השבוע אמא שלי סיפרה לי שסבתא שלי, בת 92, ניסתה לחנוק את עצמה עם גרב מגולגלת בבית האבות בו היא שוהה. זה אירוע אחרון בשרשרת אירועים שמראים שמצבה הנפשי קשה.
אותה סבתא היא אישה שמעולם לא היתה קלה, וככל שמצבה הדרדר והיא איבדה את מאור עיניה ואת שמיעתה, את עצמאותה ואת השליטה בסוגריה, היא הפכה ליותר ויותר ממורמרת ותוקפנית.
חוץ מהמקרה הפרטי הזה, אני גם שומע על הרבה אנשים בדור ההורים שלי, בעשור השביעי לחייהם, שמטפלים בהוריהם (ונושאים כלכלית בנטל הוצאות הסיעוד) מחד ובילדיהם מאידך - סיוע במימון דירה ובטיפול בנכדים. קראתי גם מחקרים על צמצום ירושות בגלל הוצאות הסיעוד שנמשכות יותר שנים ושלל תופעות חברתיות הנובעות מהעלייה בתוחלת החיים.
ברור כמובן שכל חיים הם קדושים באשר הם, אבל האם אין כאן נטל מוגזם על הקשישים, שלא כולם בצלילות הדעת או פשוט לא נהנים מהחיים? האם אין כאן נטל על דור בני החמישים שישים של היום?
אין לי דיעה מוצקה, והנושא מורכב ורגיש, מה דעתכם?