lulisa

הגיע הזמן למעט הרהורים ובעיקר לסיפור: מהו שיפוץ קשה? מהו שיפוץ מטורף? ומתי ואיך הוא הופך לבלתי אפשרי? הנה, כאן: http://wp.me/pXLKy-IH

בקצרה מאד, זה כך: בין המשקוף של דלת הנהג והגג נמצאת מסילה, מצופת כרום כמובן, וידית המסוגלת לנוע עליה מקצה לקצה. אל הידית מחובר חוט משיכה. מערך של ווים מוביל מהמסילה לחלון האחורי, והחוט הנ"ל עובר דרכם (ולכן "יכול לקחת את הסיבוב"). הוילון עצמו כרוך על ציר דרוך קפיץ, הנמצא מתחת לחלון האחורי. כשהקפיץ משוחרר, הוילון כרוך סביב הציר. משיכה בחוט דורכת את הקפיץ, ומעלה את הוילון כך שהוא מכסה את החלון. ואת הדבר הזה, גם לאחר ההקלות האחרונות, ניתן לשחרר מהמכס רק באישור משרד התחבורה... הסבר מפורט יותר מלווה בתמונות כמובן יתפרסם בבוא העת ב"26-453 חוזרת מן המתים": http://lulisml.wordpress.com/2011/10/08/26-453-%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%AA-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F/ ובינתיים רק תמונות אחדות:

אתם לא תאמינו לאף מילה, ובצדק. אבל הכל קושט דברי אמת: http://wp.me/pXLKy-IB

איגור. שאל עליו ב מרכז האגזוז 035620121 וראה עוד כאן: http://wp.me/pXLKy-mr

ואפילו אלה:

וגם אלה:

מה שאני ראיתי...

נסה את קמור 04-6276333 ובקש את גבי. אם הם מסוגלים לספק צמיגים לרובר 10 מודל 1947, הם בוודאי יכולים הכל...

פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, ודברים שרואים מכאן לא רואים משם... מכוניות הן בין היתר, ואולי בעיקר, סמל סטטוס. ומכוניות אירופאיות בארה"ב הן סמל הסטטוס של המעמדות העליונים, של אניני הטעם והמשכילים. בחברה בה עבדתי בסיאטל, חברה שעסקה במחקר בטחוני ולרוב עובדיה היו תארים גבוהים, היה לנשיא החברה אאודי, למנהל הפיתוח פיאט X-1/9, לראש הפרויקט פג'ו 504 (שאת שמו ביטא פוג'וט). עובדים פחות בכירים הסתפקו במכוניות יפניות, ורק הזוטרים מהסגל האדמינסטרטיבי ומצוות התחזוקה נאלצו להשתמש במכוניות אמריקאיות, באמבטיות למיניהן. כן, גם השבתוניסט מישראל נסע באמבטיה ולא עזרו לו הסבריו כי "ירש" את הבהמה משבתוניסט קודם. האמריקאים המנומסים הנהנו בראשם בהבנה וברחמים, ולעיתים אף ציינו כי החולשה הישראלית המוזרה לרכב וולגרי ונחות טכנית מוכרת להם. אחדים מהם אף שמעו כי הישראלים בארצם הנידחת סבורים כי האמבטיה מגניבה, והתייחסו אליהם ברחמים. והיו ביניהם כאלה שבהם חוללה מכונית אירופאית פלאים, שלהם היתה שיקוי קסמים. פרנקי היתה מתכנתת צעירה, דקיקה, אדמונית, מסוייגת מאד, לבושה תמיד בחליפת מכנסיים אפורה וקורקטית כקרש. היתה לה עבודה רבה במעבדה שלי ומעולם לא גלשה השיחה בינינו מעבר לנתונים הטכניים ההכרחיים. עניינתי אותה פחות משלג דאשתקד. והנה הגיע אלינו ליעוץ מדען מלוס-אלמוס שבניו-מקסיקו הרחוקה, בפורשה האדומה, הפתוחה שלו, לשבועיים. אני זוכר את זה היטב כי הוא הגיע בעת ישיבת צוות, וכאורח היה זכאי להחנות את הפורשה בחניית האורחים בחזית הבניין, שהיתה גלויה לעין מחלונות חדר הישיבות. דיממת הערצה נפלה כשנכנס לחדר. כבר למחרת, כבר למחרת בבוקר, הגיעה פרנקי לעבודה יושבת לצידו בפורשה האדומה, אוחזת בידו וחיוך מאושר פורח על שפתיה, זוהר בעיניה. לחדר הישיבות הם נכנסו חבוקים ופרנקי אמרה שעבר עליה לילה נפלא. המשוררת סילביה פלאת', בין הנחשבות, הרומנטיות והליריות במשוררות האמריקאיות כתבה ביומנה: “- בחוץ, בקורי הערפל הרטובים התלויים נמוך, עמדה מכונית קטנה ונמוכה, MG אדומה, מבריקה וחלקה, והמתינה. ''אוי, לא,'' אמרה הנערה. מעולם עד כה לא נסעה ב-MG. ואדום היה הצבע האהוב עליה. ''הו, כן,'' אמר הוא, ופתח את הדלת. היא נכנסה, כרכה את צעיף המשי האדום על שערה והתיישבה במקום נמוך ונוח לצדו. כמה מוזרה היתה הנסיעה המערסלת הפתוחה לרווחה, הסמוכה כל-כך לקרקע. הם נסעו שאוג ונסוֹעַ מבעד לערפל, הפליגו לאורך אוטוסטרדת החוף, בעוד קורי הערפל מקיפים אותם, נקרעים באורם הרחוק של מעט פנסי רחוב, זוהַר חלבי כעין זריחת ירח נסתמן לעיני המכוניות הקרבות, אופף ומעצים שני גביעי אור צהובים, מתקרבים, ולאחר מכן שתי נקודות אודם מבהיקות המתקטנות מאחור. חריקת צמיגים סביב קרנות רחוב. המכונית נרתעת, נוטה קדימה, ושוב אחורה. אורות תחנת דלק בוהקים מלפנים. אורות המסמנים אזור של זוהר בצד הכביש, וצבעי האדום, השחור והלבן על גבי השלט שעליו מודפסת בבירור המלה דלק, מבהיקים לפתע ברהיטוּת בבדידוּת החשכה המחניקה. מאטה, ואחר נוסעת אחורה כעין שלולית אור מרופטת. הם צוחקים, והוא שר כמה שירים גסים בקול רם. הוא בוודאי חבר באיזשהו מועדון זמר, היא חושבת. ''את יודעת,'' הוא משפיל מבטו לעברה, ''אני אפילו לא יודע מה שמך.'' הוא מחייך חיוך רחב, פניו פני נער רזים מאחורי זגוגיות המשקפיים. ''מה!'' היא צוחקת ומגלה לו. ככלות הכול, מה הקשר בין שֵם לבין הלילה והערפל ? ברצון היתה מוכנה להיות מרשה או איליין או דוויס, ובלבד שתישאר היא עצמה ותמשיך לנסוע עם הנער הזה בתוך ה-MG שלו.“ (כדי לאזן את התמונה אספר כי האחים טפט - אחד מהם פרופסור למתמטיקה בהרוורד – מנחי תוכנית הרדיו הפופולרית car talk, מלגלגים בכל הזדמנות על שגעון ה MG האמריקאי ועל הגרוטאה המסתתרת תחת הפח האדום). ואם כבר ציינתי סמל סטטוס, הרי הקדילקים הענקיים, הקורבטים גסי העיצוב ודומיהם, המרשימים את הישראלים גם הם סמל סטטוס. כמעט תמיד ניתן לנחש מי יושב בתוכם ומה צבע עורו, אבל מסיבות של פוליטיקלי קורקט לא אפרט. בשנות השבעים היו רובר 2000 ורנו 16, שתי מכוניות מתוחכמות לשעתן, פופולריות בארה"ב. המוסכים לא ידעו איך לטפל בהן, ערכן ירד והמוניטין שלהם נפגע ובשנת שמונים ניתן היה לרכוש אותן בחמש מאות דולר ואף פחות. כשחייתי באוטווה היה מגיע יום-יום לבניין בו גרתי הדוור של הדואר הקנדי המופרט בת'נדרבירד שלו, נשר מעל כל אגזוז, ושולה ממנו את שק הדואר האפור. כאן מכנים בהערצה את המכונית הזאת "ציפור-הרעם". וכמובן שמרצדס, BMW, פולקסווגן, וולבו יגואר ועד לאחרונה גם סאאב היו ונשארו פופולריות בחוגים שהזכרתי למעלה. העשירים רוכשים את מה שמוגדר כמכוניות אקזוטיות: למבורגיני, פרארי, רולס-רויס וכיוצא בהן אירופאיות – אבל זה כבר סיפור אחר.

פרדיננד העפיל על פסגת הגבוה בהרים. טיפס על מצוקים וירד תהומות כולו תושיה ושווי משקל. אבל כשהגיע לקבל אות הצטיינות מידי המלך ניתקל בקצה השטיח ונפל. מה הקשר? קראו כאן: http://wp.me/pXLKy-Hs

מיקי מאוז בולע פצצה, מתפוצץ, וממשיך ללכת. והפיאט - בחושך, ביער, בגשם, בלי דלק, עם הגה מתפרק, בכביש הכי מסוכן באמריקה - מה יהיה עליו? מה יהיה עלינו? http://wp.me/pXLKy-GG

לפי הרשום באתר הצלם הוא ישראל הרמתי, והעבודה נערכה עבור מכתשים. יש צלם בשם זה בפתח תקווה - אולי אפשר לשאול אותו?

סטטיסטיקה בעלת מרחב דגימה של נקודה אחת היא חסרת משמעות. אי אפשר ללמוד ממנה כלום ולא להסיק בעזרתה אף מסקנה. תשאלו את הפרופסור לסטטיסטיקה שטבע בנהר שעומקו הממוצע 10 ס"מ. סוציולוגים מסבירים את ההבדל בין אמינות כלי הרכב היפנים לגרמניים להבדל בין ציבור הפועלים העוסקים בהרכבתם. בעוד הפועלים במפעלים היפניים ביפן הם יפנים בלבד, המזדהים עם המפעל המעסיק אותם לחיים, גאים בתוצרתו ויחוו השפלה איומה אם ימצא פגם בעבודתם - הרי הפועלים במפעלים הגרמניים הם ברובם זרים מנוכרים. הם נמצאים בתחתית הסולם החברתי, סובלים מהשפלות והתנכלויות ויכולים להיות מפוטרים בכל רגע. מצידם שילך הבוס לעזאזל, והם יתעלמו מכל הוראותיו רק כמה שיוכלו. דוגמה (עוד סטטיסטיקה לא-תקפה בת נקודת דגימה אחת): כשעבדתי בארה"ב בשנת 2000 היתה לבוס שלי מרצדס מפוארת, עליה היתה גאוותו ("יש בה מאתיים ק"מ סיבים אופטיים!" היה חוזר ואומר), והוא גם היה לקוח קבוע של הגרר המקומי, לשרותיו נזקק לפחות פעם בחודש. ברוב המקרים נאמר לו כי הסיבה לתקלה היא פגם בהרכבה. האקיורה שלי, גם היא מודל 2000, מאה אחוז תוצרת יפן, נסעה בזמן ההוא כ 100000 ק"מ, ונכנסה שש פעמים למוסך להחלפת שמן - וזה הכל. והיה לה זימון שסתומים אלקטרוני ובקרת מחשב ו GPS וכו' וכו' והיתה כולה כיף אחד גדול. אגב, החוק בארה"ב מחייב גילוי מקום יצור המכונית ואפילו אחוז החלקים בו שיוצרו בכל מקום ומקום. טויוטה שיוצרה ביפן עולה הרבה יותר מטויוטה שיוצרה במקום אחר, ולא רק בגלל המיסים.

אנחנו מתקרבים לקניון הגיהנום, ומתברר כי הדרך אליו תיקשה אפילו על 4X4. האם יצליח הפיאט הזעיר והרועד לעמוד במשימה, או שאנחנו נישאר על הקרח? http://wp.me/pXLKy-G7

המקום בו התרחש עיקר הסיפור - wallowa - רחוק כאלף ק"מ מטווין פולס, אך הוא נמצא לא רחוק מאותו נהר - נהר הנחש - עליו יושבת טווין פולס (ראה מפה מצורפת). את חנוך ברטוב אני מכיר אישית ונהנה תמיד מסיפוריו.

לא לגיהנום עצמו, אלא לקניון הגיהנום שבצפון מערב אורגון, ארה"ב. ולא בסתם פיאט, אלא בפיאט 128 זעירה, שרעידה סמויה הולכת ומתפתחת בה. וכל זה קורה באזור שאם בכלל גר בו מישהו, הוא בוודאי אפילו לא יודע לאיית F.I.A.T http://wp.me/pXLKy-FE

מהמממ... תוכל לתת דוגמה, סימוכין, משהו שקושר בין תכנון השבב ואורך החיים שלו? תיכננת פעם שבב? אנא היה ספציפי. בדרך כלל אורך חיים מוגבל יש לחלקים שבהם משהו מתכלה: בוכנה שנשחקת (מנוע), חומצה המאכלת אלקטרודות (מצבר), קטודה שהציפוי שלה מתאדה (שפופרת רדיו), פילטר שניסתם, וכו'. איזה חלקים מתכלים יש בשבב? תוכל לפרט?

ואני אומר, כמהנדס אלקטרוניקה בעל וותק רב מאוד, שהם לא מסוגלים לתכנן דבר כזה - אלא אם כן הם שמים טיימר ומטען חנ"מ ברכיבים שלהם.

אגדה עירונית. להד"ם. מהיכן שאבת אותה? אנא הבא סימוכין (אולי מ"הפרוטוקולים של זיקני תעשיית הרכב"?)

בתחילת שנות הששים גרתי בשגב וביודפת. ערביי הכפרים שמסביב לא זכו לקבל "מספר ירוק" למוניות וגם אוטובוס בקושי היה. באותו זמן יצאו משימוש כמוניות פלימוט, קרייזלר ומכוניות אמריקאיות אחרות משנות החמישים, הארבעים ואפילו השלושים ואת מקומן כמוניות רשמיות תפסה בעיקר פג'ו 403 סטיישן עם ספסל מרכזי. המוניות לשעבר נמכרו לערביי הכפרים, ושימשו כמוניות מאולתרות, ללא רשיון וגם ללא ביטוח מתאים. הן נקראו "ברייווט" והיו התחבורה הציבורית העיקרית בסביבה והובילו הכל. אני זוכר שפעם נעצר "ברייווט" אחד כזה לידי ומתוכו יצאה... פרה.

מדוע אי אפשר היה לסגור את החלון הקדמי? פתרון התעלומה, והרבה יותר מכך, כאן: http://wp.me/pXLKy-EY

נסה את פרפקט סתמים http://www.d.co.il/10810250/2420/

מה ההבדל בין עבודה סיזיפית לעבודה קשה? ואולי בכלל אין הבדל ביניהם? על כל זאת ועוד - כאן: http://wp.me/pXLKy-EB

אני לא יודע אם להתעצב מטפשות הממשלה או לשמוח בתבונת האנשים הפשוטים ובשקט הנפשי שלהם. רק זוכר את דברי המשורר: "ראיתי כי אפשר לגור ולהסתדר ולרהט גם לוע אריה, אם אין מקום אחר. כבר לא איכפת לי למות ביחידותי, אבל אני רוצה למות על מיטתי." (יהודה עמיחי).

עכשיו יש להצטייד בהרבה קור-רוח, במבט ביקורתי ואכזרי, לבדוק מה לא מתאים - ולא להשלים איתו. אנחנו נמחק מן המילון את הקלישאה "מדהים"! http://wp.me/pXLKy-DT