אז הנה הגענו ל-14 אלף ק"מ עם הפיאט 500 – מבחוץ לבנה כשלג, מבפנים לבנה עם ריפודים אדומים (שילוב שמתאים ל"משחקי הכס"), יפה כקומקום רטרו מעוצב, איטית כמו סבתא שקמה להביא לך אוכל כשאתה מורעב וחסכונית כמו אישה פולניה שקיבלה כסף לבזבוזים רק על דברים משמחים.
סיכום התקופה שלי עם הפיאט הוא סובייקטיבי ופחות מתמקד בנתונים יבשים. השאלה שאני מסתובב איתה היא "האם ההחלטה לרכוש דווקא את הרכב הזה היתה נכונה?", והתשובה מורכבת. השיקול המרכזי לרכישה היה תקציבי. באותה תקופה חייתי עם סיטרואן C5 2003 שעמדה יומיים לפני טסט, תיקונים יקרים וביטוחים וידעתי שאני צריך להשכיב עליה כמה אלפים טובים שתזרימית לא היו לי אז.
הרכב עלה כשמונים אלף ש"ח על הכביש (100% מימון, כ-1100 ש"ח לחודש), ביטוחים מוסיפים כ-380 ש"ח לחודש ומיכל הדלק מכיל 35 ליטר אוקטן 95. אני מתדלק אחרי בערך 450-550 ק"מ בכפוף לאופי הנסועה עבור המיכל שמולא.
את הרכב קיבלתי בראשית נובמבר אך בקושי נסעתי איתו בחודש הראשון עקב מחלה, כך יוצא שאני עושה בערך 2300 ק"מ בחודש, שני שליש בין עירוני ושליש עירוני לערך.
כלכלית? נראה לי שזה win אמיתי. בוודאי שיש רכבים זולים יותר לרכישה, אבל מי שהיה שותף לתהליך הרכישה יודע שבכל האמור לעניין הרכבים שלי, השיקול הכלכלי הוא לא היחידי (גם בתקופות תזרימיות לא פשוטות. יש כל מיני סוגי ויתורים).
מעבר לזה, בואו נדבר על חוויית הבעלות והשימוש היומיומי. אין ספק שכיף גדול לפגוש בבוקר את הרכב הזה, במיוחד אחרי שטיפה. נכון שצבע לבן עושה חסד עם הלכלוך הישראלי, אבל עדיין – הפיאט 500 היא יצירה עיצובית שצריכה להיות מבריקה ונוצצת כדי באמת לתת את הוואו. תא הנוסעים וסביבת הנהג הם מקום שכיף להיות בו; עיצוב הפנים של הפיאט הוא גאוני בעיני מהבחינה הויזואלית ומבחינה ארגונומית: הרכב מרגיש מרווח בהרבה מגודלו, הוא נוח יחסית לנהג ולנוסע שלצידו (וגם לילדה שבמושב הבטיחות מאחורה).
מערכת הסאונד סבירה בהחלט, במיוחד בג'אז, ווקאלי ובכלל במיד ריינג'. חסרונות מורגשים: רמת התפוקה של הרדיו גבוהה בהרבה מאשר מהדיסק וזו בעיה במעבר בין מקורות, והחסרון במקור USB הוא ממשי ופוגם בהנאה מהשימוש ברכב למי שנוסע ארוכות ואוהב לגוון את המוזיקה שהוא שומע. התקנת מודול USB עולה כ-900 ש"ח והיא אינה על הפרק בשלב זה מכיוון שאני לא מתכוון להשקיע בשדרוג הרכב (לא ג'אנטים, לא סופית אגזוז, לא צביעה ססגונית וכדומה).
שני ספיקות היו לי ברכישת הרכב, ובשניהם התפשרתי - נוחות וביטחון. כיום אני מרגיש שנוחות הרכב טובה יותר ממה שחששתי, למרות שנסיעות ארוכות מצריכות עצירת התרעננות כל שעה וחצי. הבעיה היא פחות המושבים ויותר גלגל ההגה בעל החתך האובלי והטקסטורה המחוספסת שהופכת ללא נעימה אחרי כשעה. נסיעות מנהלה של כשעה הן בסדר למרות שאתה שמח להגיע ליעדך ולהינפש, מה שלא קרה ב-C5.
מבחינת אמינות, אין מה לדווח כצפוי מרכב בגיל כזה. אחרי 10 אלפים ק"מ החלפתי שמן ופילטרים במוסך מורשה בעלות סבירה ביותר.
לעניין תחושת הביטחון, למעשה ה- gripe היחידי הרציני שיש לי עם הרכב. ובכן, 7 כריות אוויר, בקרות מכאן ועד לשם וכל זה הכל בסדר, אבל הרכב כל כך קטן ומרגיש כאילו אני נוהג בצנצנת של דג זהב. אני מרגיש לא בטוח והשילוב עם החולשה המטרפת של המנוע גורמת לי להרגיש כמטרה נייחת ולהתגעגע לסיטרואן או למעשה לכל רכב פול סייז סדאן שנהגתי בו. כל עוד אתה לא מועך את הדוושה (ומתחיל לשרוף דלק יקר) אתה נידון לשיוט איטי בדרכים בין עירוניות ולנהיגה ריאקטיבית לחלוטין ופסיבית.
תוסיפו לזה את העובדה שהראש של הקטנטנה אשכרה יושב על החלון האחורי ותקבלו את המסקנה שלי מהאוטו: זה רכב שמהווה רכישה מעניינת ומהנה, חסכוני במידה רבה אבל שאשמח כשיתאפשר לי למכור ולחזור לסגמנט "רכב מנהלים" בו אני מרגיש יותר בבית.
אני בטוח ששכחתי כמה דברים אז תרגישו חופשי להעיר ולשאול, אם אזכר אוסיף בהמשך, פשוט אמרתי שאם לא אכתוב עכשיו אזכר רק לקראת 30 אלף ק"מ...