצעי התשלום מכיס משלם המסים למאגר הצמרת באמצעות שובינסקי", אם לצטט את קישון. הממשלה נדרשה לקבוע את מדיניותה ולפרסמה וחשוב מכך, מכאן ואילך השתדלה להצר ולצמצם את ההטבות שניתנו למפעלים הקיימים. האם הגיע לאילין החמצן הממשלתי הזה ב- 1968, שיכול היה להצילו? העיתונות שללה זאת, ולטעמי בצדק רב. נכון שאילין סבל מכך יותר מאחרים. עם זאת, הרושם המצטבר אצלי הוא שספיר (וגם חיים צדוק) ניסו לנהל את התעשייה הזו, שנדונה לכישלון מלידתה, בענייניות; כל כמה שהדבר היה אפשרי בשוק שחלק ניכר ממנו הוחזק ע"י מוסדות המפלגה. כנגד אילין ניצב בעוצמה החרם הערבי, שהפך התקשרות עם יצרן מבוסס (אמרנו רנו?) לבלתי אפשרית. הנרי פורד ה-II, כך אומרים, התעניין בשוק בברוקלין, לא בזה של תל-אביב, אבל הבין היטב את הקשר ביניהם. אילין נדחף לזרועותיהם של יצרנים קטנים ו/או חלשים מאוד, והינו הלא היא רק דוגמה אחת. ולבסוף, אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שהפלייתו לרעה של אילין לא היא זו שהביאה לסגירת מפעלו היא העובדה שחלפו 32 חודשים בלבד ממכירת א. אילין תעשיות ועד שהגיע גם אוטוקרס לפשיטת רגל.

ככל שידיעתי משגת, M38A1 מעולם לא הגיע ארצה כחדש, גם לא לצה"ל. אם מישהו יודע אחרת, אשמח לעדכון... הנה כתבה שפרסמתי הכוללת פרטים בנושא - http://israelmotorindustry.org/obscure_jeeps/

שלום לכולם, והפעם, חלק ב' בסיפורה של הינו בישראל. למרות ההצלחה העצומה לה זכו הקונטסות והבריסקות, למפעל של אילין לא היה מזל. http://israelmotorindustry.org/contessa-israel-ii קריאה מהנה!

הסיטרואן היא מדגם 1962. AZL תוצרת צרפת. באותה תקופה החל יבוא של 2CV מתוצרת בלגיה דווקא, יבוא שנמשך עד סוף 1964 וכלל גם את המכוניות לצבא.

שלום לכולם, כתבה על ראשית יבואה של אלפא רומיאו לישראל, בשנת 1964. נוסף על היבוא הסדיר (שנפסק די מהר...) דובר ברצינות גם על הרכבה בארץ. הנה הלינק - http://israelmotorindustry.org/alfa-romeo-israel-made קריאה מהנה!

כל הקוריר שעברו רישוי לפני אפריל 1965 הורכבו באנגליה. מדובר ב- 44 יחידות כאלו בסך הכל.

והפעם, סיפור עלום מן העבר. כמה מילים, "פיצוי בעניין מסחריות הקוריר מתוצרת מאלטה", בתכתובת פנימית של הנהלת ליילנד בשנת 1966, העלו אצלי סימני שאלה. את הטרייומף קוריר הכרתי, אבל מאלטה? ומה בכלל עניין הפיצויים? את המשך הסיפור, וגם את הפתרון לתעלומה, אתם מוזמנים לקרוא כאן - http://israelmotorindustry.org/triumph-courier-malta

אמנם לא רכב אספנות אבל בעצם, רכב אספנות כמעט מיומו הראשון... הסופה חוגגת השבוע עשרים וזו סיבה טובה להיזכר בימים הראשונים. קריאה מהנה! http://israelmotorindustry.org/jeep_storm_20_years

והכתובת לתעודת לידה לרכב ישראלי היא - [email protected] יש לשלוח את מספר הרישוי. Israelmotorindustry.org

שלח את מספר הרישוי ל- [email protected], ואשמח לנסות ולהתמודד עם המשימה.

ה- FC המסויים הזה אינו מתוצרת הארץ... אמריקאי למהדרין.

שלום לכולם, לא, לא מדובר בסופה 3 לסוגיה, אלא בגרסאות יחודיות לג'יפ ולויליס שהורכבו אצל אילין בסוף שנות החמישים ונשלחו, בדרך-כלל, ליצוא. פרטים נוספים, כאן - http://israelmotorindustry.org/obscure_jeeps להנאתכם!

והנה הבהרה מאוחרת לעניין הכרטוס: האוטובוס הרומני היה וריאציה על הכרטיסנית של דן, עם חזיתות מודרניות יותר. דן רכש 25 כרטיסניות (עם חזית מעוגלת) במחצית השניה של 1964, ואח"כ חידש את רכש הכרטיסניות עם 21 יחידות שיוצרו בין מרץ למאי 1971. שני הסבבים האלו בוצעו עם "מרכבים" בלבד, וזאת בניגוד ל-ITB הרומנית, שרכשה מחצית מהאוטובוסים מ"הארגז".

שלום לכולם, כתבה חדשה על האוטובוסים של ליילנד אשדוד בבוקרשט. http://israelmotorindustry.org/leyland_in_bucarest/ קריאה מהנה!

קשה לדעת, אבל לפי כל הסימנים המדובר באמבולנס במקור. Dodge D-100, 1966 ואם צריך לנחש, אני מהמר על רישוי 68-648 במקור, והסבה במאי 1977 לרישוי הנוכחי.

הבטה הזו נגרעה ב- 1999...

מז"ט על האלפטה! אחרי חופשת הקיץ של 1981, אלפא רומאו - אז קצת אחרי שיא משבר העבודה של תחילת שנות השמונים, בלי כסף ובלי מוראל, הוציאה לגמלאות את האלפטה הזו. מאותו רגע ובמשך השנתיים וחצי אח"כ, ה- 1.6 וה- 1.8 (וכמובן גם ה- 2000 והדיזל) השתמשו במרכב של ה- 2000, שהוצג כבר ב- 1977. בישראל, שבה המיסוי הקטלני אכל כל חלקה טובה, היתה האלפטה 1.6 האלגנטית והצנועה "מלכת" אלפא רומאו מילאנו בסוף שנות ה- 70 ותחילת ה- 80. במילים אחרות: כמעט 60% מסך האלפטה/ג'ולייטה/GT/GTV שיובאו לכאן בין 1977 ל- 1983 היו מהגרסה הזו ממש, שכונתה 116.00. ארבעים ושתיים יחידות כאלו הורכבו במפעל בארזה ונשלחו לישראל בין ספטמבר 1980 לאפריל 1981, כמות לא קטנה ביחס לסך היצור מדגם זה באותה תקופה - 800 יחידות במחצית הראשונה של 1981. אחריהן הגיעו לכאן עוד עשרים ותשע מכוניות שיוצרו ביוני וביולי, וכמיטב המסורת הנהוגה במקומותינו (אז) נכנסו לנמל אחרי 15 אוגוסט 1981, ולכן נרשמו כאלפטה 1982. המצאה יחודית לישראל, כמובן. נוסף על ה- 116.00 הזו, ישנן עוד כחמש עם רישוי בתוקף. בהצלחה ובכיף!

רנו ואלפא חתמו ב- 1958 על חוזה הפצה והרכבה, במסגרתו הפכה רנו למפיצה הרשמית של אלפא בצרפת, ואילו אלפא הרחיבה את היצע הדגמים שלה באמצעות הדופין (תחילה). ה- 4CV לא היתה חלק מהעסקה, כנראה עקב גילה המתקדם (Alfa Romeo, production cars, 1910-1962, d'Amico+Tabucchi). אחר-כך היו גם מסחריות של סאווים-רנו שהורכבו בנאפולי, במפעל מנועי-המטוסים-לשעבר והאלפא-סוד-לעתיד, בפרבר פומיליאנו ד'ארקו. המפיץ הראשון של אלפא רומיאו בישראל (לא, זה לא היה אפרים אילין!) יבא לכאן בקיץ 1965 כמה עשרות דופין שיוצרו שנה קודם לכן באיטליה. זה היה אחרי שהרכבתה של הדופין באיטליה כבר נסתיימה והמלאי עמד בחצר המפעל הישן בפורטלו. נסיון היבוא הזה, קומבינה ישראלית לתפארת, הביא לכאן מכוניות שהכיתוב "דופין אלפא רומיאו" הופיע על מכסה המנוע שלהן. פרט לשוק הישראלי, את הדופין המילנזית קנו בערוב ימיה גם ב...ויטנאם. קוד הדגם, אגב, היה R1094.

הצדק עימך, בוודאי במועד היצור של הדופין הזו!

מן הגורן ומן היקב... אתה מוזמן לשאול ואני אנסה לענות.

נעשה קצת סדר בדברים... רנו דופין R1090 תוצרת רנו, פאריס, צרפת, תחילת 1958 (לערך) מס' זיהוי 3021xxx זהו רכב מס' 8xx שנשלח לישראל כערכה להרכבה הרכבה - א.א אילין תעשיות, קיץ 1958