סגירת מותג הולדן וסקירה של הקומודור הראשון (VB/VC)

אולי בגלל הקורונה, אולי בגלל שזה רחוק מאיתנו, אבל לא ראיתי שמישהו ציין כאן את החלטת GM שהוכרזה בפברואר, לנטוש את שווקי אוסטרליה, ניו-זילנד ותאילנד. כתוצאה מכך, הוחלט לסגור את מה שנותר מתפעול המחלקות הפעילות בהולדן, ומה שהיה פעם סמל אוסטרלי ידוע יעלם בשנה הבאה. נתח המכירות של המותג צנח ל-4.3%, שהפכו את הולדן לבלתי-רלוונטיים. בתאילנד, פעילות ומפעל GM שמותגו תחת שברולט, ימכרו לגרייט-וול הסינית.

בהתחשב בפרישות הקודמות מרוסיה ואירופה, זה לא מפתיע. התוכנית הכללית של GM הייתה ונשארה לצאת ממקומות בהם המכירות נפלו, להתרכז בג'יפונים וטנדרים רווחיים בצפון אמריקה (ומיזמים משותפים עם הסינים), ולהתרכז ברכבים חשמליים ואוטונומיים. לפי שעה, GM תישאר בשווקי מקסיקו ודרום-אמריקה.

כהחלטה עסקית, כנראה שזה נכון; החשיבה היא לטווח ארוך ובעולם בו כל סנט נחשב, אפשר להבין את GM ומנכ"ליתה, מארי בארה, שעושה מהפיכות בחברה מאז שנכנסה לתפקידה (וזה עוד לפני התפרצות הקורונה על השלכותיה, שאותן אנחנו עוד לא לגמרי יודעים). אבל עבורי, כחובב היסטוריה של יצרנים- במיוחד אלו שנפלו ונעלמו- זה עצוב במיוחד. הנה עוד מותג שהיה ייחודי לפחות בחלק מהרכבים שמכר, והולך לעולמו. מגיעה לו סקירה, אבל במקום לכתוב את כל היסטוריית הולדן, אתמקד ברכב אחד מתוצרתו- ואין רכב יותר מתאים מההולדן קומודור הראשון, זה שגם הוציא את הולדן לדרך חדשה וגם נהיה סמל אוסטרלי טיפוסי, כמו הפאלקון המקביל מבית פורד-אוסטרליה.

בזמן שבארה"ב GM היו בעיצומה של מגמת Downsizing, מהלך דומה התרחש גם בשאר האימפריה האמריקאית. משפחת הסדאנים והסטיישנים הקרויה HZ מבית הולדן, שהייתה מבוססת על פלטפורמה משנת 1971, הייתה בתהליך הפרשה כדי לפנות דרך עבור סדאן\סטיישן בעיצוב רענן ומאד אירופאי, וקטן יותר באופן משמעותי מקודמיו. זה יכול היה להיות הימור מסוכן במדינה חובבת הסדאנים הגדולים, אבל הודות לכישרונות המהנדסים בג'נרל מוטורס-הולדן (GM-H), הוצגה משפחה חדשה של משפחתיות אוסטרליות עם שם ששרד כמעט ארבעים שנה.

אמנם יצרני רכב רבים יצרו מכוניות באוסטרליה, אך הולדן היא המותג האוסטרלי היחיד. לאורך שנות השישים והשבעים, הולדן ופורד היו השחקנים הגדולים ביותר בשוק קטן וייחודי, חובב מכוניות גדולות בעלות מנועים בנפחים מכובדים. אבל שוק הסדאנים והסטיישנים בעלי מנועי שישה ושמונה צילינדרים גדולים, החל להישחק עם הזמן. הדרישה למכוניות בעלות ששה צילינדרים צנחה מ-50% בתחילת שנות השבעים ל-33% בלבד בתחילת שנות השמונים. רוב האשמה כמובן נפלה על עליית מחירי הדלק לאורך שנות השבעים; בשנת 1979 עצמה, מחירי הדלק באוסטרליה עלו בסביבות 140%.

GM-H החליטו להשקיע 110 מיליון דולר לפיתוח שורה של משפחתיות חדשות, קטנות יותר עבור השוק האוסטרלי. הקומודור הראשון היה בן-כלאיים מעניין; הבודי היה מבוסס על האופל רקורד E:

עם חזית גרסת ששת הצילינדרים של האופל\ווקסהול סנאטור:

באופן מעניין, בתחילת הדרך יובא המבנה האחורי של הסטיישן בשלימותו מגרמניה במקום להיות מיוצר מקומית:

מכאנית, הקומודור היה איחוד בין תכנונים של אופל והולדן. השלדה הייתה מבוססת אופל ואליה צורפו, בפעם הראשונה עבור הולדן, זרועות מקפרסון מלפנים וסרן נתמך קפיצי סלילים מאחור. היגוי היה בתצורת rack-and-pinion, ואפילו הקומודור הבסיסי עשה שימוש בבלמים מתוגברי-כוח. כמובן, לאורך השנים הקומודור עבר כל כך הרבה שינויים ושדרוגים כדי להתאים עצמו עוד יותר לסביבה המקומית התובענית, עד שהקשר בינו לבין אופל הלך ודעך כמעט לחלוטין. חיזוקים נרחבים של המרכב בוצעו בשל תנאי הדרך הקשים הקיימים באוסטרליה ובסופו של דבר, קומודור עם מנוע שישה צילינדרים שקל בסביבות 1225 ק"ג.

בתא המנוע הותקנו שורה של מנועים וותיקים מבית הולדן, שבחרו לוותר על פיתוח מנועים חדשים ולהמשיך ולהשתמש במנועים הישנים בנפחי 2.8 ו-3.3 ליטרים (ששה צילינדרים), ובנפחי 4.2 ו-5.0 ליטרים (V8), שכונו המנועים "האדומים" בשל צבעם. מקורם של מנועי ששת הצילינדרים היה בשנת 1963, בעוד שמנועי ה-V8 נולדו בשנת 1968. תקנות זיהום-אוויר שנכנסו במהלך השנים חייבו רביזיות שגרמו למנועים הללו לאבד קצת מהפלפל שהיה להם ולא להיות בדיוק חסכוניים; מנועי ששת הצילינדרים היו בעלי 86 ו-89 כ"ס בהתאמה. מנוע V8 4.2 ליטרים היה בעל 117 או 129 כ"ס (עם אופציית אגזוז כפול), ומנוע V8 5.0 ליטרים סיפק 153 כ"ס.

באורך של 4.7 מטרים, בסיס גלגלים של 2.66 מטרים וברוחב 1.7 מטרים, הקומודור היה קטן בהרבה מקודמו. ה-HZ סדאן היה באורך 4.84 מטרים, בסיס גלגלים של 2.8 מטרים וברוחב של 1.9 מטרים:

לשם פרספקטיבה, מרצדס W123 הייתה בעלת מידות כמעט זהות לקומודור. למרות הגודל החיצוני שהוקטן, תכנון מוצלח שמר על כמעט כל המרחב הפנימי של ה-HZ הגדול יותר (בסביבות 96%).

הקומודור VB (כך נקרא בגרסה הראשונה) זכה בביקורות אוהדות והצלחה במכירות כבר בהתחלת שיווקו. למרות המנועים הישנים, הוא היה למכונית הנמכרת ביותר באוסטרליה בשנת 1979 וזכה בפרס "מכונית השנה" של מגזין Wheels האוסטרלי. המגזין שיבח את ה-VB, בייחוד את איכות הנסיעה, בלמים והתנהגות הכביש, וציין ש"הקומודור הוא מכונית שאנו יכולים להתגאות בה, אל מול כל (ואנו מתכוונים לכל) מכונית מאירופה. הכירו הולדן חדש ומאד שונה":

למרות זאת, הולדן מיתנה את ההימור ע"י שמירה על ה-HZ בייצור עוד שנתיים אחרי השקת הקומודור. בנוסף, היות ולא פותחו גרסאות בסיס גלגלים ארוך או טנדר (Ute), הטנדרים מבוססי ה-HZ והסטייטסמן (ששודרגו וכונו WB) המשיכו עד אמצע שנות השמונים. הולדן חשבו לפתח את אותם WB גם לסדאנים וסטיישנים, אבל GM החליטו שהשוק האוסטרלי קטן מדי עבור קשת דגמים כה רחבה, ובמקום זאת השקיעו יותר בקידום הקומודור כמכונית המשפחתית החדשה של הולדן.

קשת הדגמים הראשונית כללה שתי רמות; בסיס ו-SL במרכבי סדאן וסטיישן, ועוד רמה גבוהה יותר SL/E במרכב סדאן בלבד. הדגמים הבסיסיים קיבלו כסטנדרט את מנוע 2.8 ששת הצילינדרים משודך לתיבת ארבעה הילוכים ידניים, כמו גם ריפודי סקאי ולוח מחוונים מוכסף. ניתן היה לשדרג את הקומודור הבסיסי במנועי 4.2 V8 או 3.3 ששה צילינדרים, שהגיע כסטנדרט ברמת הגימור SL האמצעית (שכללה עיטורי בודי נוספים, גימורים דמויי עץ בפנים, ריפודים איכותיים יותר למושבים ומחוונים נוספים):

רמת הגימור הגבוהה ביותר, SL/E, קיבלה את מנועי 4.2 או 5.0 V8 בלבד, וכל המכוניות עם V8 קיבלו גם ארבעה בלמי דיסק והגה כוח כסטנדרט. ספינת הדגל גם התפארה בעיטורים מושחרים סביב החלונות, ג'נטים בגודל 15”, מנגנוני שטיפה לפנסים, מיזוג אוויר, גימור קטיפה ושטיח איכותי יותר. אפשר היה לקבל את מנוע 5.0 V8 עם אחת משתי תיבות הילוכים אמריקאיות אוטומטיות; טורבו-הידרומטיק 350 או 400, וניתן היה לקבל את SL/E עם תיבה ידנית אבל גם עם אבזור מתקדם כנ"ל, כולל נעילה מרכזית וחלונות חשמל:

עדכון הקומודור לגרסת VC בשנת 1980 עזר לתקן חלקית את אחד מחסרונותיו הגדולים ביותר: המנועים הוותיקים. הראשים של מנועי ששת הצילינדרים תוכננו מחדש, בוכנות חדשות, גלי זיזים חדשים, סעפת אגזוז משופרת, קרבורטור חדש והצתה אלקטרונית כולם עזרו להעלות את הכוח בסביבות 25% ולייעל את צריכת הדלק בסביבות 15%. ובגלל שלא ניתן היה לראות את השינויים באופן ברור בתא המנוע, צבעו הולדן את הבלוק בכחול, וכך נודעו המנועים המשופרים כמנועים "הכחולים":

שינוי טכני נוסף ל-VC היה פחות אהוד, בלשון המעטה. מנוע חדש, כביכול הרבה יותר חסכוני, התווסף בתחתית הרשימה; ארבעה צילינדרים בנפח 1.9 ליטרים, בשם "Starfire", שבמהרה כונה "Misfire". המנוע נוצר ע"י הורדת שני צילינדרים ממנוע ששת הצילינדרים הוותיק 2.8, במקום לפתח מנוע חדש או לפחות להשתמש ביחידה קיימת מבית GM. קומודורים עם המנוע הזה קיבלו ביקורות שליליות בגלל יחס גרוע של כוח\משקל, וכל יתרון אפשרי נהיה זניח בשל כך. בשל שת"פ עם טויוטה-אוסטרליה, באופן מוזר מצא מנוע זה את מקומו גם בקורונה של אותה תקופה, שהורכבה מקומית:

ביצועי ה-VC נעו בין עלובים (למנוע ה-Starfire) לטובים (מנוע 5.0 V8). הראשון "הצליח" להגיע ל-17.5 שניות במיאוץ 0-100 קמ"ש, בעוד שהשני נמדד בסביבות 10 שניות. אבל היה VC נוסף אף יותר טוב; ה-HDT הראשון (Holden Dealer Team), שהיה גרסת הומולוגציה למכוניות המרוץ של הקבוצה הרשמית, שהריצה את הקומודורים תחת ניהולו של אגדת מרוצי מכוניות הסאלון האוסטרלית פיטר ברוק:

אותו HDT נהנה מבודי-קיט מיוחד, מתלים משודרגים ומנוע 5.0 V8, שסיפק 214 כ"ס כתוצאה משסתומים גדולים יותר, תא-בעירה מתוכנן-מחדש ורדיאטור גדול יותר. מאחור, הותקן דיפרנציאל מחוזק מוגבל-החלקה. לזמנן, היו אלה מכוניות זריזות מאד ובמאוץ 0-100 נמדדו בסביבות 8.4 שניות. סה"כ נבנו 500 יחידות HDT, שהיו בגימור SL/E ובשלושה צבעים בלבד (שהושפעו מהמממנת מרלבורו): לבן, אדום ושחור:

הקומודור החליף הלכה למעשה את ההולדנים הגדולים, אבל הופעתו גם סימנה את הסוף עבור ההולדן טוראנה\סאנבירד הקטנים יותר. הטוראנה (סאנבירד עבור הדגמים עם מנועי ארבעה צילינדרים), שתוכננה מחדש בשנת 1974, השילה בתהליך הרבה מהבסיס הווקסהולי שהיה נוכחי בדגמים הקודמים, ועל הדרך הוענק לה עיצוב מעודכן:

היא כוונה כמתחרה לטויוטה קורונה, מיצובישי סיגמא וניסאן בלובירד, כמו גם הפורד קורטינה, כולן בעלות הנעה אחורית בזמנן. לעומת מתחרות אלו, לזכות הטוראנה עמד מנוע ה-V8 האופציונאלי שהיה באפשרותה לספק. עם זאת, שדרוג הטוראנה לגרסת UC בשנת 1978 ביטל את האופציה הזו כדי לספק לקומודור מעט מרחב נשימה.

ופה בדיוק טמונה הבעיה; הולדן הבינו די מהר שלא היה מקום גם לטוראנה וגם לקומודור, במיוחד עם נוכחות מנוע ארבעת הצילינדרים החדש של ה-VC הבסיסי. למרות שהקומודור היה גדול יותר מהטוראנה\סאנבירד ו-וודאי שיותר יעיל במרחב הפנים שלו (בגלל תכנון מודרני), הוא לא היה גדול במיוחד מהמכוניות בהן התחרתה אחותו הקטנה. "טביעת הרגל" הקטנה שלו הייתה רצויה בזמן מחירי דלק מאמירים, אבל מה שעולה סופו שגם ירד.

כמובן, מה שקרה בארה"ב בתחילת שנות השמונים קרה גם באוסטרליה; התמתנות משבר הדלק של 1979 הרגיע את חששות הלקוחות מפני רכישה של מכוניות גדולות. פתאום הפורד פאלקון, שמעולם לא עבר Downsizing, נראה הרבה יותר מושך לקונים אוסטרליים שהיו רגילים בסדאנים פולסייז. הקומודור הרזה יותר מצא עצמו דחוק בין משפחתיות ארבעה צילינדרים בגודל ביניים (שהלכו וגדלו עם כל דור חדש), לבין הפאלקון המוכר והנוח. כך הפאלקון זינק לראש טבלת המכירות בשנת 1982, ושם נשאר ברצף עד 1989:

הולדן העבירו את הקומודור עם הפלטפורמה הנוכחית שלוש רביזיות במהלך שנות השמונים לפני שפלטפורמה חדשה, שוב מבית אופל, הייתה זמינה. כל שינוי כזה ניסה להפוך את הקומודור להיראות יותר גדול ובעל נוכחות. סופו של דבר; בשנים 1978-1981, יוצרו 217,713 קומודורים. רבים מהם שירתו משפחות, רכבי חברה ושירות, ועברו חיים לא-קלים. בצירוף העובדה שמיגון נגד חלודה לא היה מוצלח במיוחד באותן שנים, לא פלא שלא-רבים מהם שרדו.

לאורך השנים, המשיך הקומודור להתקיים בסדרה מתמשכת של דגמים עד סוף 2017, אז החליטה GM להפסיק את התכנון ויצור המקומי, ולהעביר את השם לאופל אינסיגניה מיובאת לאוסטרליה, מה שקטע את מסורת ההנעה האחורית, שנמשכה מהקומודור הראשון. החלטה זו ומכירת אופל ל-PSA, ללא ספק תרמה גם לסגירת המותג כאמור בראש סקירה זו.