יבגניפ

אייל, שים לב שאתה מערבב בין שני נושאים: האחד הוא האם העם יודע מה טוב לו. השני הוא האם העם הוא בעל נטיות ימניות או שמאלניות. בפרוש ובבירור רוב עם ישראל ימניים. זה לא מפתיע. אם אני אשים את השחצנות בצד, להיות שמאלני במדינה כמו ישראל זה להתעלות ולהתאמץ לא ללכת בדרך הברורה. ואז מגיעים להאם העם יודע מה טוב לו, ופה אני חוזר להשתחצן.

לא, אני מבדיל בין מקרה למקרה. במקרה של נתניהו אין בכלל שאלה אם הוא מעורב בפרשיות מסריחות או לא. אני לא יודע איך לך או לאחרים לא צורם שראש ממשלה מנהל מו״מ על טיבו של סיקור עיתונאי עם בעל העיתון השני בגודלו במדינה, אבל זו בעיה בסטנדטרים שלכם - לא שלי. אם זהבה גלאון הייתה מככבת בפרשה כזו, האמן לי שלא הייתי אפילו שוקל להצביעלה. ביבי טורס, אגב, לא הסתיים. המערכת המשפטית מורכבת מדי הרבה אנשים. ישנן מגוון עדויות, סיפורים ומחקרים שמהם ניתן להבין שהיא משמשת בעיקר כמזכך רשמי לכל מעשיה של ישראל שעלולים להצטייר רע בעולם הגדול. כמובן, זה מתוחכם מדי (סליחה על ההתנשאות) למצביע ימין ממוצע, ולכן המערכת המשפטית מזוהה עם השמאל. אני מזכיר שוב, למשל, שהמשפטן הבכיר היחיד שהכשיר את ההנתחלויות זה אדמונד לוי. אני מזכיר שאחת מהפעמים האחרונות בהן חכ כלשהו ביקש להרוס את בגצ עם דחפור או משהו כזה, זה היה בעוד מקרה בו בית משפט אישרר להרוס בתים של פלסטינאים, אלוהים יודע בשם איזו מטרה. בגלל זה היחס הימנני למערכת הזו הוא לא רציונאלי; בגלל מה שכתבתי לך כבר - בעיני ימני ממוצע, כל מי שחורג טיפה שמאלה מהצדקה גורפת, אוטומטית, בלי מתפשרת לכל מעשה אלים כנגד ערבים הוא סמולן בוגד, שהיה בטח משתף פעולה עם הנאצים בשואה. היועץ המשפטי הוא לא מערכת שלמה. הוא אדם אחד ויחיד. אין דיכוטומיה כזו. יש טענה שמי שבפועל מבטיח את נצחון הימין אלו הם לומפנים, שלאט לאט מתחילים גם להתייחס לכל סממן של השכלה רחבה כמשהו רע (לא יודע אם אתה שם לב, אבל בשנה האחרונה המילה ״אינטלקטואל״ הפכה לנרדפת כמעט ל״סמולני מנותק מהעם״). זה לא. מטומטמים זו מילה מאוד כללית. אם היא מפריע לך, תחליף אותה בבורים חסרי אופקים, הכירות מינימאלית עם היסטוריה או כל דבר אחר. וזה לא כי הם לא מסכימים איתי. התעצלתי לחפש, יש עוד. לכל מה שכתבת אחרי - הסברתי לך כבר בעבר: המנתחלים בארץ נתפסים כקורבן רק בעייני עצמם ואנשי ימין אחרים. בהתאם היחס אליהם. כמובן, זכותך לחשוב שזה לא הגון. אבל אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

כן, גם ה-500 הייתה בזמנו. מורשת זו מורשת.

תודה לכולם. גולף, אם יש לך שאלות שאני אוכל לעזור בהן, אתה מוזמן לפנות בפרטי. האנס, אני מסכים איתך בעניין התרבותי. רואים את זה אפילו במוזאונים ביפן, וגם במקדשים או מקומות אחרים. יגאל, קראתי איפשהו שהם העיפו את הפחים כשהיה שם גל ארועי טרור, אבל בהתחשב בכמה שנקי שם, אולי זה גם באמת עוזר.

אני לא יוצר שום הבדל. מי שמושחת, לא אמור לנהל את המדינה. אתה ממשיך לבלבל בין מינוי מקורבים לבין אידיאולוגיית ימין ושמאל. בן גוריון נתפס כאיש שמאל, ועדיין לא היסס להתנהל כאילו היה מדובר במשק בית פרטי שלו, בלא מעט מקרים. אין בי שום פרנויה. זו עובדה שפרשת ביבי טורס מתגלגלת עד עכשיו וזו עובדה שמנדלבליט חיכה חצי שנה כדי לפתוח בבדיקה בהקלטות של מוזס וביבי. אני לא עו"ד. אני רק אומר שאי אפשר להניח שהוא לא אשם בכלום, רק כי ממסמסים פרשות שונות - כל פעם בתרוץ אחר. רבים גם הלכו עם לפיד. אבל מעולם לא טענתי שמי שמצביע לליכוד זה רק עיירות פיתוח. טענתי שיש קורלציה בין מצב סוציו אקונומי והצבעה, ואתה רואה את זה גם בנתונים בעצמך. כמובן, זה לא משחק של 100 - 0, אבל גם זה ברור. הרי הכנסת לא מורכבת מ-120 חכים של הליכוד. זו דוגמא לתרבות הפוסט אמת. זה נתפס כאקסיומטי שהשמאל "חותר". במה זה בא לידי ביטוי? באקסיומות אחרות, כמו זה שבגצ, תקשורת (ועכשיו גם המשטרה) שמאלניים. מפתיע שעוד לא שלחו את כל הימניים לגולאג, לא? ואני מתייחס לרוב כמטומטמים כי הרוב באמת... מטומטמים. צר לי, זו לא אשמתי. האם זה אומר שהאמת אצלי? לא יודע, לפחות אני מנסה לבסס את הדעות שלי על חקר והסקת מסקנות. לא על "אבל חנוך דאום כתב על זה סטטוס בפייסוש". ואגב, גם רגשי נחיתות זו סיבה להצבעה, לדעתי. אבל אני גם לא אשם ברגשי נחיתות קבוצתיים של אנשים רבים כאן. קבל קבל 2 וקבל 3

מה לא מסתדר לך? לא אמרתי ״אם עני אזי מצביע ימין״. אמרתי שהיום עובדתית רוב העניים היהודים מעדיפים ימין. אני יכול להבין למה לפני 30 שנה אנשים יכלו לחשוב שזה יטיב איתם, או (בוא נזרוק לפח את הפוליטיקלי קורקט) לא רצו להצביע לממסד האשכנזי. אני גם מבין למה הם ממשיכים בזה היום באינרציה. זה לא מעיד על איזו חוכמה או הבנה גדולה מצידם. ואפשר להתווכח על זה עד מחר, אבל מבחינתי זה אקסיומטי לחלוטין שככל שאדם הוא משכיל פחות, הסיכוי שלו לבחור באופן מטומטם רק עולה.

אני לא מבין מה אתה רוצה, כי היא לא בחקירה עכשיו. אם היא הייתה נחקרת ברגע זה ממש, הייתי שוקל לא להצביע לה בעתיד. אם החקירה הייתה סובבת סביב הקלטות שלה עם נוני מוזס, לא הייתי מצביע לה בעתיד. זה גם לא נכון לגבי זה שהכל נסגר. פרשת ביביטורס מתגלגלת כבר 6 שנים ועדיין לא הסתיימה. כן, והסברתי למה. תן לי לנסות להסביר שוב: ההנחה שגוף כזה או אחר באופן מסורתי הוא בעל נטיות פולטיות היא סבירה. במקרה של בגצ, מצביעי הימין מתייחסים אליו כבר בערך כמו שהם מתייחסים ליודנראטים. זה לא רציונאלי. זה לכל הפחות ילדותי. וזה נובע מהתפיסה שכבר כתבתי לך עליה של הימין בארץ - כל מי שמעז להעביר גבול כלשהו במה מותר ומה אסור לימין, הוא בוגד עוכר ישראל, שהיה מתפקד כמשתפ בשואה. אבל במקרה של ביבי זה לא עניין של ימין ולא של שמאל. יש הבדל תהומי בין הצבעה על נפוטיזם ומינוי מקורבים, כדי למסמס חקירות, לבין קביעה לא מבוססת שכל מערכת המשפט בישראל נוטה שמאלה כי... האמת, אני עד עכשיו לא מבין מה הסיבה לזה, מעבר לבכיינות. העם הלך ימינה. זה לא מפתיע. עוד ועוד אינטיפדות, מבצעי ראווה בעזה. כולנו חיים בפחד וחרדות. זה לא הופך את העם ללא מטומטם. אני בכלל לא מבין את הטעון הזה גם. הבט בכל גרף שמלמד על ההתפלגות בבחירות האחרונות, ועל הקורלציה החדה בין מצב סוציו אקונומי לבין הנטייה ימינה. חלשים, עניים, לא משכילים - זה הלחם והחמאה של הליכוד. זה מי שמצביע ביבי. כמובן, אני גם מרחם עליהם, כיאה לשמאלני אוהב אדם טוב. אבל... העם בפרוש מטומטם. מה שהשתנה בדרך, זה שממלכתיות הפכה למילה גסה. כמו גם ליברליזם, זכויות אדם ועוד. אפילו כאן בשרשור, ״יפה נפש״ הפך לקללה. את זה חייבים לכל מיני תופעות, כמו מה שהפלצנים כמו אוריו מכנים ״עידן הפוסט אמת״. ובעידן ה״פוסט אמת״ זה לא משנה ממה מושפעות החלטות של שופטי בגצ. מה שמשנה זה מה מרגישים, ובעייני הרוב מספיק שאיזה אידיוט כמו יותם זמרי יכתוב שמה שמרגישים הוא נכון, כדי שזה יהפוך ל״עובדה״.

נקטו, זה שאף פרשה שביבי כיכב בה לא הסתיימה בזה שהוא הלך לכלא לא מראה על דבר. שים לב שיש הבדל מאוד עקרוני בין הטענה ״מערכת המשפט נוטה שמאלה״ (ואתה עוד מציג תפיסה רציונלית של זה, בערך - יש אנשים בימין שחושבים כנראה ששופטים בישראל פועלים להשמיד את המדינה) לבין הטענה ״ביבי מינה סחבק להיות היועץ המשפטי לממשלה שלו, וזה בהתאם מתקשה לפתוח בחקירות כשנדרש״. לא מצאתי שגלאון נחקרה ב2016. החקירה ב2001 נסגרה, מחוסר אשמה וראיות, אז אני לא מבין את הטענה שלך. אם יסתבר, בכל מקרה, שהיא נפגשה עם מוזס גם וניהלה שיחה דומה - מבטיח ומתחייב לא להצביע לה. פרשנות אחרת: ככל הידוע לי, המשטרה המליצה להעמיד לדין את שרה. לא ככ עוקב מה קורה עם זה, אבל זו דוגמא אחת. העניין הוא שאת הימין זה לא מעניין. הוא הצליח לשכנע את קהל המעריצים שלו שהכל זה רדיפות פוליטיות. ומה יותר קל מזה, במדינה בה אזרחים באמת בתמים חושבים שמערכת משפט מנוהלת על ידי יודנראטים ששונאים את עצמם, ובה חברי כנסת מהמפלגה השלטת מאשימים את חוקרי המשטרה בכך שפועלים ממניעים פוליטים שמאלניים.

מילר, לקח חצי שנה להתחיל בבדיקה \ חקירה \ ואטאבר במקרה הזה. זו היא עובדה שיש הקלטות. כבר זה מגעיל מסריח. וזה עושה עוד משהו: מוציא את האוויר מהטענות על שליטה של השמאל בתקשורת. לצערי, זה נראה כאילו שלרוב כבר לא איכפת. גם כי קומבינטוריקה מושרשת בפוליטיקה המקומית, וגם כי התפיסה שביבי הוא מסכן נרדף הפכה לעוד אקסיומה בימין הישראלי, בדומה לטענות על בתי משפט, תקשורת ומשטרה שמאלניים ועוד ועוד.

וכמובן, קצת תמונות. מצטער מראש, אני לא צלם ברמה של רוני או חברים אחרים פה

הדרך הביתה את הלילה האחרון בילינו בבית מלון בשדה התעופה נאריטה. הטיסה שלנו הייתה אמורה להמריא בערך בתשע וחצי בבוקר, והעדפנו לישון בשדה, ולא לקום בארבע בבוקר, כדי להספיק להגיע אליו מטוקיו. שם גם הרגשנו אולי בפעם היחידה בטיול כמה קשה להתנהל במדינה בה אנגלית כמעט ולא קיימת, ואתה לא דובר את השפה המקומית, כששלושה אנשים שונים שם ניסו להסביר לנו בערך בשפת הסימנים לאן אנחנו צריכים ללכת כדי למצוא את המלון, ולא ממש הצליחו. בשדה עצמו, כמו בהנדה, תהליך ה-check-in היה מהיר ויעיל מאוד, והשאיר לנו גם מספיק זמן לבזבז את היינים האחרונים בדיוטיפרי המקומי (שהוא לא בהכרח זול במיוחד, כמו מקביליו בשדות אחרים בעולם). לסיכום, יפן היא יעד נפלא לטיול למי שמחפש עולם שונה, אבל כזה שעדיין נמצא בתוך Safety Zone והרגשה שאתה נמצא במדינה מערבית מתפקדת, ונוחה (אפילו הרבה יותר מהממוצע). על פי כמות המפשחות עם ילדים שראינו שם, אני מנחש שזה יעד טוב לא רק לזוגות או פנויים, אלא גם לבעלי משפחות עם ילדים, אם כי אין לי מושג איך שורדים יום במטוס עם ילדים קטנים. מבחינה תקציבית, העלות הכי גבוהה שיש לקחת בחשבון היא הטיסה, כאשר המחירים נעים מ-700$ ועד לאינסוף. לזה צריך להוסיף גם את הJR Pass, שעולה כ-280$ לשבוע (והוא חיוני במידה ורוצים לצאת מטוקיו). מבחינת עלויות אחרות – כפי שכבר כתבתי, נסיעה ממוצעת בתחבורה ציבורית עולה כשמונה שקלים, וארוחת צהריים נורמלית לחלוטין אפשר למצוא גם בפחות מארבעים ש"ח. הכניסה לרוב המקדשים ואתרים דומים אחרים היא בתשלום, אבל לרוב המחיר הוא בין חמישה עשר לעשרים שקלים. עלויות הלינה תלויות, כמובן. אנחנו בחרנו בדירת air b&b, שהייתה זולה מכל בית מלון שראינו באזורים המרכזיים, והייתה מאובזרת בכל דבר. היא הייתה פיצית למדי, אך כנראה שגם בתי מלון ממוצעים היינו מקבלים משהו מאוד דומה, כמעט על גבול הקפסולה.

קיוטו הנסיעה בין קיוטו לטוקיו לוקחת בין שעתיים לארבע שעות ברכבות המהירות המחברות בין הקצוות השונים של המדינה, בהתאם לסוג הרכבת. המחירים של הכרטיסים די גבוהים, ולכן לכל מי שחושב לעשות טיול כזה כדי לקנות JR Pass – כרטיסיה המאפשרת נסיעה חופשית ברוב הרכבות הבינעירוניות ביפן, שאפשר לקנות אותה אך ורק מחוץ למדינה. הרכבות מרווחות ויעילות, אבל אני די סבלתי בנסיעה בהן, שהרגישה כמעט כמו טיסה מבחינת התנודות השונות, וחשוב לציין שהנסיעה בין שתי הערים מתישה עד מאוד. כמובן שהאנלוגיה המתבקשת בין טוקיו לקיוטו היא ירושלים ותל אביב. אבל זה לא בדיוק זה. אזור תחנת הרכבת בקיוטו – שהוא המקום הראשון אליו מגיעים כנראה רוב הנכנסים לעיר – הוא אפרורי ומדכא. בניינים רבים ליד נראים כמו פרויקטים של דיור ציבורי, וכל הרב גוניות הזכורה לטובה מטוקיו מוחלפת ב-design pattern אחד שנראה מאוד מקובל ביפן, של בנייני מגורים עם מסדרונות ומרפסות מובנות. גורדי שחקים כמעט לא קיימים גם כן, ורוב העיר היא בבנייה נמוכה. למרות שיש בה למעלה ממיליון תושבים, העיר מרגישה מאוד קטנה. היא לא מציעה מערכת תחבורה ציבורית מטורפת כמו זה של טוקיו – יש רק שני קווים של רכבת תחתית, עוד כמה קווים פרטיים ובעיקר אוטובוסים, וכולם מגיעים בתדירות נמוכה יותר מאשר בטוקיו. עם זאת, גם בה קל מאוד להתנייד בתור תייר, וגם בה – גם באוטובוסים וגם ברכבת התחתית דואגים היטב להסביר לתיירים איפה הם צריכים לרדת בשביל האטרקציות השונות. הרושם האפרורי משתנה לטובה רק כשיורדים באחת מהתחנות האלו, ומגלים גם את המקדשים, וגם את האזורים השונים במרכז העיר – ובתוך זה את שוק נישיקי הענק והמעולה, שכונת גיון (המוכרת כאזור של הגיישות), המקדשים של פושימי, פארק הקופים באראשיאמה, שביל הפילוסופים ועוד. עם זאת, בניגוד לטוקיו העצומה יותר, כאן נדמה שאתה מגיע לאזור בו יש יותר תיירים מתושבים, ובכל אחד מהמקומות האלו חלק מהחוויה נהרסת לחלוטין בגלל מאות ואלפי מבקרים אחרים, שהופכים את העיר לסוג של קיטש בנאלי. יש בעיר מגוון מקומות בהם ניתן להשכיר קימונו מסורתי, ואלפי תיירות שלובשות את זה בכל מקום רק גורמות לכל המקדשים להראות עוד יותר כמו איזה דוכן בדיסניילנד, מאשר מרכזים רוחניים, וחבל שכך. רושם דומה קיבלתי גם מנארה – עיירה הנמצאת במרחק נסיעה של 40 דק' ברכבת מקיוטו, ומרכזת בתוכה מספר מקדשים (וגם את מבנה העץ הגדול ביותר בעולם), ביניהם מסתובבים להם איילים חביבים, שנחשבו פעם לחיה קדושה שם. עם זאת, המקדשים שם לא פחות ממדהימים, בטח למי שלא ביקר במקומות אחרים במזרח, וראה פגודות ומבנים דומים אחרים רק בתמונות, והאכלת האיילים שם זו חוויה ששווה את הגיחה מקיוטו בפני עצמה. גם בקיוטו יש כמה אזורי בילויים חביבים, שנמצאים גם בקרבה יחסית אחד לשני. אני די אהבתי את אזור Pontocho, שרץ במקביל לנהר, די ממול לשכונת גיון. מבחינת האווירה והנראות, לפחות מבחוץ, הוא די דומה לאזורי הבילוי של טוקיו, עם מיליון ואחד פאבים, בארים, איזאקאיות ומסעדות בכל הגדלים והתקציבים.

אז אני אתחיל מהסוף: אולי הציפיות היו מוגזמות, אבל זה לא היה איזה טיול ששינה את חיי, כפי שניבאו לי חלק מחבריי לפני הטיסה. עם זאת, כן גיליתי מדינה מאוד מיוחדת, שנמצאת על תפר מוזר כלשהו בין מזרח למערב, ואולי גם מייצגת את כל הטוב משני העולמות. הטיול שלנו היה קצר יחסית, ולכן רובו ככולו הועבר בטוקיו וקיוטו (עם גיחה קצרה לנארה). היינו יכולים לדחוס יותר, אבל לדעתי עדיף תמיד באמת להכיר את המקום, עד כמה שאפשר, מאשר לרוץ ולסמן וי על עוד איזו אטרקציה ולהיות בלחץ מיותר. הטיסה בחרנו לטוס בלופטהאנזה דרך פרנקפורט, מכיוון שזה היה שילוב מוצלח יחסית של מחיר זול וקונקשן נורמלי. בהלוך היו לנו 6 שעות לבזבז, וזה הספיק לטיול קצרצר במרכז פרנקפורט (15 דק' נסיעה ברכבת מהשדה). בחזור היו לנו רק שלוש שעות, וזה הספיק כדי לשתות את שלושת הליקרים היפנים שקניתי בנריטה, לעבור שתי תחנות של בידוק בטחוני לגטו הסטנדרטי שיש לטיסות לישראל בשדות בגרמניה ולחטוף כאב בטן אחד מתמשך. לא ארחיב יותר מדי על הטיסות, כן אציין שבטיסות הארוכות השירות של הצוות היה פשוט מעולה, ובהחלט גרם לי לשמוח שבחרנו בהם ולא, חלילה, אלעל או אופציות גרועות דומות. עם זאת, רצפים של 16 – 18 שעות של שדות תעופה וטיסות זה קשה גם מנטלית וגם פיזית, ולכן בכל זאת עדיף, כנראה, תמיד לבדוק אם יש אופציות נוחות יותר, גם אם המחיר גבוהה יותר. הטיסה בהלוך הייתה להנדה – השדה הישן יותר ליד טוקיו, ובחזור טסנו מנריטה – השדה הגדול. שניהם נמצאים במרחק של 40 – 60 דק' נסיעה ברכבות מהעיר, ושניהם מתפקדים ממש מהר ומעולה. טוקיו בניגוד למה שאני זוכר שנכתב פה, ובניגוד למה ששמעתי מכמה אנשים אחרים, גם בטוקיו האנשים שפגשנו התגלו כנחמדים ומוכנים לעשות מאמצים שונים כדי לעזור לזרים. בכמה הזדמנויות אף פנו אלינו סתם, כי חשבנו שהלכנו לאיבוד ורצו לעזור. נראה כי זרים מעניינים אותם ולמרות שיש לא מעט תיירים ביפן (ודי הרבה ישראלים), זה עדיין לא ברמה שהתיירים מעצבנים אותם. בניגוד לסיפורים, ראינו רק שניים – שלושה כלבים בעגלת תינוקות, וגם לא כל הבחורות מתלבשות כמו תלמידות בית ספר, אך בכל זאת גם זה קיים. מעבר לכך, נראה שהיפנים רובם ככולם סובלים מצורות שונות של OCD, שבא לידי ביטוי בכל מיני תופעות קטנות. עוד מאפיין בולט שלהם הוא תחושה של צניעות והעדר פוזה שהם משדרים בתקשורת איתם – משהו שאצלנו בהחלט יכולים ללמוד ממנו. מערכת התחבורה הציבורית של טוקיו היא היעילה והנוחה ביותר מכל אלו שלי יצא להשתמש עד היום. התניידנו שם רק ברכבת, ולא קרה שחיכינו יותר מכמה דקות לרכבת. התחנות עצמן פרושות באופן מאוד נח, לפחות לתייר הממוצע. המחיר לא גבוהה מדי (כשמונה שקלים לנסיעה ממוצעת, בהתאם לחישוב של תחנת עליה וירידה), בכל הרכבות יש מסכים שמראים את התחנות (גם באנגלית) וכמובן גם מכריזים על כל תחנה. גם בפעם וחצי שלא מצאנו את עצמנו בתחנה גדולה במיוחד, המקומיים שפנינו אליהם עשו כל מה שביכולתם לעזור לנו. כמובן, כמו גם במקומות אחרים בעולם, הרכבות צפופות מאוד בשעות העומס, אבל אפשר לשרוד את זה, וזה בטוח עדיף על פקקים אינסופיים. מבחינת התשלום, קיים מגוון של כרטיסיות אבל רובן ככל הנראה לא ממש משתלמות. הדרך הנוחה ביותר לשלם היא עם כרטיס IC מקומי – רבקו יפני, שאפשר לקנות אותו מכל אחד מהמפעילים והוא יעבוד באזורים שונים במדינה. כשיוצאים מהמבוך של הרכבת, מגלים את העיר הכי רב גונית שלי לפחות יצא לבקר בה. נדמה כאילו שתכנון עירוני כלשהו לא היה קיים בעיר הזו אף פעם, ולמעשה כל אדריכל וכל מהנדס יכולים לבנות איזה מבנה שרק בא להם, ולא משנה לאיזה שימוש. ברוב השכונות שעברנו בהן אומנם לא ראינו מבני תעשייה, אבל הפרדה בין אזורי מסחר למגורים לא קיימת שם בכלל, וכך יוצא שברחוב ממוצע אתה רואה גם גורדי שחקים, גם בנייני מגורים פרטיים קטנים, כבישים צרים, רחבים, פארקים ומה לא. ההבדלים, כמובן, קיימים גם בסגנונות ארכיטקטוניים שונים למדי, כשבקצה האחד של המנעד פגודות ובקצה השני ארכיטקטורה ברוטליסטית. המבנה המיוחד והמעניין ביותר שראינו שם, לדעתי, הוא בניין הקפסולות הנודע, שנראה כאילו שהוא הולך להתמוטט בכל רגע נתון וחבל. כל זה, כמובן, נראה עוד יותר כאוטי לאחר השקיעה, כשהאורות נדלקים, ורחובות וצמתים ראשיים מוצפים בצבעים וצלילים שונים, שהופכים מהר מאוד למקשה אחת, שקשה מאוד להפריד אותה ולהבדיל בתוכה בין מקום אחד לאחר. התייחסות נפרדת מגיעה לפארקים. בחלק גדול מהמקרים הם צמודים למקדשים שונים, אך חלקם גם עומדים בפני עצמם. בחלקם הכניסה בתשלום ובחלקם בחינם, אך כולם מטופחים, נקיים ושמורים. בעייני, המאפיין הבולט של רוב הפארקים האלו הוא תחושת שקט ואסקפיזם שהם מצליחים לייצר. תחושה שגם מאוד מתגברת כשמביטים למעלה ורואים את מאות גורדי השחקים מסביב. המגוון העצום קיים לא רק בארכיטקטורה אלא כמובן גם בתחום הקולינארי. אנחנו אכלנו בעיקר במסעדות אקראיות או מומלצות אבל זולות או בקומות האוכל שיש ברוב הקניונים וחניות גדולות שם. בקומות האוכל מציעים גם קופסאות של אוכל מוכן וטרי, ומנות הדגים שהן אומנם לא ברמה של מסעדות שף, אך לא נופלות ממעסדות רחוב ממוצעות (והסושי והסשימי מהקופסאות היה יותר טוב מזה שיצא לי לאכול ברוב הסושיות בישראל). גם המחירים בהתאם, ואפשר לקנות שם ארוחות שלמות בפחות מחמישים שח. . מבחינת אזורי בילוי, בילינו בעיקר בשני מקומות. הראשון הוא אזור בשם Golden gai שנמצא באזור שינג'וקו. מדובר בכמה רחובות צפופים מאוד, עם בתים ישנים, המאוכלסים בצפיפות רבה בפאבים קטנים מאוד (המיועדים לחמישה – עשרה אנשים לכל היותר). אני אישית מאוד אהבתי את האזור הזה, וכנראה הייתי מבלה שם כל הזמן אם הייתי גר בטוקיו. האזור השני הוא יוראקוצ'ו – שכונה קטנה ליד אזור גינזה היוקרתי, ובה בסמטאות ומעברים מתחת למסילת רכבת עילית יש כמה עשרות איזאקאיות (פאבים זולים ונגישים) ומסעדות, שלי אישית קצת הרגישו כמו גרסה יפנית ל-temple bar שיש אצלנו. במקומות האלו יש גם אוכל לא רע בכלל, אם כי המנות קטנות וזה עלול להפוך את הארוחות ליקרות יחסית. מה שכמעט ואין בטוקיו (וכנראה ביפן בכלל) זה פחים ברחובות. לא יודע מה היפנים עושים עם הזבל, אבל אם בטעות אתה יוצא עם כוס קפה חד פעמית מאיזה סטארבאקס, לרוב יש סיכוי טוב שתצעד כמה קילומטרים, עד שתמצא מקום בו תוכל לזרוק אותה.

גם פה מרצ לא בסדר?

והתאום שלו מאנגליה מאכזב את חובבי ההתיישבות ביו״ש.

מעולם לא הצבעתי ללבני. ביקשתי יפה גם מההורים שלי לא להצביע לה ומה גורם לך להניח שהאנשים ששוחים בעולם הזה יודעים להפריד בין אישי לציבורי? למה אתה מניח שפלוני שמתמודד על תפקיד כזה או אחר בכלל מתעניין בך או בבעיות שלך? אני לא יודע מה עובר לאדם בראש כשהוא בוחר להתמודד לתפקיד כזה או אחר. בהחלט יכול להיות שההחלטה נקייה וטובה, אבל אז אתה מקבל את טומי קרקטי מהסמויה. ובמקרה הפרטני הישראלי - זה גם הכי ישראלי בעייני לעגל פינות. בכל דבר. את התוצאות רואים בכל מקום - החל מכמות הנפגעים בכביש, ועד לפרויקטים תקועים ומושחתים, כמו הרכבת הקלה. תמימים קוראים לזה ״אומת הסטארטאפ״.

אז מה יהיה עם ביבי ומוזס, אה? אם הייתי נתניהו, קו ההגנה שלי היה שלא נוכחתי בפגישות בכלל, וזה יאיר לפיד משתמש בכישורי המשחק שלו, כדי לחקות אותי בשיחות המוקלטות. ובנימה רצינית, הסמולנים מהארץ מדווחים שביבי הוא זה שיזם את הפגישות. בעולם שלי זה כבר מספיק כדי להפוך אותו ללא ראוי להיות ראש ממשלה. בעולם של אנשי הימין, זה ניסיון של המשטרה הסמולנית לבצע מהפכה צבאית בישראל. מדהים שאנחנו עוד ממשיכים להתווכח כאן, כשהסביבה כל כך אי רציונאלית ביחס למתרחש, שאנחנו בערך צעד אחד לפני ציד מכשפות כאן.

אני כבר היום נוסע לעבודה ברכב לכל היותר פעם בשבוע, וגם זה כשסתם בא לי.

אני ישבתי. לא שמתי לב למשהו מאוד שונה מהותית מג'ולייטה, שבהן ישבתי קצת יותר. מאידך, ביליתי כמה ימים עם A class בגרמניה, והיא הרגישה לי הכי פשוטה שיש. אבל בסוף הכל עניין של מיתוג. לא של תמורה לאגרה. עריכה: אה ותמיר, תנסה את הג'וליה.

לדעתי גם ונציה וגם פירנצה (וכנראה גם בולוניה) דורשות לפחות יומיים, כדי להרגיש שאתה מספיק משהו, כך שאני לא יודע אם זה שווה לנסות ולדחוס את שתיהן בטיולי כוכב. מבין שתיהן, אהבתי הרבה יותר את פירנצה היא מרגישה יותר חיה ואמיתית. אני לא יודע כמה זה יעניין ילדים, אבל יש שם חברות שמשכירות רכבים איטלקיים קלאסיים לטיולים באזור. אני בזמנו עשיתי טיול כזה בפיאט 500 ענתיקה. היה מאוד נחמד.

לצערי, יותר ויותר כל נימה של ביקורת כלשהי כלפי כל יהודי שפוגע בלא יהודי - ולא משנה מה הנסיבות - נתפסת כסמולנות עוכרת ישראל. ומה שיותר מפתיע, זה שבמקרים כמו זה של עזריה, אצל המון ימנים האפשרות שיהודי ירה בערבי - גם אם לא חש בסכנה מיידית באותו הרגע - נתפסת כבלתי אפשרית. שונאים ערבים, מאחלים ומייחלים למותם, מקימים קבוצות פייסבוק בנושא, כותבים פוסטים, מתייחסים לכל מי שלא מסכים כמי שכנראה היה מתפקד כיודנראט בשואה ועוד. אבל יהודי שאשכרה יפגע בערבי, אפילו מחבל, אם לא חש בסכנה ממשית? נאאא, אין סיכוי.

תתחדש! רכב מהיר בצורה מפחידה, לא יודע אם ביחס לאס3, אבל בהחלט ביחס לאופציות אחרות ששקלת. אגב, קופר אס ידנית קשה למצוא כי אין בייבוא סדיר, וכנראה שיש מעט מאוד משוגעים שמזמינים אחת במיוחד.

אני לא מתגעגע לעוד ניידות בכבישים. למי איכפת אם יש ניידות או לא, אם גם ככה שום דבר לא נאכף? כלומר, כן. עושים מבצעי ראווה. אבל כשאני רואה ניידות ליידי, בחיים אבל בחיים לא ראיתי את השוטרים מסתכלים החוצה כדי לראות מה קורה. זה מתחיל במה שסיפרתי עליו כאן פעם - אדם מבוגר שנסע בלי אורות בלילה ומאחוריו 2 ניידות. וזה ממשיך בעבירות של רוכבי דוג במרכז תל אביב ועוד. כמובן, השוטרים לא יכולים כנראה לעצור בצד כל עבריין. בשביל זה הם יצטרכו פחות או יותר להוריד את כולם מהכביש. הדרך היחידה לפתור את הבעיות בכבישים כאן, היא על ידי פיתוח מסיבי של תחבורה ציבורית ברמה כזו שפשוט תגרום לאנשים לא לרצות לצאת עם רכב מהבית. וזה יקרה כשהמשיח יבוא.

בעבר הרחוק (לפני יותר מעשור) אנשי קבע מכל הסוגים היו מחויבים להסתובב עם נשק. זה בוטל. מה שכן, כשאנשי קבע ג'ובניקים רוצים להרגיש חיילים - הם תמיד יכולים ללכת לעשות הגנשים ביו"ש.

האמת שבדיוק עשיתי את הנסיעה הזו לא מזמן. בהלוך כביש 40 עד סופו, בחזור 12 מאילת עד 40. הנהיגה הכי טובה שהייתה לי עם האוטו שלי אי פעם.